מה אפשר לומר על מקרה של סף? על סף? המקרה הזה אומר לנו: פיפי במיטה. הילדה עושה פיפי במיטה. על סף ההכרעה בין ילדות לנעורים. היצמדות לטראומה מקורית שקשורה בחוסר יכולת של זו שממוקמת על הסף לשנות את מקומה. המקום אליו היא נצמדת הוא לאם הלבושה בבושה ומלבישה גם אותה בה. כך כורעת בת העשר לכריעתה שלה לא ללדת את מה שמעבר לסף בכך שהיא נצמדת לזו שילדה אותה. ובמילים אחרות, הילדה כורעת תחת נטל התענגותה של האם. התענגות שמוצגת בתחילה כאילו כלא קיימת באמצעות הדיבור על הגוף כ"רק" גוף: "זו השלפוחית שנפתחת, המילים לא עושות כלום" אומרת לאנליטיקאית  אמה של הילדה שמשתהה ב(ה)סף.

איך לחלץ את הילדה שנמצאת בסף, בין לבין, בין השמחה שלה על האפשרות לשנות מקום (לנסוע לקרובי משפתחתה) לבין הבושה של האם (היא עושה פיפי במיטה) שמותירה אותה במקומה?

איך להפוך את הסימפטום, "פיפי במיטה", לשאלה; לשאלה שלה. כדי שיפסיק להיות כפוף לבושה, שאינה שלה, אלא של אמה.

שמעתי, נאמר, במקום כלשהו, שהאנליזה מתחילה היכן שהסובייקט לא יודע מה הוא אומר. אם כי זה תמיד שלא יודעים מה נאמר, ואם פחות מדי או יותר מדי וגם לא כל כך יודעים ביחס למה. עד שהנאמר נקרא ככתוב שמפסיק מלא להיכתב. וכאן, במקרה הזה, מספר זאת הכאב. כאב בברכיים שקושר בדיוק את זה, את היות הילדה הסימפטום של משפחתה, של אמה. את ההיות בסף שמגלם את הסירוב להיפרד מן האם. את ההעדפה להיוותר תחת הבושה שלה, "זו השלפוחית שנפתחת", "גם לי, זה עשה לי את זה, כשהייתי בהריון". בושת אמי היא בושתי שלי.  

הכאב בברכיים שעליו היא מתלוננת הוא שהופך מילה למסמן, מסמן שמספר את אי הנפרדות הזו (genoux – ברכיים בצרפתית) שנשמע כמו אני-אנחנו ((je-nous . מסמן שמגלם את אי הנפרדות כמו את אי היכולת לזוז ממקום למקום.

"אהיה תמיד ילדה, אף פעם לא אהפוך לאישה, לא יהיו לי ילדים, אני עושה פיפי במיטה, זה בלתי אפשרי!" ובסמוך לכך, תוך שהיא פורצת בצחוק: "אני מתירה רסן!"

וכאן הפגישה נפסקת.

כפי שאומרת דלטומב : "אני מפסיקה את הפגישה בהודאה זו, תוך שליחתה לאטימות ההתענגות שלה." גבול זה המוטל על ההתענגות מייצר בתורו חלום; חברתה מראה לה קופסא שקבלה מהדוד שלה. ברגע שהיא פותחת אותה היא מתעוררת.

כבר אין פיפי במיטה, ולא כאב בברכיים, ויש קופסא שלא ידוע מה יש בתוכה. התעוררות.