עשר שנים נמשכה כתיבתו של ספר המופת "דיוקן האמן כאיש צעיר"[1] מאת הסופר האירי ג'יימס ג'ויס. הספר נכתב בגלות, לאחר שג'ויס עזב את אירלנד מולדתו והשתקע בסופו של דבר באיטליה. לא היה זה הנוסח הראשון. קדם לספר כתב-יד של כמה אלפי עמודים שנכתב במהלך שנתיים, 1904-1906 אשר ג'ויס זרק אל האש ואחותו הצילה חלק ממנו. החלק שנשאר פורסם רק בשנת 1944 בשם "סטיפן הירו" וכולל את החומר של 93 העמודים האחרונים בדיוקן האמן. החיבור "דיוקן האמן כאיש צעיר" נתפרסם לראשונה בחוברות רצופות של הירחון הלונדוני "אגואיסט" בשנים 1914-1915. כספר הוא יצא לאור בפעם הראשונה בניו-יורק בדצמבר 1916.

הספר פורש בפנינו דיוקן עצמי של הסופר שמעבר ליופיו ואיכותו הספרותית זכה למעמד אייקוני בהיותו אחד התיאורים הטובים ביותר על התפתחותו של אמן יוצר. בקביעת השם של הספר השתמש המחבר במושג דיוקן (פורטרט) הלקוח מתחום הציור. דיוקן של אמן בדמות איש צעיר, להבדיל מדיוקן של אמן בצעירותו. הדיוק הזה מהותי לכתיבה. הספר לא נכתב בידי גיבורו סטיפן, כתב אותו ג'ויס הבוגר שידע היטב כי המציאות היא הבניה, כי אין למצוא את המציאות כפי שחשב אותה בן דמותו הצעיר, אלא שניטל על האמן "לגחון על דברים מצויים אלה ולעמול עליהם ולצור אותם באופן שהבינה תחדור ותבוא עד חקר מובנם אשר עדיין לא בוטא". ג'ויס התלונן פעם לפני ידיד אנגלי שהמבקרים שכחו את סוף השם שנתן לספרו: "כאיש צעיר". אירוניה עדינה שמכוונת אותנו לחשיבה על היווצרות תודעתו של היחיד ועל האקט של האמן הכותב או זה המשרטט את דיוקנו בכל דרך אחרת.

בשני העמודים הראשונים יש תמצית של הספר כולו. כתובים בהם הרשמים הראשונים שהילד סטיפן נזכר בהם, כמו חומרי הגלם מהם הוא עשוי ואותם יפתח בהמשך. השורה הראשונה פותחת במעשייה לילדים: "לפני הרבה שנים וכמה טובות היו השנים ההן הלכה פרה גועה בדרך וכאשר הלכה הפרה הגועה בדרך פגשה ילד חמודות קטן ששמו התינוק ינוקא...". מעשיה לילדים היא אחת מן הצורות הספרותיות הראשוניות, היא מבליטה את הדמיוני, את ההיקסמות ממנו ואת הצורך להסכים לפיקציה, להשהות את אי-האמון כתנאי להנאה המידית מהמעשה הספרותי. "אבא סיפר לו את הסיפור הזה ... התינוק ינוקא היה הוא". האב כמסמן את הסדר הסמלי והאב שנותן שם. אח"כ נרשם הממשי של הגוף ושל החושים, הכרה רצופה בכל אחד מן החושים: השמיעה (הקשבה לסיפור המעשייה), הראיה ("אבא הביט עליו דרך זכוכית, היו לו פנים שעירים"), הטעם (סוכריות הלימון שהייתה מוכרת בטי ברן), מישוש או התחושה העורית ("כשמרטיבים במיטה קודם חם לך ואחר-כך נהיה קר"), הריח ("אמא פרשה את השעוונית. היה לזה ריח משונה". וגם: "הריח של אמא היה יותר טוב מהריח של אבא"). מופיעה שם גם המיניות, האישה בדמותה של איילין בת השכנים אותה הוא רוצה לשאת לאשה כשיהיו גדולים, והבושה. "הוא התחבא תחת השולחן". מיד לאחר מכן האמונה הקתולית: החטא והעונש, התשובה והמחילה. דבריהן של אמו ואומנתו (אמו אמרה: "הו, סטיפן יבקש סליחה". אמרה דנטי: "הו, אם לא, יבוא הנשר וינקר את עיניך"). אירלנד, המולדת האהובה-שנואה. הנושא הלאומי עולה ברישום של שתי המברשות בארונה של האומנת דנטי (המברשת עם גב הקטיפה הערמונית בשביל מיכאל דויט והמברשת עם גב הקטיפה הירוקה בשביל פארנל). יש בעמודים אלה גם התייחסות לנושא של השפה והדיבור, לרישום הסובייקטיבי של השפה. שיר ילדות: "הו, ורד הבר הפורח באחו קטן וירוק".  סטיפן שר לעצמו את השיר ומשנה את מילותיו: "הוא שר את השיר הזה. זה היה השיר שלו. הו, ולד קטן וילוק". השיבוש הילדי הזה שמעלה חיוך על שפתי המבוגר רושם את ההתענגות שבדיבור ומסמן את הדרך שבה השפה של האחר הופכת לקניינו, לשפתו שלו. הוא הולך עוד צעד קדימה בשיר המחורז הראשון שהוא חיבר בעצמו מההתמזגות של דברי אמו והאומנת:

ינקר את עיניך,

בקש סליחה,

בקש סליחה,

ינקר את עיניך...

רשמי הילדות של סטיפן כפי שהם כתובים בידי ג'ויס הסופר, מכוונים אותנו לנושא של הזיכרון ולאופן שבו נרשמת ההיסטוריה של היחיד. לאקאן במאמר "הפונקציה והשדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה"[2] מתייחס לנושא זה "ככבר קיים" כאינהרנטי לפרקטיקה האנליטית. "מה שאנו מלמדים את הסובייקט להכיר כלא-מודע שלו, הוא ההיסטוריה שלו – במילים אחרות, אנו עוזרים לו להשלים את ההיסטוריזציה העכשווית של העובדות שכבר קבעו מספר מסוים של "נקודות מפנה" היסטוריות בקיום שלו. אבל אם הן שיחקו את התפקיד הזה, זה כבר כעובדות היסטוריות, כלומר, כאלה שהוכרו במובן מסוים או צונזרו בסדר מסוים". לאקאן מתייחס כאן לקיבעונות של הדחף, לכך שכל קיבעון באחד משלבי ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית בתאוריה הפרוידיאנית הוא קודם כל סטיגמה היסטורית: "דף של בושה שמישהו שוכח או מבטל, או דף של תהילה שמחייב". הדף האחד וגם השני לוכדים את הסובייקט וקובעים את מעשיו, כל אחד בדרכו. האמירה החשובה היא, ששלבים אלה כבר באקטואליה שלהם, בזמן שהסובייקט חי אותם, עברו תהליך של סובייקטיביזציה. כלומר הם אינם פחות היסטוריים בזמן שהם נחוו בפועל מהזמן שבו הם מנוסחים מחדש[3]. הריבוד ההיסטורי הזה של ההבניה הכפולה, זאת שהתרחשה "בזמן אמת" וזאת של ההזכרות המאוחרת מכסות רובד של רישום נוסף שנעשה בזמן שהחוויה התרחשה, רישום של התענגות בגוף, חרוט כמו קעקוע.

 הסופר הצרפתי מרסל פרוסט בטקסט שפרסם בשנת 1905 בשם "על הקריאה"[4], כותב על הרישום המשולש הזה, המבנה את הזיכרון באופן אחר, בסגנונו שלו: "אפשר שלא היו בילדותנו ימים שחיינו אותם כה במלואם, אף כי דימינו כי עברו עלינו בלי לחיותם, כימים שבילינו עם ספר אהוב". כל הדברים הגשמיים שקרו סביבנו בזמן הקריאה כמו חבר שבא לקרוא לנו, דבורה או קרן שמש מטרידים, ארוחה שהביאו לנו, "כל אלה שהקריאה מנעה אותנו מן הסתם מלראות בם אלא מטרד, חרתו בנו דווקא זיכרון כה מתוק (ויקר ערך בעינינו כיום פי כמה ממה שקראנו אז באהבה כה רבה), עד כי אם עדיין קורה שאנו מעלעלים באותם ספרים מפעם, שוב אין זה אלא כבלוחות השנה היחידים השמורים עמנו מן הימים שחלפו, ובתקווה לראות על דפיהם את השתקפותם של הבתים ושל האגמים שאינם עוד". בהמשך פרוסט מזכיר את שורות הפתיחה וטוען: "כי קריאות הילדות מותירות בנו בעיקר תמונה המשקפת את המקומות ואת הימים שבילינו עמן... "

האמנים הדוברים בימי ההכנה הציגו בפנינו עדות, עדות אישית על הדרך להפיכתם לאמנים. הם מסמנים את האירועים, המפגשים וההיתקלויות, את "נקודות המפנה" שלאקאן מדבר עליהן בדרך שהם פורשים לפנינו בדיעבד. נחוץ דבר-מה נוסף, חתך, אותו רגע שבו כל הנקודות האלה נאספות לצומת שיש בה מימד של הכרעה, של אקט, הרגע שבו הסובייקט מכריז על עצמו כאמן. ג'ויס בספרו מתאר את הרגע הזה כרגע עצמתי, כהתגלות, רטט כפול שאוחז את הגוף כולו ומרעיד את היקום. ההכרזה שלו, של בן דמותו הצעיר סטיפן דדאלוס, היא צעקה אדירה בלי קול. הוא משתוקק לקרוא בקולי קולות אבל בולם את הקריאה בשפתיו וזאת מפלחת את מוחו ומרתיחה את דמו:

"...גרונו כאב מתשוקה לקרוא בקולי קולות, קריאת הנץ או הנשר ברום, לקרוא בקול חודר את קריאת שחרורו לארבע רוחות השמיים. זו הייתה הקריאה אשר קראו החיים אל נשמתו, לא אותו קול חדגוני-צורם של עולם החובות והייאוש, לא אותו קול בלתי-אנושי שקראו אל השירות החיוור של המזבח. רגע של מעוף פראי שיחררו, וקריאת הניצחון, ששפתיו בלמוה, פילחה את מוחו. סטפנפורוס!... נשמתו קמה מקבר נעוריו, משליכה מעליה את מלבושי הקבר. כן! כן! כן! הוא יצור בגאון מתוך חירות רוחו ועצמתה, כאומן הגדול אשר בשמו קורא[5], יצור חי, חדש ודואה ויפה תואר, בלתי-מוחש, בלתי-נכחד"[6].

התגלויות הן תמה מרכזית בכתיבתו של ג'ויס ובהווייתו כאומן. הוא מציג זאת בהרחבה "בדיוקן האמן כאיש צעיר" וחוזר על כך גם בהתחלה של ספרו "יוליסס" ובמשפט הראשון של ספרו "Finnegans Wake". הוא קרא להתגלויות אלה "אפיפניות" (Epiphanies). זוהי המילה המציינת במובנה המסורתי-דתי את ההתגלות האלוהית. ג'ויס הפקיע אותה מהקונטקסט הדתי והשתמש בה כדי לתאר התגלויות מסוג אחר, אם תרצו חילוניות. התגלויות אלה, פירושן הכרה פתאומית של תמציתה או מהותה הפנימית של תופעה מן המציאות. כך כותב ג'ויס על סטיפן הצעיר: "במילה 'אפיפניה' היה מציין גילוי רוחני פתאומי, בין בדיבור המוני בין בתנועה בין ברובד הזכירה של המוח עצמו. הוא האמין שמתפקידו של הסופר להעלות על הכתב אפיפניות אלה בתכלית הקפידה, משום שידע כי הם רגעים עדינים החולפים חיש מהר"[7]. הכרה זאת יכולה להתרחש הן ביחס לתופעות פשוטות וקלות ערך והן ביחס לתופעות שנתפסות כמורכבות ובעלות משקל ערכי רב. ההתגלות הזאת יכולה לבוא לידי ביטוי בזיהוי ורישום של תו תיאורי אחד, חיצוני אפילו, אלא שתו זה יוביל להכרה של דבר-מה שהינו מהותי למתואר. היא יכולה גם לזקק את יסודותיו של מצב או תופעה מורכבים יותר ולבנות אותם מחדש "...לשלמות הרמונית-אסתטית באמצעות הלשון" כפי שאומר ג'ויס. בהרחבה ניתן לומר זאת גם על תחומי אמנות אחרים ואמצעי הביטוי שלהם.

אותם רגעים עדינים עליהם מדבר ג'ויס אינם בלתי קשורים לשדה של המציאות הנפשית, להתגלויות שמקורן בהגחה לרגע, בתנועת הפתיחה והסגירה של הלא-מודע באנליזה ולאפקטים שהדבר מייצר בנפשי. בסמינר שהקדיש לג'ויס, סמינר 23, לאקאן טוען לייחודיות של ג'ויס כמי "שביטל את המנוי שלו על הלא-מודע". בכתיבה של ג'ויס הביטול הזה נוכח בשיאו בספר "Finnegans Wake" שנכתב במהלך 16 שנה ויצא לאור שנתיים לפני מות המחבר. הכתיבה בספר זה היא חדשנית לחלוטין. ג'ויס מתרחק מרחק עצום מכל קונוונציה ספרותית ומפרק או, אפשר לומר, מרסק את השפה האנגלית באופנים רבים ושונים, ומוסיף לה מילים מושאלות מעשרות שפות נוספות. באופן פרדוכסלי השפה שהופכת להיות לדמות המרכזית בסיפור אינה ניתנת לקריאה. ג'ויס ויתר בספר זה, ויתור מכוון, על קהל הקוראים הרחב. בתמורה הוא זכה למעין חיי נצח, כפי שאמר הוא עצמו, שחוקרי הספרות ימשיכו לעסוק בעבודתו עוד מאות שנים. "בדיוקן האמן כאיש צעיר" המנוי של ג'ויס על הלא-מודע עדיין תקף ונישא בכתוב, הוא לוכד וקושר אותנו אל התיאור הנפלא של התבגרותו והפיכתו לאמן.