אנטואן דה סנט אכזיפרי, מחבר ומאייר הספר 'הנסיך הקטן', מבקש סליחה מהילדים על שהקדיש את הספר למבוגר, לליאון ורת. יש לו נימוקים חשובים להצדקת בחירתו. אותו מבוגר הוא החבר הכי טוב שיש לו בעולם והמבוגר הזה יכול להבין הכל, אפילו ספרים לילדים. הוא מוכן ללכת לקראת קוראיו הצעירים ולהקדיש את הספר לליאון ורת כשהיה ילד קטן, לילד שהמבוגר הזה היה פעם. כל המבוגרים היו פעם ילדים, אבל רק מעטים מהם זוכרים זאת.

בפרק הראשון מספר אכזיפרי על ציור שצייר בהיותו ילד בן שש, ציור של נחש בוא שבולע את טרפו, פיל, בשלמותו. איש מהמבוגרים להם הראה את הציור לא הבין אותו. לכן צייר ציור שני, בו רואים את הפיל השלם בתוך גופו של הנחש. כשהראה ציור זה, יעצו לו המבוגרים להפסיק לצייר נחשי בוא פתוחים או סגורים ובמקום זה להתעניין בגיאוגרפיה, בהיסטוריה, בחשבון ובדקדוק. וכך אומר הסופר, "ויתרתי, בגיל שש, על קריירה מזהירה של צייר." כשבגר והיה מזדמן לו איזה מבוגר שנראה בעיניו קצת חכם, הוא היה עושה בו את הניסיון עם הציור הראשון, זה של הנחש הסגור. הוא רצה לדעת אם אותו אדם באמת מבין משהו. אבל כולם ענו לו: "זה כובע". ואז הוא לא היה מדבר אתם לא על נחשי בוא, לא על יערות-עד ולא על כוכבים. הוא היה יורד לרמתם ומדבר אתם על ברידג', על גולף, על פוליטיקה ועל עניבות. והם מצדם היו מרוצים מאד שהתוודעו אל איש נבון כמוהו..

אנטואן דה סנט אכזיפרי מצא את הדרך שלו לחיות כמבוגר. בספרו הנסיך הקטן, הוא המבוגר שנרדם על החול במדבר סהרה ומתעורר עם שחר למשמע קול משונה שאומר לו: "בבקשה... צייר לי כבשה!" לרגע הוא מוצא את עצמו בעמדת המבוגר שמנסה להבין את התעלומה של הופעת הדמות הזאת, של הבקשה המוזרה שנראית לו חסרת כל שחר, מרגיזה אפילו במצב שבו הוא נמצא. אבל הוא מרגיש בחשיבות הרבה שיש לבקשה הזאת, ומוציא מכיסו עט ודף נייר. "אל מול תעלומה גדולה מדי איננו מעיזים שלא לציית." ניתן לומר שסיפורו של הנסיך הקטן הוא סיפור של נשירה, נשירה כפולה, זאת של הנסיך הקטן מעולמו, מהכוכב שלו ומהשושנה שאהב ואמללה אותו. והמפגש המחודש של הסופר עם הנשירה שלו, עם המבוגר שהפך להיות ומה שכמעט אבד לו. אכזיפרי חזר חי ועצוב מההרפתקה שלו בסהרה, והנסיך הקטן? האם מת, נפל חרישית על החול הרך או שרק גופו נשאר מוטל שם "כמו קלפה ישנה מושלכת" והוא חזר אל הכוכב שלו. הסוף של הסיפור מעמיד אותנו על קו החוף שבין הבדיון למציאות, בין הילדות לבגרות.

לנער הולדן קולפילד, גיבור ספרו של ג.ד סלינג'ר, 'התפסן בשדה השיפון', יש שאלת מבחן משלו. הוא שואל לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא. הולדן חושב על הבריכה בסנטראל פארק, האם היא תהיה קפואה כשיגיע הביתה. ואם היא קפואה לאן מסתלקים הברווזים. האם מישהו בא ולוקח אותם באוטו משא לגן-חיות או משהו כזה. או שהם סתם עפים להם. המחשבה האחרת הזאת עולה בראשו באופן מוזר, הוא אומר, בזמן שהוא "מקשקש את הקשקושים הרגילים" בשיחת פרידה ממורו להיסטוריה לאחר שסולק מביה"ס. היא לא נותנת לו מנוח. במסע חזרה לבית הוריו הוא משוטט בניו-יורק ומפנה את השאלה לנהגי המוניות שמסיעים אותו. הם מסתכלים עליו כמו על משוגע, חושבים שזאת שאלה טיפשית או שהוא מתחכם ומנסה לצחוק עליהם. הם מגיבים בצורות שונות, מתרגזים ואינם משיבים. הולדן הולך בעצמו לפארק בשעת לילה מאוחרת: "חשבתי לגשת לאגם הקטן הזה ולראות מה לעזאזל עושים הברוזים, לראות אם הם נמצאים שם או לא."

השאלה של הולדן כמו גם השאלה של אכזיפרי הילד או הבקשה של הנסיך הקטן מעוררת אי-נחת. היא מוזרה, בלתי צפויה, ואינה בהלימה לקונטקסט שבו היא מוצגת. השאלה מופנית אל האחר, אל המבוגר שברוב המקרים מכזיב. הוא מגיב כסוכן של המציאות המוסכמת, הפרגמטית, זאת של הכללים המקובלים, הידע והמובן המשותף. המענה הזה כושל מכיוון שהוא אינו מתייחס ליסוד הנפשי המופיע בה. השאלה "לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא", אינה נשאלת כדי לקבל תשובה מלומדת על נדידת הציפורים, והבקשה "צייר לי כבשה", מצוטטת לעתים גם בדיבור שלנו כאמירה בעלת משמעות החורגת מהבקשה כפשוטה. אפשר להתייחס לכך במישור של התביעה, התביעה היסודית מהאחר שנושאת עמה תמיד את התביעה לאהבה שהיא גם התביעה להכרה. 'התפסן בשדה השיפון' ו'הנסיך הקטן' הפכו לטקסטים קנוניים חוצי גבולות וזמן. המעמד הזה אינו רק תולדה של הסכמה הנשענת על קריטריונים ספרותיים, הם 'תופסים' אותנו הקוראים, תופסים אותנו במישור הנפשי.

עבור הולדן עולם המבוגרים הוא עולם מזויף, הם מזויפים. האמירה הזאת מופיעה פעמים רבות לאורך הסיפור. המבוגרים מנהלים שיחות מזויפות, העצות שלהם מזויפות והם עסוקים בריטואלים מזויפים אותם הם מנהלים בתאום מופלא ובהסכמה הדדית. העיסוקים שלהם ריקים, הם מתעניינים רק בתארים, "נאדות נפוחים, "זונות של כסף". זה "הורס אותו", "מגעיל אותו", הוא אינו מסוגל להאמין להם ולדיבור שהם מייצגים. ניבולי הפה שהולדן משבץ באופן קבוע בדיבור שלו, כמו גם סופי המשפטים: 'כמו זה..', 'כל זה..', 'משהו כזה..' אינם רק מנייריזם, סגנון דיבור של מתבגר, זאת הדרך שהוא המציא על מנת שיוכל לדבר, להשתמש במילים המזויפות שלהם. המבוגרים אינם מקשיבים לו, הם חוזרים פעם שניה ושלישית על מה שהוא הסכים לו כבר בפעם הראשונה. הם מנסים בהסתמך על ניסיונם, להכניס קצת שכל לקדקודו. הולדן חושב שהם אכן מנסים לעזור לו אבל זה חסר סיכוי, "פשוט לא הייתה לנו שום שפה משותפת, זה הכל".

כשהולדן מתגנב בשקט באישון לילה לבית הוריו, הם אינם בבית והוא פוגש את אחותו הקטנה והאהובה פיבי בת התשע. הולדן מדבר ומדבר והיא מקשיבה: "היא תמיד מקשיבה כשמספרים לה משהו. ומה שמוזר זה שהיא מבינה, לרוב, על מה לעזאזל מדברים אתה. באמת". הוא מדבר על ביה"ס, שום דבר שקרה שם לא מצא חן בעיניו והוא לא יכול להסביר את זה. פיבי מגיבה בשקט במשפט אחד: "שום דבר שקורה לא מוצא חן בעיניך". המשפט הזה הולם בו, הוא מנסה להתווכח, להוכיח לה אחרת אבל נהיה יותר ויותר מדוכא. היא מבקשת ממנו שיגיד דבר אחד, דבר אחד שמוצא חן בעיניו. הולדן מתפתל, מנסה לחשוב להיזכר ואינו מצליח. ואז הוא אומר "אלי מוצא חן בעיני" ומוסיף שגם מוצא חן בעיניו לעשות מה שהוא עושה בדיוק עכשיו. לשבת פה אתה ולדבר ולחשוב על כל מיני דברים. אלי אחיהם, נפטר מסרטן דם בגיל 11, צעיר מהולדן בשנתיים הוא נשאר קפוא בזמן. אלי לא יגדל לעולם, הוא יישאר ילד נצחי, אדום שער, נבון להפליא, נחמד ואוהב לצחוק. פיבי אומרת להולדן: "אלי מת. תמיד אתה חוזר על זה!.." מנסה לומר לו שזה לא נחשב ומבקשת ממנו להגיד משהו אחר: "תגיד משהו שהיית רוצה להיות". הולדן מהרהר ובסופו של דבר אומר לה: "את יודעת מה הייתי רוצה להיות... זאת אומרת, אם היו נותנים לי, לעזאזל, לבחור?" הוא רוצה להיות התפסן בשדה השיפון, דימוי שעולה ברוחו משירו של רוברט ברנס: 'אם אדם פוגש אדם קרב בשדה-השיפון'. במחשבתו של הולדן המילה 'פוגש' מתחלפת במילה 'תופס'. 'אם אדם תופס אדם קרב בשדה-השיפון'. הולדן מדמיין אלפי ילדים קטנים משחקים בשדה גדול של שיפון ו"אין שם אף אחד – אף אחד מבוגר, זאת אומרת – חוץ ממני." שם בשדה השיפון הוא המבוגר, זה האופן שבו הוא יכול לחשוב את עצמו כמבוגר, זה שעומד בקצה הצוק ותופס כל אחד מהילדים אם הוא הולך לעוף ממנו. הולדן רוצה להציל את הילדים מנפילה ובעצם להציל אותם מהנשירה שלהם מן הילדות בדרכם אל עולם המבוגרים ואומר בכך משהו על הנשירה הכואבת שלו עצמו. את המחשבה "השיגעונית" הזאת הוא יכול לומר לפיבי, הילדה שאינה מזייפת, זאת שמקשיבה ומצליחה במשפטים קצרים ומדויקים, כמו פירוש אנליטי, להוציא אותו משיווי משקלו ולחלץ משהו מהאמת שלו בתוך חלום שדה השיפון.

מה יעלה בגורלו של הולדן, איזה מבוגר הוא יוכל להיות? נותר עוד לראות. הפרק האחרון של הספר הוא במבנה של סוף-דבר. אנו למדים ממנו שהולדן אושפז לאחר שחזר לבית הוריו. הוא אומר שהאנשים סביבו וביחוד "הפסיכואנליסט הזה שישנו פה," שואלים אותו כל הזמן שאלות טיפשיות כמו האם הוא מתכוון להתמיד בלימודים אחרי שהוא יחזור לביה"ס בספטמבר הבא. מדוע זאת שאלה טיפשית? כי "איך אתה יכול לדעת מה אתה תעשה לפני שאתה עושה את זה? התשובה היא שאתה לא יודע. אני חושב שאני אתמיד בלימודים, אבל איך אני יכול לדעת?" בכל זאת מסתמנת דרך אפשרית עבורו, הדרך לייצר באמצעות הדיבור חסר. הולדן אומר כי האמת היא שהוא לא יודע מה הוא חושב על הדברים האלה שהוא גמר עכשיו לספר לנו עליהם. אבל כל מה שהוא יודע בעצם, זה שככה הוא מתגעגע לכל אלה שהוא סיפר עליהם.

ולטר בנימין ברשימה שכתב בשנת 1913 שכותרתה 'ניסיון'. קורא לנשירה הזאת של הנוער, הנשירה כדי להפוך למבוגרים: "מאבק להיות נושאים באחריות" וטוען שהמאבק הזה מתנהל עם מישהו העוטה מסכה על פניו. "למסכת המבוגר קוראים 'ניסיון'... מבוגר זה כבר חווה הכל: נעורים, אידאלים, תקוות, אישה. הכל היה אשליה." את בני הנוער אוחזים לעיתים פחד או מרירות. אולי יש צדק בדבריו של המבוגר בעל הניסיון, מה הם יכולים להשיב לו? אלא שהם חפצים להסיר את המסכה ושואלים: "במה התנסה אותו מבוגר? מה הוא רוצה להוכיח לנו? בראש ובראשונה דבר אחד: שגם הוא היה צעיר, שגם הוא רצה מה שאנחנו רוצים, שגם הוא לא האמין להוריו אך גם אותו לימדו החיים שהם צדקו. על שום כך הוא מחייך בהתנשאות: אותו דבר יקרה גם לנו – מראש הוא מפחית בערכן של השנים שאנו חיים, מחשיב אותן לשנות כסילות מתוקה של נעורים, שנות שיכרון החושים הילדותי שלפני הפיכחון הממושך של החיים הרציניים." אותו מבוגר עוטה מסכה מתעב את חלומות נעוריו שכן קולה של הרוח הוא זה אשר נגלה לו בחלומות אלה, קולה שפעם קרא גם לו – כשם שהוא קורא לכל אדם. ומהי התשובה? בנימין מצטט מתוך שיר של פרידריך שילר, "דון קרלוס", את השורות הבאות:

הגידו,

לו, כי לחלומות נעוריו עליו לרחוש

כבוד, אם ברצונו להיות לאיש.

בני הנוער שמול הנשירה שלהם אנו מתייצבים, רואים בנו קודם כל מבוגרים, כמו הוריהם וכמו מוריהם. אלה שדורשים את טובתם, מנסים לחנך אותם, לתקן אותם ולשלוט בחייהם. אנו שייכים לאותו עולם שממוסדותיו, מהידע ומהשיח שלו הם נושרים. ברוב המקרים הם אינם בוחרים להגיע אלינו מרצונם. שולחים אותם ולעיתים אף מחייבים אותם לבוא. מדוע שנהיה שונים, מה הם יכולים לצפות מאתנו, האם הם יכולים לומר לנו את המחשבות "השיגעוניות" שלהם, לשאול את השאלות שמעסיקות אותם? שאלות מבחן יוצגו גם בפנינו ולא תמיד נוכל לזהות אותן בקלות. הן אולי לא תהינה ספרותיות וגם לא עם סימן שאלה בסופן. אנחנו צריכים להתייצב שם מהצד של הנפשי, מהצד של הנשירה כפונקציה, כמשימה נפשית הכרחית המוטלת על כל אחד על מנת להפוך לסובייקט. לכל אחד יש את הדרך הייחודית שלו לנשור. הדרך הייחודית הזאת מעוררת אי-נחת, כרוכה לעיתים בסבל, אך היא גם הפתרון הסובייקטיבי, המצאה הכרחית וייחודית של כל אחד על מנת להצליח להתמקם ולחיות בעולם. לדרך הזאת עלינו לרכוש כבוד.

גבריאל דהאן בהרצאה ליום העיון הראשון של תפס"ן – "למה נשירה" מזמין אותנו לחלום בהקיץ ולהזות את הנער\ה הנושר\ת. להיות כדברי המשוררת האמריקאית מריאן מור אלה ש"בונים גנים דמיוניים ובתוכם קרפדות אמתיות." דווקא בשדה הזה של החלום, של ההזיה ושל מחשבת השווא, השדה המובהק של הנפשי, אפשר שנפגוש לא רק את עצמנו מדברים לעצמנו אלא גם את בני הנוער. במרחב הפתוח הזה אפשר שהם ידברו את הדיבור שלהם וימשיכו גם לחלום, על מנת להמציא את ההמצאות שיאפשרו להם 'לנשור מבלי לנשור' מהשדה של המציאות, השפה והמובן המשותפים לכולם. להיות נושאים באחריות.