בעקבות הסרט ״חייבים לדבר על קווין״[1]
"האל שבישר על עצמו לאברהם יצחק ויעקוב עשה זאת בשם שבו קורא לו האלוהים בסנה הבוער, ושאותו כתבתי על הלוח. קוראים את זה: אל שדי. (...) מהו אל שדי? ובכן, אפילו אם הייתי צריך להתראות אתכם בשבוע הבא, לא הייתי מתכנן לומר זאת היום, ואיני מתכוון לפרוץ את השערים, אפילו יהיו הם שערי הגיהינום, כדי לומר לכם זאת"[2].
באחד ממאמריו היותר מפורסמים,קבע וויניקוט את המושג ״אמא טובה דיה״. לדידו של וויניקוט אם שמשאירה מרחב מחייה לרצונותיה שלה ויודעת לא לצאת מגדרה אל מול דרישות התינוק, אלא לדעת מתי ל״די״ יש מקום, היא האם שמקלה על התפתחות ילדה ככזה המתפתח ״נכונה״.
בפרפרזה למושג זה ניתן אולי לדבר על ״האב הטוב דיו״, רק שיש לתחבר משפט זה כך שהאב הינו טוב כשהגבול המומחש ב״דיו״ הוא קביעה המופנית לילד ולא אפיון של עצמו כפי שהגרסה האמהית של וויניקוט מציעה.
אבא טוב-״די״ הוא האב שמעניק את ״דיו״ לילדו ובכך מנכיח עצמו כמשהו שאולי יתחום את גבולות הטריטוריה ההתענגותית של בנו. האב הטוב הוא ״דיו״ של כל ילד ואיפה שאין ״דיו״ אין אב ואין ״טוב״.
ובין האל ש-די! הלקאניאני ובין ה״דיה״ של האם הוויניקוטיאנית, אני מוצא שהמקרה שהציגה קלאודיה קליימן מותח קו ישר למאמר, שבזמנו פירסמתי באתר ״יקום תרבות״, בהתייחסותי להעדרו של האב בחייו של גיבור הסרט ״חייבים לדבר על קוין״.
תקציר הסרט: הסרט "חייבים לדבר על קווין" מלווה אם שמנסה לאסוף את השברים בחייה, בצל בנה השטני ומעשיו הנפשעים.
לכוד בפנטזמתיות, שתמיד טראגית, של האם – EVA - חווה, פועל KEVIN – קין, כתסריט עצמו, כממשי של האם, שאינו מפסיק מלהיכתב, שאינו מפסיק לנוע לכיוון מה שיהיה חייב להתרחש - מול מה שחייב היה להתרחש – לדבר על קווין.
קווין, שהוא פרי אהבה (ירק אהבה) של הכרות בפסטיבל העגבניות המסורתי בבונול הספרדית, אינו זוכה לחיות בחברתה של פונקציה אבהית. סצינת הפסטיבל, המלווה במוזיקה שאינה קשורה למתרחש (ג'וני גרינווד - איש להקת "רדיוהד") - מסמנת את האירוע כמה שיחזור על עצמו עבור אווה כממשי - מעיכת העגבניות וטבילתה בהן היא אותה אצבע המועכת של קווין - מועכת את הלחם בסצינת המסעדה, מועכת את הקורנפלקס בסצינת ארוחת הבקר וחוזרת על עצמה בהתענגותו של קווין להיות טבול בצואתו.
הממשי שחוזר על עצמו, המיוצג על ידי הצבע האדום – העגבניות, תרסיס הצבע על הבית, שמלתה של אווה, הכדור של קווין, הדובי של סיליה, הכיסאות במשרד הנסיעות, שלטי החוצות ברחוב, היין האדום "מרלו" של אוה, הריבה, הקטשופ ועד הדם עצמו – הוא מה שאווה אינה מצליחה לשנות: את מה שאולי היה אפשר להתמקם מולו אחרת אם היו מדברים על קווין. את מה שחייב היה להיעשות, את מה שהיה חייב לא להעשות. הממשי שהאם בסופו של דבר נכנעת לו כשהיא מנשקת וטובלת את פניה בחולצתו של בעלה – חולצה אותה לובש הבעל בהכרותם, בלידת בנו – חולצת להקת לד זפלין, עטיפת אלבומם המצליח ביותר "THE SONG REMAINS THE SAME"; המנגינה לעולם נשארת. קווין לכוד בפרדוקס שאינו מצליח להיכתב – האדיפוס חסר הפונקציה – רצח האב שאינו אב.
במקום בו יש – אין שם אב - מקיים קווין את ציוויו של מה שהוא מפענח כפנטזמה האמהית והורג את אביו-פעמיים: במילה ובאקט.
סצינת האינטראקציה החיובית בין אווה לקווין, בו היא מספרת לו כיצד רובין הוד הורג בעזרת חציו, היא זו שמופרעת על ידי האב. קווין מסלק את האב – ממית את קיומו – שעה שאמו מספרת לו את מה שעתיד להתרחש. ניתן, אולי לומר שקווין זוכה לסוג של חזרה גנרלית, רגע לפני האקט עצמו – הרצח – רק לפני שהאות הכתובה הופכת לאות קין – אות קווין – אותה אות שקווין פוחד לשאת בעולמם של המבוגרים; אותה אות שמופיעה על פניו, צלקותיו ותספורתו שעה שהוא עובר מכלא הקטינים לכלא הבוגרים. אותה אות שפעם ידע את סיבתה והיום, חושב שכבר לא.
"מה הסיבה?" "אין סיבה וזו הסיבה"- אומר קווין לאמו שעה שווירוס המחשב קטל את מה שנישאר מאיוויה – ובכך מעיד על מה שאינו צריך ואינו פועל וניזון מסיבה – הדחף.
אותו ווירוס שמופיע על אחד משני הדברים הרשומים בחדרו של קווין – אל מול מחברותיו וחדרו הריק, החלול מאותיות, החלול ממסומנים – קווין מצליח לרשום בשמירה. הוא רושם כשהוא שומר את הספר היחיד בחדרו – רובין הוד – בצוואתו של המפגש היחידי בו ישנה אהבה בינו לבין אמו, אותה אהבה שכתובה על הדיסק "I LOVE YOU". זוהי אהבה שבסופו של דבר היא הווירוס שלא ניתן לעצור אותו מלפעול, שעה שכבר ניכנס למחשב. פעולת ההרס אינה ניתנת לעצירה גם ואולי רק כשהיא תחת הכותרת I LOVE YOU, אהבה שהיא מראית העין היחידה לה הצופה מנסה להאמין.
אותה מראית עין שתעקר שעה שקווין יפגע באחותו סיליה – שם חיבה לסיסיליה – ססיליה הקדושה של אריך פון קלייסט; אותה קדושה מעונה ששורדת טבילה בשמן רותח – שמן רותח שהוא תרסיס הניקוי – של האב; שהוא רסק העגבניות של האם, שבאמצעותו קווין פוגע ועוקר את עינה.
סיליה הקדושה ממשיכה לחיות באהבה למרות כל הרוע שנגזר עליה עד אשר היא נרצחת על ידי קווין אחיה שגם כך חשב ש"היא מדברת שטויות" – דברי הבל – אותו הבל שיירצח בידי אחיו.
קווין אינו מקבל את הפיקציה של מה שהוא חיבוקו, חסותו של מה שאמור להיות האב – החוק. קווין בשתיקותיו מול האם יודע על התענגותו האינסופית שאינה יודעת גבולות – גבולות אותם הוא מרסס שעה שאמו תולה מפות בחדרה. קווין מסביר לאמו, עת נסיעתם ברכב, כיצד החתול מתביית (טובלים אותו בחרא של עצמו). הוא זועק לחוק ומציית לו שעה שמושלך כחתול לפינת החדר. רק אז מוכן להיפרד מצואתו. קווין כשנפרד מצואתו מתחיל לנהל מעט שיחות עם אמו ואינו עונה יותר ב"ניה ניה" אותו "NIANYA" של לאקאן מ"L'ETROUDIT". זוהי אותה שפה (שהיא תמיד של האחר) שקווין, אולי, רומז שהוא מוכן לקבל על עצמו, להיכנס לתוכה ובסופו של דבר הופכת את מילותיה לחיצים כלפי אמו אותה הוא אינו מסוגל להרוג בחץ האובייקטלי איתו הוא הורג את השאר. את אמו הוא משאיר עמו עד אשר החוק יפריד ביניהם.
אותו חוק – אב שלא היה כדי להפריד אותו מאמו; להכניס מקל בין לסתות התנין; להכניס חץ – אותו חוק בסופו של סרט יצליח סוף סוף להפריד אותו מאמו שעה ששתי המילים האחרונות נאמרות על ידי נציגו של החוק – הסוהר שמפריד ביניהם – סוף סוף ובסופו של הסוף: "TIME'S UP"; הזמן ניגמר; זמנך כבן ניגמר; זמנך עם אמך הסתיים.
הנער-גבר, הבן-הבעל, מצליח במשימתו ורוקם לעצמו, ממציא לעצמו, מביא על עצמו את החוק. זה מאפשר לו בסופו של דבר את ההיתקלות עם החוק – את המעבר בשער החוק – אותו שער שהיה חף משומר. אותו שער שהיא הפסיכוזה, שבאמצעותה הוא מכריח את החוק לעמוד בשערו וללוותו, אחר כבוד, אל ניידת המשטרה ומשם לבית האסורים.
[1] פורסם לראשונה ב"יקום תרבות", http://www.yekum.org/2012/11/9024 [2]/
[2] ז'אק לאקאן, על שמות האב, נובמבר 1963, רסלינג, עמ' 93-94