אחוזה באימה -דיון במקרה פתק מעבר - הצורך לאחוז ולהיאחז

מה ניתן לאמר על קסם, ביחס לשאלה של הנשירה? להלן עיקרי הדברים מתוך הדיון בפאנל שהתקיים ביחס למקרה, בבאר שבע.

בראשית תיאור המקרה שהביאה שירלי אנו מוצאים את האופן שבו מתוארת קסם על ידי הקטגוריות של השיח הנורמטיבי: מדובר בילדה שמפגינה התפרצויות זעם, מרבה לצאת מן הכיתה, לא מקבלת כללים וסמכות, לא מבצעת מטלות ולא מביאה ציוד.

אולם בתוך התיאור הזה, ביחס לדברים שקסם לא עושה, ישנו גם המופע של קסם, המופע הסובייקטיבי שלה, הסצנה של "הנפשי" שלה, סצנה אשר החלה, על פי התיאור – או פרצה - לפני כארבע שנים. זאת בסמיכות לפרידה של הוריה ולהיעלמות - היעדרות של האב, יחד עם התמכרותו לאלכוהול.

אב זה שעזב, ו"הותיר" אותה אחוזה באִימָּה, אחוזה באֵימָה.

במופע הסובייקטיבי של קסם, בין כתלי בית הספר, ישנם שני דברים ששירלי מציינת שקסם "מופיעה" איתם: האחד -  היא מציירת ועסוקה בכלי הכתיבה שבקלמר, והשני - היא מרבה לפנות לצוות החינוכי והטיפולי.

את הפנייה הזו של קסם לצוות החינוכי והטיפולי, נקרא  על רקע האמירה של פרויד כי בית הספר והמורים הם הדמויות הראשונות שמחליפות עבור הילד את הדמויות ההוריות; במקרה של קסם, בפניה הזו שלה, "המרובה", לצוות החינוכי והטיפולי , ובפרט לשירלי – נמצאת הדרמה כולה. אותה דרמה משפחתית, שבה האב מוחסר מן הסצינה המשפחתית לטובת התמכרותו לאובייקט העונג שלו – האלכוהול. או – אם תרצו – מופיע בה באין האונים שלו אל מול הדחף שלו עצמו, טבדרמה הזו, קסם – נותרת אחוזה באִימָּה. באֵימָה.

אהבתי את הכותרת שנתנו שירלי ואורית למקרה הזה – "פתק מעבר - הצורך לאחוז ולהיאחז". וזאת לא משום היחס ל"אובייקט המעבר", כי אם בשל השימוש בשני מושגים שאנחנו שמים היום במרכז הדיון כאן;

 המעבר – ככל שמדובר בהתבגרות כמעבר מן הילדות אל הבגרות, מהיות ילד להיות מבוגר, מעבר אשר בו מתרחשים המופעים של ההתבגרות כקריאת תגר על הנורמה, כהתגרות בלתי רצויה, אשר בו מתרחשת אותה נשירה עליה אנו מדברים כאן. והאחיזה -  כאשר אנו מדברים על נשירה מן האחיזה, או – מן האוחז, מן ההורה בו היה הילד אחוז – אחוז בתשוקתו של ההורה, ברצונו, בתביעתו, ובאהבתו. כאשר אנחנו מדברים על מעבר – אזי יהא זה המעבר כאופן של השתחררות מן האחיזה הזו, והפיכתו של הילד מאחוז בהוריו – לאדם מתאווה.

ביחס לקסם, אפשר לשאול, ואין בידינו להשיב, מה טיבה של האחיזה הזאת, המלווה באימה, בשים לב להריונות הראשונים של האם אשר הסתיימו בהפלות ולידת תינוק מת, האם שהייתה בתקופה בדיכאון והאב שהתמכר לאלכוהול, כמו גם התאונה הביתית שאירעה כשהייתה בגיל 8 חודשים ונכוותה ברגליה, לאחריה סירבה לרדת מהידיים.

זה בסצינה של בית הספר, לרבות מה שקוראת לו שירלי הפניה ה"מרובה" לצוות הטיפולי, שאני מציעה לראות את הבמה הטרנספריאלית על גביה מתרחש משהו מן המעבר של קסם. שירלי שואלת אותנו על "תקווה" – ואני אתרגם את שאלתה למושגים שאנו עוסקים בהם היום – זו שאלה על התקווה לנשור. האם תצלח?

מה שהופך את קסם ל"מקרה", מגולם בשם שניתן למקרה – קסם אחוזה. קסם אחוזה במה שהיא עבור אימה, ואת זאת אנו מוצאים בדבר האם עצמה: בהריון היא הרגישה שהתינוק לא כל כך טוב, והעיקר: במשך ארבעה חודשים קסם לא ירדה מן הידיים, היה לה פחד, היא לא רצתה ללכת. ואם מדובר ב"צורך לאחוז" – אזי שאיננו יכולים לדעת של מי "הצורך" הזה לאחוז – של האם, או של קסם. אבל נראה כי מה שניתן ללמוד מן הדיבור של האם -  קסם לא מרפה מן האחיזה בה.

אני מציעה לקרוא מעבר מסוים בתוך הסצינה הטרנספריאלית הדרמטית הזאת, כאשר ברקע המשימה המוטלת על קסם, אשר נאחזת באִימָּה, באֵימָה – תנשור או לא תנשור? התהא זו נשירה מוצלחת? האם תוכל להרפות מן האחיזה ולאחוז באופן אחר? אופן שיאפשר לה "ללכת"? ללכת לדרכה? דרכה שלה?

אני מוצאת בתיאור המקרה שתי פאזות שמתרחשות במימד של הטרנספרנס:

הראשונה – כפי שתוארה במקרה ששלחה לנו שירלי לפני שהחלה ההתכתבות עימה. שירלי ציינה כי קסם מגיעה לטיפול ברצון, משתפת פעולה, מביעה את עצמה, יוצרת קשר במהירות ויש לה מוטיבציה גדולה להגיע למפגשים.

בתיאור המפגשים ניתן למצוא במילותיה של קסם את אחיזתה באם, את חולשתו של האב, באומרה: "אני התגרשתי, לא רוצה לראות אותו".

 קסם מבקרת את שירלי לאורך כל היום. שירלי לא מצליחה לשים גבול לביקורים אלו, כלומר לאחיזה של קסם בה. קסם מבקשת ללוותה לשער בית הספר, לנופף לה לשלום, וכאשר שירלי מגיבה בתוקפנות – קסם נפגעת ובוכה.

ההתערבות של שירלי ביחס לאחיזה "ללא גבול"  – היא מציעה לתת לקסם פתק בסוף כל מפגש, שיישאר עימה עד המפגש הבא. זהו פתק שכולל את המילים של שירלי, והוא בנוסח קבוע: "לקסם המתוקה, נפגש בשבוע הבא, שירלי".

כאשר הפתק לא נמסר לקסם – היא מגיבה בהתפרצות זעם.

לאחר ההתכתבות, ובעקבות שאלה של מאוריציו, יו"ר הפאנל, הוסיפה שירלי פרטים אודות שינוי מסוים בסצינה הטרנספריאלית. ראשיתו של השינוי בהתרחשות שקשורה בבקבוק השתייה. אפשר שנקרא אירוע זה ביחס להתמכרות של האב הנעדר, הכושל, לטיפה המרה, לבקבוק השתייה שלו.

קסם מגיעה לשירלי ומתלוננת בכעס שאין לה בקבוק שתיה. שירלי ממהרת להציע פתרון שיבטל את החסך: לתת לקסם את הבקבוק החסר. זאת מתוך הנחה שביטול החסר יוביל לביטול הכעס, או לסיפוק.

אבל קסם מסרבת לפתרון ששירלי מציעה, ושואלת: מה את תעשי? איך את תשתי היום? זו תשובה שמותירה את החסר בעינו, וגם מייצרת מובחנות והפרדה מסויימת בין האוחזת והנאחזת – בין שירלי ובין קסם עם הבקבוק כמעין נקודת אחיזה.

יחד עם הסצינה הזאת, שמתרחשת ביחס לבקבוק השתייה, מתרחש היפוך מסוים, דבר מה חדש, שאפשר לקרוא עם קצה החוט שמופיע  בתחילת המקרה - התעניינותה של קסם בכלי הכתיבה בקלמר – עוד נקודת אחיזה.

קסם מתחילה לכתוב לשירלי פתקים בעצמה. אלו פתקים פרי עטה, ולא בנוסח קבוע, ובהם היא כותבת דברי אהבה למטפלת.

בהמשך לכך היא רגועה יותר, ומתפרצת פחות. אולי זה הטיפול התרופתי, כפי שמציינת שירלי, אבל אפשר גם לחשוב על הקלה נוספת שקשורה אולי בהיפוך הזה שהמציאה ביחס לשיטת הפתקים של שירלי: משיטת הפתקים בעלי נוסח קבוע, שקסם היא הנמען שלהם, ואשר מותירה את קסם אחוזה בה, לעבר שיטת פתקים משלה - קסם  מתחילה לכתוב בעצמה פתקים שונים למטפלת שהיא אוהבת.

האם ניתן לראות בכך מעבר? מעבר לשיטת הפתקים שהיא עצמה המציאה? האם יש בכך משום הרפיה מסויימת מן האחיזה באימה? תזוזה מסויימת בציר מוען-נמען המאפשרת לעשות עימה, לעשות עם האֵימָה.

קסם נולדה אחוזה באימה, סירבה ללכת, לרדת מהידיים, ובמעבר לבית הספר היא אוחזת בשירלי באותו אופן: ללא גבול, מבחינת הזמן או מבחינת המקום. השאלה האם קסם תצליח לנשור מאחיזתה, מהיותה אחוזה, באמצעות הפתקים שהיא עצמה כותבת למטפלת – נותרת פתוחה. ייתכן וזו ראשית של דרך עבור קסם לכתוב בעצמה את מה שכינה לאקאן "הכאב של הנוער" – משהו על הייאוש שלה, כמו גם על התקווה שלה.