המשפט הזה מלווה בעבודתנו בתפס"ן, מצוטט לעתים קרובות ואף מופיע כסלוגן באופן קבוע ב׳זמן תפס"ן׳. דווקא האקטואליה שכונתה, בין השאר, "גל הטרור", הביאה אותנו לשוב ולשאול אודות חיבור זה של ״שיח״ ו״כאב״ ועוד :'הכאב של הנוער'.... הצגנו לעצמנו כמה שאלות: מה זה אומר? האם הנוער הוא, בינתיים, מחוץ לשיח, כפי שאומר לאקאן, למשל, אודות הפסיכוטי? האם אין לראות בסכין, שביד הנער, בין אם הוא התוקף או המותקף, את הסימן לכך שהשיח לא פועל את פעולתו? ומדוע שיח של הכאב של הנוער ולא, בפשטות "שיח של הנוער" (כפי שנוהג לאקאן לגבי צורות שיח אחרות (שיח האדון, שיח ההיסטרית, וכו')? 

במהלך דיוננו בסוגיות הקשורות לאקטואליות הבאה לידי ביטוי בפרצי האלימות האחרונים ובמעורבות הנוער בכך, קם והתייצב למולנו, על דרך האסוציאציה המשפט הזה שאנו מרבים לצטט. הפנינו שאלות אלה לחברי תפס"ן. השורות הבאות נותנות תשובות מגוונות לשאלות אלו:

***

במבוא לתלמוד סוגיה ו׳ מתדיין הכתוב בסוגיית השימוש בסכין. באחד מהסעיפים דנים הרב אשי ורבינא לגבי השימוש ברותחין. היהדות מתייחסת באופן שונה לכשרותה של פעולת החיתוך במאכל הקר לעומת המאכל החם. המילה החוזרת באותה סוגיה היא ״ברותחין״. החיתוך ברותחין ומכאן ההגעלה ברותחין.

הנער היוצא עם סכינו- גם הוא יוצא ברותחין. ניתן אולי לומר כי כאבו של הנוער שעל אודותיו מדבר לאקאן – הוא רותחין הנערוּת שאינה מוצאת כתובת אל מול מצוקתה - נער ונער ורתיחתו.

בהקשר האקטואלי הישראלי אפשר לומר כי זה שיוצא לדקור - פועל מכאב ומכ-אב.

זיו רובינשטיין

***

כפי שאתם וודאי יודעים, המצב עכשיו לא קל. אין יום שלא מבשרים בחדשות על פיגוע, אירוע מחריד או שפיכות דמים. אני כבר זוכרת שבשנה שעברה, בחופש הגדול, הכל התחיל.

הפיגועים קרו בעיקר ברצועת עזה, אך גם פה בהוד השרון היו מפעם לפעם אזעקות, שאז הייתי יורדת עם משפחתי למקלט. הייתי מבולבלת באותה תקופה,אמנם ידעתי שיש פיגועים, אך הייתי בהלם ולקח לי זמן להבין עד כמה רציני המצב. זה היה נורא לחשוב שיש אנשים שלרדת למקלט זו השגרה שלהם.

ביום ראשון של כיתה ז' בשנה שעברה שאלו אותי בשיעור חינוך מה אני חושבת על המצב. שמעתי מה שילדים ענו: "ערבים מסריחים", "שימותו"; אך בעיקר: "אני מפחד" ובאמת הרגשתי ככה. לא היה לי מה לענות אך לא רציתי לענות כמו כולם, שהערבים ימותו כבר, כי לא כל הערבים רוצים להרוג ולשנוא ולהחריב.

אמרתי שאני מפחדת למרות שהיו לי הרבה יותר דברים להגיד מאשר זה שאני מפחדת. את הילד שאחרי שאלו אותה שאלה והוא ענה: "נכון, אני מפחד אבל לא נתתי למצב להשפיע עלי לרעה, אני לא רוצה לשבת בבית כל היום וגם רציתי לנצל את החופש, וחוץ מזה אני יודע שבסוף הכל יהיה בסדר ושאין לי ממה לפחד."

מה שהוא אמר נחרט אצלי. כן אני מפחדת כמו כולם אך יש לי גם תקווה ואני בטוחה שלא כל הערבים נגדנו. יש גם כאלו שכמוני רוצים כבר שיהיה שלום. אני בטוחה שהם מפחדים "הצד האחר". גם הם דואגים לילדים שלהם ומבולבלים מהמצב. פתאום נזכרתי במקרה של יצחק רבין. רבין היה בעד שלום, אך בגלל הדעה הזאת רצחו אותו בדם קר, והמחשבה על כך צמררה אותי. מה לעשות לעם ישראל יש זכויות לבחור את חופש הביטוי שלו ולכולם יש דעות שונות. אני בטוחה שלא כולם חושבים כמוני וזה בסדר. כך לאט, לאט עברה לה השנה ואני כבר בכיתה ח' ואז כמו מטאור, שנפל מהשמיים, יש פיגועים ויותר מדי. פעם אמרתי לעצמי, נו טוב אני פוחדת אך המצב נמצא רחוק ממני. אבל עכשיו זה הגיע עד לכפר סבא. כן, זה מפחיד איך שגלגל מסתובב לו. ואני ממשיכה ללמוד, להיפגש עם חברות וללכת לכנפיים של קרמבו, לבלות כמה שאני יכולה, אך עם זאת מגיעות לאוזניים החדשות על הפיגוע הנוראי בצרפת ובכלל ברחבי המדינה. והשאלה היחידה שאני שואלת את עצמי עכשיו היא: מה נעשה עכשיו? אך לאף אחד אין תשובה."

יובל אדלשטיין, כיתה ח', בת 13 וחצי

***

השאלה עמה יובל אדלשטיין מסיימת את הטקסט שלה - "השאלה היחידה שאני שואלת את עצמי עכשיו היא: מה נעשה עכשיו? אך לאף אחד אין תשובה" - הטרידה אותי. נזכרתי בערב אחד בו הלכתי עם אבי לבית הילדים למה שנקרא "הַשְכָּבַה", כלומר ללכת לישון בבית הילדים. ההליכה בשבילי הקיבוץ החשוכים כנגד הגוש האפל של הגלבוע, עוררו בלבי פחדים שאותם תיניתי באזני אבי, שמא יחדרו אלינו מחבלים. "מה, אתה מפחד מהקאקער'ס האלה?", סנט בי אבי. מיד נרגעתי, ולא רק נרגעתי אלא גם נמלאתי אושר, לנוכח הסימן הברור שהאחר הגדול קיים ושהוא ערב לי – ומה בכך אם אין זו אלא אשליה?

אנו בעידן של האחר שאינו קיים. איך מסתדר נער, איך מסתדרת נערה עם האחר שאיננו קיים? מה זה עושה למשל להזדהויות? אנחנו יודעים שאנליזה מובילה על הנתיב להשלה של ההזדהויות. אך אנו יודעים גם מה קורה בקליניקה כאשר ההזדהויות מושלות מוקדם מדי. זה מוביל פעמים רבות למעשים נמהרים, לניתוקים, לאקטים דמונסטרטיביים. לעתים זה משאיר את האדם ללא אחיזה. "לאף אחד אין תשובה". איזה מין מפגשים מזמנת תקופתנו, מזמנים הארועים עם האחר שאיננו קיים? האם אפשרי מפגש מוצלח עם האחר שאיננו קיים? אילו תנאים דרושים לשם כך? איזו אחריות זה מטיל לפתחו של זה שעשוי לגלם תפקיד בקשר לכך? אז מה נעשה? עם שתי הקריאות הכלולות בו - זו של השאלה וזו של תשובת הויתור.

עמרי ביכובסקי

***

יום אחד אולי...יהיה שיח שיקראו לו הכאב של הנוער. בהבדל מארבעת השיחים – שיח ההיסטרית, שיח האדון, שיח האוניברסיטה ושיח האנליטיקאי, שבהם ניתן במידת מה לשאול שאלה על האובייקט פטיט a ועל האיווי. כלומר יש כאן מבנה של ידע, שנשמט

באמירה הזו שפונה לעתיד מוטל בספק. הידע, ידע שאינו מהובר, אלא מעט מצומצם תחת המושג כאב. כלומר אם כבר ייקרא יהיה זה כאב המגלם אותו. זהו כאב ההיחלצות של ידע שפונה לעתיד וכרוך בפרידה מעבר שיהיה ניתן למיקום בדיעבד.

האמירה הזו הופיעה ולא במקרה תחת יום העיון שעשינו - "תחת שמיים פתוחים", שכן יש במעשה הנער ממעשה הבריאה מתוך תוהו ובוהו אישי. אך בשעה הזו, שאינה מנותקת מהממשי שהשתנה ומסמלי שהשתנה, הסכין האחוזה ביד זו או באחרת – שלא אקרא לה "סכינאות" – היא דיבור של חיבור שמוצג כאי אפשרי עם אחר, שאין בה מספיק אהבה להסוותה עם מסמנים מהלא מודע, כיון שהיא כרוכה בהבזק של S₁ שאינו מהובר בשרשרת. על כל אנליטיקאי להתנגש ככל שיוכל עם ידע לא מהובר זה.

שרי אדלשטיין

***

על כאבים ועל סכינים;

השאלה של עמרי ביכובסקי  על הכאב של הנוער גרמה לי לחשוב על הקשר בין כאבים וסכינים... על כאבו של החתך, השיסוע הנפשי, להבדיל מכאבו של החתך של הסכין, החתך הממשי בגוף. וביחס לשני אלו - על האפשרות לשיים את הכאב.

העברית מאפשרת לנו לחשוב על הסכין דווקא ביחס לדיבור שנון באופן יוצא דופן. על זה שיודע לדבר היטב נאמר : חד כתער. ועל דבריו:  לשונו חדה כתער.

האם אפשר לומר שהכאב שלא קיבל מובן סמלי חוזר באופן ממשי? כאב שלא קיבל שם, או מובן, הופך בתיווכה של הסכין לכאב גופני אשר מחליף את הכאב הנפשי הבלתי נסבל ללא שם? 

גבריאל דהאן הפנה אותנו במסגרת סמינר מקום לאמירתו של יורם קניוק בספרו תש״ח: ״את הכאב האיום  אי אפשר לזכור אבל אני זוכר שכאב״. כלומר, ישנו פער בין הזיכרון שכאב, בין הכאב עצמו ובין הזיכרון של הכאב. האם המתבגר הוא זה אשר עומד בפני ההכרעה שתמקם אותו לא עוד כמי שכואב אלא כמי שזוכר שכאב? כלומר - האם ההתבגרות איננה כי אם ויתור על מידה של עונג, של הוויה, של ׳נפשיות׳, רק כדי שהמבוגר יוכל לומר : אני זוכר שכאב, אני לא זוכר את הכאב?

וביחס לסכין - האם אפשר לנסח את השאלה של המתבגר חסר האונים לנוכח כאבו, שבמעבר אל האקט השותק – שכן אירועי הדקירה מלווים בשתיקה – מביא לידי ביטוי במעשה את השאלה: לוותר או לבתר? שהרי הסכין המבתרת אינה מוותרת, כך שהנושא אותה כמו זורק עצמו לזרועות החוק כמה, שבהיעדר מעצור אחר, יעצור את כאבו.

במציאות שבה השיח הפוליטי משתלט בצורת מכבסת מילים של מובנים נתונים מראש למה שמתרחש בדממה, ובהיעדרו של אחר שייטיב לומר דברים חדים כתער, רצים הנערים הנושאים את הסכין בשתיקה.

האם מדובר באלו שלא מצאו שם לכאבם והם טובלים בממשותו עד צוואר?

מתן שם לכאב בתור מה שממוקם כחתך בין הסמלי והממשי – מצאנו במשפט אחד, בדבריו של נער. נער תושב מזרח ירושלים השיב לשאלה אודות עתידו כמבוגר: מה תרצה להיות כשתהיה גדול? ״אינני יודע אם אהיה גדול״. זאת אומרת שהוא כאן ועכשיו. נושא את כאב הווייתו. וזהו השם של הכאב שלו.

את המחשבה על האפשרות לשיים את הכאב, יחד עם האובדן/ויתור הכרוך בכך, מצאתי, אחרי שכתבתי דברים אלו והנחתי להם, גם בספרו של דוד גרוסמן ״שתהיי לי הסכין״ אודות האופן שהאדם נלכד בשפה, שם כותב יאיר במכתב כך:

את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת "שלהם", של כולם, אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו "אור", הלב שלי גם נחמץ קצת באפס קצהו, כי חשבתי – מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה "אור", עם הריש הזו בקצה, כמו מתג כיבוי.

את מבינה, נכון?

האם השיח של הכאב של הנוער נמצא בתווך הזה? בין ממשותו  הנפשית ובין האפשרות לומר אותו? ייתכן גם וזו צורה חדשה לקרוא את הפסוק במשלי כג: ״ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה״. כלומר - להניח את השכין בלועך - בפיך ובדיבורך - הופך אותך לבעל נפש.

כיוון קריאה כזה אודות הדיבור על הכאב הנפשי אני מוצאת גם בשירו של עמיחי - ואיתו כמו תמיד אני מסיימת- שהניח באופק של האפשרות לדבר על הכאב גם את האפשרות לדבר על האושר והשמחה:

״ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם

את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים״.

אפרת קפלן

***

כמה מחשבות על נוער וכאב בהקשר של האמירה "אינני יודע אם אהיה גדול" של הנער הערבי.

(לפני כמה ימים ישבתי עם חבר ונזכרתי שבספר זן ואמנות אחזקת האופנוע, כל פעם שהגיבור נוסע וחושב איזו הגות הוא מכנה את זה "שטוקווה" על שם מרכזי חינוך ובידור ניידים שעברו עם אוהליהם לאורכה ורוחבה של אמריקה- אחרי כמה דקות חבר שלי אמר לי "שתוקכבר").

האבן היסודית היא שהנוער זוהי קטגוריה חדשה למיטב הבנתי. מעין השהייה בין הילד למבוגר. מה מבחין את הילד מהמבוגר? הוא לא מקיים את עצמו אלא תלוי בהוריו, ואפשר לחלום אותו, את הילד, ככזה שהמיניות עדיין לא מעדה בו.

הנער הוא מין יצור כלאיים, גוף של מבוגר עם ראש של ילד, יציר חלום. זה אשר אינו יכול לחשוב את היותו מבוגר הוא כמו אדם שלא יכול להתעורר מחלום.

יש משהו חלומי בנוער במובן זה שלמרות העוצמות העזות של הגוף ושל הרוח הוא סובל מחוסר בהוויה. אני מציע לחשוב על הנער והמבוגר כמו הבינאר של המודחק והשיבה מן המודחק- כשני הצדדים של אותו המטבע. אם המבוגר לא יוכל אי פעם לשוב מן הנער הכאב הוא בלתי נסבל.

הנער והנערה אינם מלאכים, רק הילדים טובלים בתואר הזה. אולי אפשרות אחת להתמודד עם הכאב של הנוער, עם הכאב הזה של הגוף המשתוקק הוא על ידי המעבר ל"קדוש", שקרוב למלאך. באידיאל הטהור אין מקום לגוף הנושא אותו.

אולי דרך נוספת להסתכל על זה היא שהאפשרות כיום של זה הנקרא "מבוגר" לקיים את עצמו, להרוויח את לחמו באינספור דרכים, לעשות הסבה מקצועית, לא להיות מחויב למקצוע, ולא להכריע אף פעם בנושא האהבה (שמעתי לפני כמה ימים שיש אנשים שחושבים שיש כזה גן של poly amour- יכולת לריבוי אהבות, כלומר דטרמיניזם ביולוגי שמחייב אותך בלית ברירה להמשיך ולשכב עם בני זוג רבים ככל האפשר) מרחיקה גם היא את הקטגוריה של המבוגר. אולי כל מה שיש היום זה שיח של נוער, מבלי היכולת לחוש את כאבו, שכן אין בנמצא מבוגרים.

אלעד לוי

***

מה אנו שומעים מתוך השיח של הנוער? לאקאן אומר שעובדת האמירה נותרת נשכחת מאחורי הנאמר בתוך מה ששומעים. מה שומעים מהם בדרך כלל? אי נחת, אך השאלה היא אולי מהו הסוכן המניע את עצם האמירה שלהם. יתכן שזו השאלה המביאה את לאקאן להעלות את המחשבה על שיח עתידי של הנעורים. אין ספק שבני נוער כואבים וסובלים. הרי לא קל, בלשון המעטה, לשאת את המטמורפוזה המתרחשת בכל התחומים בהתבגרות. מבחינתי קיימת גם שאלה בנוגע לדרך ההתייחסות למשפטו זה של לאקאן, המדבר על האפשרות שיום אחד יהיה שיח של Le mal de la jeunesse"" המופיע בהרצאה שהוא נושא במילנו בשנת 1972.  בעקבות מה מופיע משפט זה בתוך ההרצאה? בעקבות דברו על גילויו של פרויד שלא יכלו להתחולל לא רק בלא השיח של המדע אלא גם בלא האפקטים שלו. הבה נזכור ששיח המדע פוסל את הסובייקטיביות ויכול לגרום להשתוללות חסרת רסן של הממשי. לאקאן ממשיך ומבליט מהו בעצם שיח, מהו מבנהו המורכב מארבעה מרכיבים בלבד: שני מסמנים המבנים את מבנה העולם ודבר-מה החומק ממנו תמיד כעודף של התענגות. מרכיב זה, האובייקט a, הוא הפועל כסיבה למאווייו של המרכיב הרביעי: הסובייקט. כמו כן ברור שסוג השיח תלוי במיקומם של מרכיבים אלה בתוך המבנה, כלומר הפעולה שהם מבצעים על פי מיקומם בשיח. נקודה זו מעוררת ביתר שאת את השאלה הנוגעת למיקומם של ארבעת המרכיבים במבנה של שיח : le mal de la jeunesse שיש עדיין לבנותו. אל לנו לשכוח את העובדה שבהרצאה זו לאקאן מנפיק את נוסחת השיח הקפיטליסטי בכך שעל בסיס שיח האדון הוא משנה את מיקומו של מסמן האדון, של מה שפועל כצו על התנהלות הסובייקט, הלובש כמובן צורות שונות. עם שינוי זה, מה קובע אפוא את השיח המכונה קפיטליסטי? צבירה ללא גבולות של עודף התענגות, מרוץ אחר סיפוק מרבי ומידי. לדעתי שינוי מיקומם של המרכיבים מעלה את סוגיית מיקומו של מסמן האדון ב"שיח" הנעורים העתיד להיבנות? נראה לי שהשאלה מתחדדת עוד יותר לאור העובדה שאנו עדים לאפקטים שמחוללת נפילת מקומו של האב ועלייתו של האובייקט a , אותה צבירה של התענגות, אל זניט, נקודת הקודקוד החברתי.  בנוסף על כך ישנו עניין נוסף הנוגע לתרגום המשפט. המילה mal נושאת מספר מובנים: מחלה, רוע, כאב. ברור לדעתי שמובנים אלה תלויים היכן ממוקם אצל הנער מה שפוקד על השיח שלו. האם אותם ערכים, אידיאלים, איסורים ועוד מוחצים אותו לחלוטין והוא נותר חסר יכולת להתנער מהם כדי למצוא את דרכו שלו או האם ינהל סוג של התמרדות בהם, או ימצא את מקומו בשולי הקבוצה או החברה, נטול נקודת אחיזה. אך כמובן ישנן אפשרויות אחרות המעלות אל הזניט החברתי את מלוא כוחו של דחף המוות ובדרך זו לרוממותו של "ערך" אחד כערך מוחלט חסר רחמים שאינו כפוף לכל חוק אלא רק לעצמו. דווקא בהרצאה זו לאקאן מציין שאין שיח אדון מרושע יותר מזה המופיע במקום שבו מתרחשת מהפכה.

קלאודיה אידן

***

המחשבה על "יום אחד אולי יהיה שיח שיקרא הכאב של הנוער" העלתה בי את "הביטו בם מתענגים" – ""Regardez-les jouir. אלו המילים שבהן מסיים לאקאן את השיעור של השלושה בדצמבר 1969, שניתן בוונסן וקיבל את השם אנליטיקון. אנליטיקון היה אמור להיות ראשון מבין ארבעה שיעורים שלאקאן התכוון למסור בוונסן בשנה של הסמינר ה-17, אלא ששיעור זה הופרע שוב ושוב על ידי בני נוער בגלימות סטודנטים שעוד סערו ברוחות מאי של השנה שקדמה. לאקאן מטיח בהם "הביטו בם מתענגים".

מבטנו מופנה אל בני הנוער המתענגים עד אין גבול. "הביטו בם מתענגים" הוא הציווי של השיח בן זמננו שמציב את אלה הקרויים נוער כמתענגים האולטימטיביים – כאילו היה העולם באמת שייך רק להם. ב"הכאב של הנוער", ככל שחוזרים על הצליל ולועסים את ההברות מתחיל להדהד בו, בכעין צליל עילי, הכיף של הנוער. אך "הביטו בם מתענגים" מציב את הנוער לא כסובייקט בלבד של ההתענגות, אלא אולי אף יותר מכך כאובייקט שלה. הביטו בם מתענגים והתענגו! – מוסיף מילר.

"השיח בן זמננו", נאמר. ולשם מה התוספת "בן זמננו"? האם היא נחוצה? והאם בכלל היא אומרת משהו? אם נרצה לדבר על הנוער בהקשר של השיח בן זמננו, נצטרך לדבר גם על הנוער בן זמננו. נראה לי שיש טעם בכך, ולו מכיוון שהנוער הוא תמיד זמני. הוא זמני ביותר ממובן אחד. הוא טמפורלי כשם שהוא כרוני. הוא טמפורלי בכך שהנוער הוא תמיד הנוער שעכשיו, הוא מחובר לעכשיו, לכאן ועכשיו, משמע לממשי. הנוער הוא ללא עבר וללא עתיד. הוא תמיד כל פעם שוב מחדש. ובאמירתו של הנער שאמר שאינו יודע אם יהיה גדול, נשמעת האגרסיביות לא פחות מהייאוש. היא מסרסת את ההתעניינות, שהנער חושף את מידת הזיוף שבה, ומקפדת את ראשו של השואל לא פחות מאת זה של המשיב. ב"אני לא יודע אם אהיה גדול", אומר הנער בין היתר שאין לו זמן לשאלות קטנות שכאלה. ובקיצור, אני לא יודע אם אהיה אידיוט גדול כמוך, אתה ששואל. להתענג אתה רוצה? על גופתי המתה!

לפני מספר ימים נתקלתי בגרסת כיסוי לשיר comfortably numb מתוך החומה של פינק פלויד; גרסת כיסוי שחושפת, כך אני סבור, ממד בהוויית זמננו של בני הנוער. אדיש בנוח, אפשר לחשוב כך על שם השיר, ואולי גם על הנוער, שבכל מיני צורות ואפנים, אינו מבטיח לאיש ואין מובטח לו, שיום אחד הוא יהיה גדול.

הביטו בם מתענגים - על זה הקטין חסר הקול, הצביעו עליו, על האפאזי בן-זמנו - והתענגו!

הנער שבשיר, זה שנסגר בתוך עצמו ואינו עונה - זה ששיח המדע מבקש ממנו מידע, כדי להפוך את הכאב לעובדות נראות לעין, כאלה שניתן להצביע עליהן – מקבל זריקה שתעמיד אותו שוב על רגליו. אלא שישנו משפט אחד, שבגרסת 1979 נבלע בין יתר משפטי השיר, ואילו בגרסת 2004 הוא מוצא החוצה, חוזר שוב ושוב, והופך להיות בפני עצמו כעין פזמון או מוטו של השיר כולו.

That'll keep you going through the show, come-on it's time to go. 

הנושא של המשפט הוא הדקירה הקטנה שאמורה לחולל את התוצר המבוקש – לאפשר את המשך ההיראות – את המשך ההתענגות של האחר – וקדימה! אין זמן! הלאה, לעניין הבא!   

הקדרות אדישה והנעימה של השיר בגרסתו המקורית, הופכת בגרסת 2004 לחגיגה ממשית. ההתענגות בת זמננו מחויבת, לא רק להיעשות, אלא גם להיראות. האדישות צריכה להיות לא רק נוחה, היא צריכה להיות גם יפה. belle indifférence.

                                                                                                    

מצורפים קישורים לשני הביצועים ומילות השיר:

https://www.youtube.com/watch?v=2lsCEgcRozY [2]

https://www.youtube.com/watch?v=y7EpSirtf_E [3]

 

Hello?

 

Is there anybody in there?

Just nod if you can hear me.

Is there anyone home?

Come on now

I hear you're feeling down.

Well I can ease your pain

Get you on your feet again.

Relax.

I'll need some information first.

Just the basic facts.

Can you show me where it hurts?

 

There is no pain you are receding

A distant ship smoke on the horizon.

You are only coming through in waves.

Your lips move but I can't hear what you're saying.

When I was a child I had a fever

My hands felt just like two balloons.

Now I've got that feeling once again

I can't explain you would not understand

This is not how I am.

I have become comfortably numb.

 

O.K.

Just a little pinprick.

There'll be no more, ah!

But you may feel a little sick.

Can you stand up?

I do believe it's working, good.

That'll keep you going through the show

Come on it's time to go.

 

There is no pain you are receding

A distant ship, smoke on the horizon.

You are only coming through in waves.

Your lips move but I can't hear what you're saying.

When I was a child

I caught a fleeting glimpse

Out of the corner of my eye.

I turned to look but it was gone

I cannot put my finger on it now

The child is grown,

The dream is gone.

I have become comfortably numb.