הרצאות מבוא על סמינר XV: האקט הפסיכואנליטי
שיעור VII
דברים שהובאו במסגרת שולחן הקריאה על ידי מיכאל פרידמן
שלום לכולם. אני הולך לדבר היום על השיעור השביעי של סמינר 15 – ואני אנסה לבצע קריאה פחות או יותר צמודה. אבל אני לא הולך לדבר על כולו, אחרת הדיבור שלי פשוט לא ייפסק. ואולי אחד מהדברים שנאמרים בשיעור הזה – במובלע או שלא במובלע – הוא שיש משהו באקט שלא מפסיק/יפסיק לרשום את עצמו, ולכן צריך פשוט לשים לו סוף, בדיוק מהעובדה שאין לו כזה. אבל אני אדבר על זה אחר כך.
בשיעור 6 לאקאן אומר: "[we] question again this point of equilibrium around which the question is posed of what the act is" והייתי רוצה להציע, בהסתמך על שיעורים 6 ו-7 שאחת מנקודות שיווי המשקל האלו, שמסביבן האקט נסוב, היא הסובייקט הדקדוקי והקשר שלו למבנה הלוגי הפועל באקט. מה ז"א?
בתחילת שיעור 7 לאקאן מצהיר שהוא ינסה לברר את המבנה העומד ביסוד האקט. זהו מבנה שיש לכבוש אותו, כמו בחפירה ארכיאולוגית: העקרונות המבניים לא קיימים מלכתחילה, הם צריכים להיחשף, אין להם קיום משל עצמם, יש למצוא עדויות שמעידות על קיומה של זירה אחרת. הדוגמא הבסיסית היא, שכבר פותחה בשיעור הקודם, הוא מעמדו של האנליטיקאי. במהלך הפסיכואנליזה, האנליטיקאי הופך מהסובייקט-המונח-לידע לפסולת, בכך שהוא מסרב לידע. יש מקום מבני שהוא המקום של הסירוב לידע. האנליטיקאי מסרב לייעץ, לשתף פעולה, לתפקד כמקור של ידע. זהו חלק מהתפקיד המבני שלו – להשאיר את המקום של הידע הזה ריק; והאנליטיקאי צריך להשאיר את המקום הזה ריק. אבל צריך לזכור שמלכתחילה המקום הזה היה ריק, ולאקאן משווה פעולה זו: של החזרה למקום הריק – למצפן, שחוזר תמיד לצפון: "the analytic act… preside at a certain renewal of what all the same remains… the orienting point of our compass" (עמ' 99). זו חזרה של משהו שנשאר אותו הדבר, אבל זו חזרה שיש בה מין החידוש. ועולה השאלה – איפה נמצא המקום הריק שנחשף בחזרה הזו? מה המקום הלוגי שלו?
אם כך, יש מבניות שהיא בדיעבד נחשפת כריקה, שפועלת ממקום שאין בו כלום. אני עוד אחזור ל"בדיעבד" הזה, אבל לפני זה אולי רצוי להתעכב על עוד מקום ריק שלאקאן השאיר – אולי בגלל שהוא פינה את מקומו למקום הריק הזה, בגלל שכל כך ברור שהוא ריק בפסיכואנליזה, מקום שלכאורה היה צריך להיאמר. לאקאן מדבר על קלאוזביץ (Clausewitz) – שהיה אסטרטג מלחמה פרוסי במאות ה-17-18. אחת מאמרותיו המפורסמות של קלאוזביץ היא
"War is a mere continuation of politics by other means".[1]
נראה שדווקא במהלך הטרנספרנס, במהלך יחסי ההעברה – במעבר שבו האנליטיקאי משנה את מעמדו, מושלך כפסולת, במעבר הזה שבו נחשף המקום הריק – במהלך זה, פועלת האופרציה על פי אמרתו המפורסמת של בודריאר, ש
Non-war is the continuation of the absence of politics by other means" [2]
. דווקא במקום שבו יש את היעלמותה של הפוליטיקה, שבו החלקים הריקים, המושעים תופסים את מקומם, במקום שבו הסובייקט-המונח-לידע נעלם – אז מתרחשת קפיצה, וזהו האקט. יש כאן קפיצה ממקום שהוא מבנית ריק; הקפיצה הזו היא לא-מלחמה. היא לא מאבק של שני צדדים, מאבק של אדון ועבד, אלא שפועלת כאן פעולה שאין לה סוכן. רק אחרי שהלא-מלחמה מתרחשת המקום הריק הזה מובן כריק. אם ניקח עוד ציטוט מבודריאר:
"…in this electronic war there is no longer any enemy, there is only refractory (עקשן) element which must be neutralised and consensualized"[3]
אזי סיום האנליזה במקום הריק היא הבנה שהמקום הריק מתפקד כמקום שבו הנטרול, הניסיון לטוטליות, ההכנסה לקונצזוס – כל אלה נכשלים: ז"א – בסיום האנליזה לא מופנית יותר שאלה לאנליטיקאי כמי-שיודע.
ביחס למקום הריק הזה בסיום הפסיכואנליזה, לאקאן אומר, שאנו רואים שבאקט מעורב מישהו שאינו לגמרי האדון, מכיוון שלאקט אין סוכן, אין מישהו שיאחד אותו, שעבורו נֹאמר: "זה נעשה על ידו". זאת לעומת המעשה (doing) - ומה שלאקאן מנסה לעשות במהלך כל השיעור, לפי דעתי, הוא לברר את המרווח בין האקט למעשה, ואיך המבנה הלוגי, המבנה שנותן מעמד למקום הריק, מכונן קשר וגם מראה את ההבדל בין האקט למעשה. ההבדל העיקרי הוא, כמובן, שלאקט אין סוכן, בעוד שלמעשה – עוד לפני שהוא נעשה – ברור מי הולך לבצע אותו (אפילו ברמת הפונקציונליות – ברור לי שמי שיתקן לי את החשמל בבית הוא החשמלאי, ולא משנה לי מהו שמו או מיהו באמת, או אם תבוא חשמלאית, או אם החשמלאי בכלל לא יבוא). אין זה אומר שבאקט אין מעשה. אבל זהו מעשה שהמבצע הבלתי אפשרי שלו מתגלה רק בדיעבד.
אז שוב חזרתי ל"בדיעבד" – חזרתי, כי קודם הצהרתי שיש מבניות ריקה שנחשפת בדיעבד. אבל גם פה, לפי דעתי, אין זה מדויק. ההצהרה הזו, של ה"בדיעבד", היא לא הצהרה פשוטה. כי לומר ש"בדיעבד, עכשיו אני מבין את זה" משמעו לומר שה"זה" הזה הגיע לסיומו, ובראיה לאחור אני יכול להבין את זה. אם ניקח את הדוגמא של לאקאן לאקט שמעורב בו מעשה – הכניסה לאנליזה, עם האסוציאציות החופשיות, מה שלאקאן קורא לו בשיעור זה: "doing of pure speech" – אז בדיבור הטהור הזה, הסובייקט נעדר ממנו, הסובייקט צריך להיעלם מעצמו ("the subject should absent himself from it"). המבניות הריקה הזו לא מתרחשת כאן בדיעבד – היא מתרחשת במהלך הפרקטיקה. המעשה של הדיבור הטהור הוא בכך שהאנליזנט נותן למסמן לפעול מעצמו – הוא (האנליזנט) לא שם. המסמן פה פועל כמו מכונה, זה המסמן שפועל באקט (siginifier in act), אבל זה לא האקט של המסמן. האקט הוא לא של מישהו או של משהו. ה-"באקט" הוא מכשיר, מִתקן, יש לו פן מכני (device), אבל שאין לו מפעיל. ניתן לומר שהמכשיריות של ה"באקט" היא אותה המכשיריות, המכאניות של האנליטיקאי – שגורם ל"מכונה הקטנה" לרוץ (ביטוי של לאקאן משיעור 5), שנותן לאנליזנט לראות אותו במקומו של האובייקט. מתגלה פה פן של מכאניות שנוכח באקט, בפרקטיקה: מכאניות ללא מכונאי.
השאלה שעולה היא - איזה לוגיקה פועלת פה? לוגיקה שלא רק שלא נותנת למקום הריק סימן של ריקנות (אלא שיש למקום זה מעמד, תפקיד כלשהו), אלא גם שמנכיחה את המקום הזה בפרקטיקה עצמה, שלא ניתן לומר עליה שהיא בדיעבד שהיא פועלת כך וכך, ז"א – שלא ניתן לכמת אותה בדיעבד. כמו שראינו כבר בשיעור הקודם, הלוגיקה שפועלת פה איננה לוגיקה של תורת הקבוצות, כי זו לוגיקה שאיננה משאירה מקום לכך שלשלילה הכפולה יהיה אפקט (שאיננו רק חיוב). מה שצריך הוא לוגיקה שמשאירה מקום לדְבַר מה שיחצה את הדיכוטומיה של A
ולא A.
מה שניתן להציע פה, על פי הסמינר ה-9, הוא שהמקום הריק (למשל, בחזרה של המצפן) מוּראה על ידי הדוגמא של ה-8 ההפוך:
המקום הריק הוא בדיוק נקודת ה"חיתוך" שאיננה קיימת, אבל שהיא הכרחית מבחינה מבנית כדי לצייר את העקומה הזו. יש לשים לב שאם ניקח גומיה וניצור 8 ממנה ואז נקפל את המעגל O העליון פנימה, נקבל את . אבל גומיה היא צורה דמוית מעגל, שניתן לומר שהיא גבול של תחום, שהיא מכוננת פנים וחוץ. לכן כדי שתהיה לצורת ה- ממשות שהיא לא בתחומי תורת הקבוצות, (ז"א כדי שהיא תראה אפשרות שתחצה את הדיכוטומיה של A ולא A), צורה זו איננה צריכה להיות מצוירת במרחב, אלא למשל על גבי בייגלה (טורוס) – שם אין אפשרות שנוכל לקפל בחזרה החוצה את המעגל הפנימי של החוצה, כך שנקבל מעגל. למשל:
מה שלאקאן מציע בשיעור זה הוא לוגיקה שקרובה ברוחה לדקדוק. למה דקדוק? אפשר לראות כמה דוגמאות לכך. הראשונה היא דוגמת זמן ה- imparfait שהופיעה בשיעור 5. בדוגמא זו ("הפצצה הייתה אמורה להתפוצץ עוד 2 דקות") יש הפניה לעבר שמשתמשת בזמן עתיד, או הפניה לעתיד שמשתמשת בזמן עבר – אין כאן החלטה חד משמעית לגבי הזמן, ולמרות זאת מובן מה קרה שם, ז"א – למקום הריק יש תוצאות, הוא אינו באמת מקום מרוקן. במאמר מוסגר, נראה שזהו אותו זמן שמופיע ב"ויֹאמַר אלוהים יהי אור": גם כאשר אין הבדל בין האמירה למעשה, כאשר העולם נברא במילה, השימוש ב-"ויאמר" הוא שימוש בזמן עתיד להורות על העבר, בעוד שהקריאה בזמן עבר מייחלת לחזרתו של האל בעתיד.
הדוגמא השניה היא הדקדוק שפעיל באַלִיֵנַצְיַה, המופיעה כאשר לאקאן מנתח את Ein Kind wird geschlagen (סמינר 14, שיעור 7, והוא חוזר לנתח אמירה זו בשיעור 6). מעמד הפעולה באמירה זו איננו ברור: האם צריך לתרגם זאת כ"מכים ילד" או כ"ילד מוּכּה"? מעבר למה שלאקאן אומר על פנטזמה זו (שמי שמופיע בה הוא ה- Id, שזהו תחומו של הלא-אני, שם הסובייקט הדקדוקי לא מדבר), הרי שנראה שבגלל שמי שמופיע שם זה הלא-אני, אין אפשרות לבצע על אמירה זו כימות, ז"א – מניפולציות לוגיות. איך אפשר לכמת את האמירה הזו: "קיים x כך שה- x הזה הוא ילד, וה- x הזה מוכה"? או "קיים x כך שה- x הזה הוא ילד וקיים y כך ש- y מכה את x"? אין זה משפט לוגי שניתן לכימות, שניתן לבצע עליו אופרציות לוגיות, אלא משפט דקדוקי ששומר על העמימות של פסיבי/אקטיבי, ששומר על המקום הריק, על ה- x (או על ה- y). הדקדוק מראה לנו שהמבנה הלוגי-דקדוקי של הכניסה לפסיכואנליזה – הניכור, העובדה שיש חלק שלא נמצא שם – הוא מרוחק מכל תיאוריה. המבנה הדקדוקי הוא לא משהו שניתן לניתוח כללי: הוא תמיד מתגלה בפרקטיקה – ולא בסופה של הפרקטיקה, אלא במהלך הפרקטיקה עצמה – והוא ללא תיאוריה, באיזשהו מובן. הפרקטיקה, כמשהו פנימי להתרחשות (דמוי תנועת מעיים, לאקאן יאמר), מקבלת קדימות לעומת המבנה.
לאקאן קורא לכך החיבור בין הלוגיקה לדקדוק. הייתי רוצה להציע שזהו חיבור מתוח, בין שני תחומים שמתנגדים להיותם מחוברים. את החיבור המתוח הזה יש להבין על פי הדמיון לחיבור בין האקט למעשה: בדקדוק יש לוגיקה [שאיננה לוגיקה של תורת הקבוצות, אלא לוגיקה שהיא
מין הלוגוס, מין התבונה, כמו בשיר של רֵמבוֹ[4] : "עבור תבונה" (To a reason) a une raison , שלאקאן אומר ששיר זה הוא הנוסחא של האקט (בשיעור 5)]. בדקדוק יש לוגיקה כמו שבאקט יש פן של המעשה, של המילה, של מסמנים. בדקדוק פועלת לוגיקה שמנכיחה את המקום הריק, את העובדה שכל בחירה שלנו במקום דקדוקי ספציפי תשלח אותנו למקום אחר. כך גם באקט – באקט פועל מעשה, ז"א – יש לו פן חומרי, יש מסמנים שנכתבים, נרשמים בסובייקט הדקדוקי. ניתן לומר שבכל אמירה יש פן של המקום הריק שתמיד נשאר מכוסה (על ידי המובן, למשל), אבל באקט נחשפת אותה ריקנות (נחשפת כאשר אנו נתקלים בה) כמקום בעל אפקטים, שיש רישום של המסמן. אלו מסמנים שפועלים כמכונה, כמתקן ללא מפעיל, אבל זוהי מכונה שכן יש לה הוראות שניתנות לניסוח – וזה ניסוח שיתגלה במהלך הפרקטיקה.
[1] מספרו on war (Vom Krieg). פורסם אחרי מותו ב- 1832. הציטוט המלא הוא: We see, therefore, that War is not merely a political act, but also a real political instrument, a continuation of political commerce, a carrying out of the same by other means. All beyond this which is strictly peculiar to War relates merely to the peculiar nature of the means which it uses. That the tendencies and views of policy shall not be incompatible with these means, the Art of War in general and the Commander in each particular case may demand, and this claim is truly not a trifling one. But however powerfully this may react on political views in particular cases, still it must always be regarded as only a modification of them; for the political view is the object, War is the means, and the means must always include the object in our conception. (ספר 1, פרק 1, סעיף 24. הדגשה שלי. ניתן לראות שלמעשה יש כאן רמז למחשבה על המלחמה כאקט – חזרה על הזהה באמצעים אחרים, אבל המחשבה על כך שאין סוכן שמבצע פעולה/מלחמה זו עדיין לא הופיעה: המלחמה היא המכשיר של הפוליטיקה).
[2] ב"the gulf war did not take place" . עמ' 83. למה הכוונה? Non-war: הכוונה שהמכניזם העיקרי של הכח הצבאי איננו שימוש בכח אלא שהוא נערך בחלל מופשט של מחשוב ואלקטרוניקה (כמו התולעת במחשבים האיראניים) היעדרות הפוליטיקה: אין רצון פוליטי לשלוט על מדינה אחרת, אלא רצון לכפות קונצנזוס על ידי הרתעה.
[3] שם, עמ' 85.
[4] השיר הוא:
Your finger on the drum looses all the sounds and begins the new harmony
A step from you is the rising of new men and time on the march
Your face turns aside, the new love. Your face turns back, the new love
A step: צעד, אבל גם במובן של שלילה (pas): באקט מעורבת בחירה בלתי אפשרית של שלילה, זו בחירה הכרחית בצעד. השורה האחרונה מראה איך האקט מתפקד כהמצאה דקדוקית: הוא גם turns-aside וגם turns-back (retourne): הוא מסרב לחזרתיות אבל מגיח ממנה.