"זה בפער בין הנער המכונה 'נושר', כינוי המעניק כביכול לנשירתו מובן, לבין אי המובן, או אין האונים אל נוכח 'נשירתו', שבו מתרחשת המצאת המובן של 'הנושר' עצמו, שבתוכו מתרחשת המצאת עולמו" (חגית אלדמע).

בעקבות הרצאתה של חגית אלדמע "על מה שבין נשירה לאחיזה (בה)", מובאות כאן מחשבות על אופן נשירתו של נער אותו פגשתי במסגרת עבודתי כפסיכולוגית בבית ספר. דניאל, עדיין לא בן 13, כבר בעל רקורד עשיר של נשירה. זו נשירה שהסתרתה אינה מוצלחת, שהכישלון בהסתרתה נקבע על ידי כללי השיפוט הקפריזיים וחסרי המובן של התיאטרון החברתי, כפי שמסבירה לנו חגית אלדמע. הוא הגיע לבית הספר בתחילת שנה זו, בית ספר שאליו עבר לאחר מספר מעברים בין מוסדות שונים. מאז, מרבה להעדר מהשיעורים. הוא מגיע לבית הספר אך מסתובב מחוץ לכיתה. כשנמצא בשיעור מפריע מאוד למהלכו. בשעות אחר הצהריים, יחד עם חברים מהשכונה שאינם לומדים בבית הספר שלו, הוא עושה דברים שסביבתו, אימו ומחנכיו, וגם המשטרה, לא אוהבים. זה הגיע לשיא כאשר קנה נפצים ומכר אותם לחבריו בבית הספר, אשר פוצצו אותם בשטחו. בבית הספר איימו לדווח למשטרה, והביאו שוטר שנתן הרצאה על איסור בדבר החזקת חומר נפץ. לאחר מכן דניאל הסכים לתכנית לעיצוב התנהגות, בה הונהגה טבלת מעקב שבכל יום המורה רשמה בה איך התנהג היום.

פגשתי אותו לאחר המקרה הזה, בעקבותיו ובעקבות ההעדרויות משיעורים. שאלתי מדוע לדעתו ביקשו שניפגש. "הבעיות שאני עושה – זה הרבה, נפצים, הפצת כלי נשק, כל מיני בלגנים בעיר". התעניינתי מי חושב שמה שהוא עושה זה בעיות, והוא ענה: "מבחינת כולם זה בעיות. לא איזה משהו שרק אני חושב שזה בעיה... אף אחד לא יחשוב שזו לא בעיה". דניאל מציב בהתחלה ניסוח שאינו שלו ואינו לא שלו, בעיה שמוגדרת כבעיה ללא נימוק, כי "ככה זה", ברור לכולם, הגדרה שהוא מקבל כנתונה. במעשיו נושר ממה שברור לכולם, וממשיך לעשות את אותן "בעיות" - קבלת המובן החברתי הסתום כפשוטו מתרחשת בסתירה למעשיו.

דניאל אינו מתלונן על סבל, ואומר: "כלום לא מפריע לי בחיים". בכל זאת, הוא נענה להזמנה לדבר, גם אם עושה זאת במשורה. דבר אחד מטריד אותו – לא היה רוצה שידעו על ה"בעיות" שעושה. בעיות אלה הביאו בעבר לכך שלקחו אותו למשטרה ושהעבירו אותו לפנימייה. בהמשך לכך, מספר על החלטה של החברים להפסיק לעשות מסיבות עם "בלגנים": "אנחנו אוהבים לעשות מסיבות... זה לא אוהבים – אוהבים בידיעה שזה לא נכון. לא נכון להפחיד אנשים, להרביץ לאנשים". מה ש"נכון" שוב מושאל מהתיאטרון החברתי, נותר סתום, וגם עומד בסתירה לאהבה.

אבל יש גם כיוון אחר. לשמור שבת, זה משהו שמנסה – דניאל הולך אל אותם חברים מהשכונה, כי הם שומרים שבת והוא רוצה לעשות זאת איתם. הוא מסביר לי, שלשמור שבת "זה כל שבת". אבל לפעמים בא לו להיות בפלאפון, ואז פותח אותו. ויש שבתות שנלחם בזה. "אין סיבה שלא אשמור, כל החברים שלי שומרים שבת, וזה גם מאמא ואבא".

לאחר הרצאתו של השוטר והנהגת טבלת המעקב, הייתה תקופה בה התנהג לפי המצופה ממנו. לאחר מספר שבועות שוב החל להעדר מהשיעורים ולהפריע, ועורר שוב את דאגת הצוות. כשפגשתי אותו, דיבר שוב על "בעיות"; אותה הגדרה כללית. הפעם אלה "בעיות" ביחס לחוקי בית הספר – הפרעות בשיעורים, ריבים עם ילדים - שוב כותרות מהשיח הברור, ה"ככה זה", של האחר. מה עושים עם הבעיות? "צריך להחזיק את עצמך", הוא אומר. לא תמיד הוא מצליח, לעתים קרובות לא, ואמרו לו שיעבירו אותו שוב לבית ספר אחר, הפעם לבית ספר עם בעיות התנהגות. לא אכפת לו ממש, אבל בכל זאת מעדיף לא לעבור כי כבר עבר הרבה. מספר על בית הספר הקודם, שבו "לא היה בכלל חוק". בבית הספר הזה יש חוק, אבל בכל זאת מענישים סתם.

בפגישה זו, שלא כמו בקודמתה, הוא חובש כיפה. אני שואלת עליה והוא אומר שתמיד חבש כיפה. מספר שעדיין רוצה לשמור שבת, אבל הרבה זמן לא שמר שבת. אני מצביעה על כך שבשביל לשמור שבת, כמו שאמר לי בפעם הקודמת, בגלל שאסור להיות בפלאפון, במחשב או לראות טלוויזיה, "צריך להחזיק את עצמך" – כמו שניסח ביחס לבית הספר.

אז מתאפשר לו להביא משהו מהאהבה שלו, שהפעם מנסח בלי שיסתור את כללי ה"נכון" – לא מפריע לו שאי אפשר להיות בטלוויזיה ובמחשב, "לא אוהב בכלל ברגיל מחשב וטלוויזיה". מה כן אוהב? "שכונה". מה עושים בשכונה? "מדברים עם חברים, יושבים, משחקים שש-בש". אני מתלהבת – רוצה לשחק שש-בש בפעם הבאה? הוא מהנהן אבל אומר שלא זוכר איך משחקים, כבר הרבה זמן לא שיחק.

דניאל נושר, ראשית ממה ש"ברור לכל בר דעת", ממה ש"נכון", שאינו מהווה "בעיה" - החוקים של המשטרה ושל בית הספר. מצדו השני של המתרס מיקם את ה"שכונה" והחברים שאוהב, עם שמירת השבת והשש-בש. גם זו מציאות של אחר, שגם ממנה אינו יכול שלא לנשור. במקום הזה דרושה קריאה של הנשירה שלו כ"הפצעה הכרחית של מובן", כפתח להמצאת המובן שלו עצמו. זה דורש מהמחנכים לנטוש את טבלאות עיצוב ההתנהגות ולהתעניין בעולם המפציע הזה, לתפוס אותו, וזאת על מנת שיוכל לאחוז בנשירתו שלו ובכך "להחזיק את עצמו".