ג'יימס ג'ויס נשאל פעם, בעקבות כתיבת "יוליסס": "האם אין מספיק מלים בשפה האנגלית?" "או, יש מספיק", ענה ג'ויס, "אבל הן לא הנכונות...קחו למשל את המלה שדה-קרב. לאחר שהקרב מסתיים, והאדמה מכוסה בדם, אין זה יותר שדה-קרב (battlefield) אלא שדה-דם (bloodfield)."[1]

מצוידים במלים הלא נכונות אנו נכנסים ישירות ל׳שדה-דם׳ העושה מ"שדה הקרב" מונומנט מאובן של שם האב. זהו שדה בו אין לנו אפילו את המבנה המינימלי עליו מצביע ג׳ויס שבו ניתן להבחין בין רגע הכניסה לבין רגע היציאה. אנו בשדה של הקזת-דם וזמן דביק.

סכין ביד!

נער, נערה לבד וגם בזוג אוחזים בסכין המשילה את קהותה המטאפורית ופועלת בשירותו של להב ממשי מושחז. שיסוף כגורל המדביק גוף לגוף בקשר דם קטלני.

שיסוף!

טרם נמצא שם להגחות אלה של הממשי. אינתיפדה? גל טרור? אלימות? יהודים? ערבים?... נוער!!! יחידים!!!  כיצד לשיים את הממשי הזה שבפניו אנו עומדים? ההחלטה להקדיש גליון של זמן תפס"ן להתרחשויות אלה היא חלק ממאמץ עיקבי של תפס״ן לא לסגת בפני הזוועה המתדפקת על פתחנו. כבר למדנו בהקשרים אחרים שהנוער הפך להיות החומר הגמיש עליו מוטבעות בישירות לא ממוסכת העקבות והשיירים של אי הנחת בתרבות. כעת, זה מהם שמגיע חותם הדקירה. נער ונערה ("אז מנגד יצאו נערה ונער..." – אלתרמן) אוחזים בסכין בכדי לחרוץ גורל.

לא נניח לכוריאוגרפיה המסוגננת של סיפור הפרברים להוליך אותנו שולל! אמנם זו אותה סכין, ואכן היא טמונה כבר זמן רב בכיסו של בן הנוער ההולך לבית הספר או מסתובב בשכונה בתורו אחר ריבים רוויי אלכוהול וריגוש על ליבה של נערה.  כעת הזירה הפכה לאנונימית – הנער הכלשהו והסכין מוטלים אל תוך הסצינה הלאומית בהיתקלות עם הכלשהם (שחזותם לעיתים אף מטעה לגבי לאומיותם), בה משמשים בערבוביה אידיאלים תלושים ודחפים שאינם מוצאים להם מוצא אחר.

הכתיבה תוך כדי, ומתוך ההתרחשויות, היא שעמדה לנגד עינינו – לאו דווקא האפשרות למצוא המשגות מושכלות, אך כן בכדי לאחוז במילה, בדיבור ובשיח. אין גליון זה מתיימר לסמן את תום ׳הזמן להבין׳. הוא ממוקם דווקא בזמן הלוגי הראשון של לאקאן – ׳הזמן לראות׳. במובן זה יש לקחת גליון זה על קרביו וכרעיו, עם הפואטיקה שהוא עשוי להצמיח מקרעיו, עם הצורה הגראפית שהוא מקבל ופושט; לקחתו כהימור שעשויים להיות לו אפקטים בלתי ידועים מראש. נהמר על הבלתי ניתן לשיום בכמה שיותר אופנים וכמה שיותר שפות – נכוון לכאב כדי להייטיב לומר.

התנועה שמתווה מילר (בגליון זה) החל ממה שהוא קורא לו "האוטו-ארוטיקה" של הידע – העובדה שאין צורך לבקש את הידע אצל האחר (הגדול), ניתן להשיג אותו בלחיצה קלה על הסמארטפון; עובדה שמַגְלה את המבוגר מיכולתו לאייש באופן כלשהו את מה שהוא האחר הגדול עבור המתבגר – מגיעה עד לאמירתו של לאקאן שלפסיכוטי יש את האובייקט a בכיס (יותר משמץ של רמז לכיוון הדחיה המוכללת), ומקבלת שם משמעות מצמיתה, שכן מה אם לא הסכין מוטמנת בכיסו של המתבגר, או בין קפלי בגדו?

זיו רובינשטיין שואל, בגליון זה, האם אנו בפני גירסה נוספת של הרפיון האבהי, המתקפל בפני נחישותם המתענגת של בני הנוער? האם, כפי שמציע ז'אק אלן מילר בגליון זה, אנו בפני ציות לאב-אחד, ללא דיאלקטיקה, אותו מזמן האיסלם לבני הנוער כמוצא לבלבול שמשית עליו האחר (הגדול) שאיננו קיים? האם זו עוד גירסה של האובייקט שעולה לזניט החברתי בתקופתנו, כפי שמציג זאת לאקאן?

"השאלה היחידה שאני שואלת את עצמי", כותבת יובל אדלשטיין בת ה 13, "היא מה נעשה עכשיו? ולאף אחד אין תשובה". היא אומרת זאת בתוך שיח שנוצר מתוך ההווה של ההתרחשויות, ותוך נסיון לאחוז בשולי אדרתו של המשפט של לאקאן, שמלווה אותנו כמוטו: "אולי יהיה פעם שיח שייקרא 'הכאב של הנוער'", בהקשר של האקטואליה העכשווית של הסכין והנער.

הגליון מציע שלוש קריאות במאמר של ז'אק אלן מילר: "אל עבר ההתבגרות" (בגליון זה). רויטל יצחקי, שרי אדלשטיין ויונתן לוין שואלים, כל אחד בדרכו, כיצד ניתן לתת שם להתענגות בעידן בו האחר (הגדול) איננו קיים. מאמרו של פרויד: "פסיכולוגיית ההמון ואנליזה של האני" מציב את האופק לקריאות אלו, עם השאלה מה גורל ההזדהויות בתקופתנו? – ההזדהויות שעבור המסלול שהנערים עושים הן קריטיות, על רקע מה שמילר קורא (בגליון זה): ברית חדשה בין ההזדהות והדחף.

מוניב סבית מביא הדים משיחות עם בני נוער ערביים סביב המצב הנוכחי. בתוך כך הוא מתעכב על הדרישה שלהם לכבוד, באותו קו של הפיתוח שעושה מילר (בגליון זה) אודות הדרישה לכבוד של בני הנוער – אולם דרישה פרדוקסלית, מפני שהיא איננה עוברת דרך האחר (הגדול). נראה שזה בדיוק מה שמוניב סבית מעיד שנתקל בו. עמרי ביכובסקי מציע להבחין בין ההפרדה, שהאנליזה יכולה להציע, לבין הסגרגציה; במלים אחרות מה שעל הפרק הוא שיסוע (סובייקטיבי) שאיננו נתון לחסדי הסכין, אלא לדיבור.

באחריתו של דבר מערכת זה נבקש להצביע על מה שהוליד אותו: שיח אינטרנטי מהוסס שנולד בין כמה חברי תפס"ן, שגישש אחר המלים ה"נכונות" שאפשר לומר לנוכח המצב, בעצם ימי הופעתו הראשונים של אותו ממשי שעדיין לא זכה לשיום. כמה שאלות שנשאלו במסגרתו על ידי גבריאל דהאן, משובצות בין המאמרים. לבסוף למרות שאנו אוחזים היטב בתמרונים שלנו עדיין נותרנו, כפי שאומר ג'ויס,  עם המלים הלא נכונות.