מהו הסובייקט? מהו הסובייקט של הלא מודע? הלן דלטומב בתיאור המקרה "על סף הנעורים" מראה בצורה בהירה את מה שלאקאן ניסח שהסובייקט הוא אפקט של המסמן. ליתר דיוק אפשר לומר שהסובייקט הוא ההגחה מתוך התנועה הזאת של המילים , של הדיבור. ז'אק אלן מילר , במאמר לקראת ימי עיון של "המוסד של הילד"[1] [2] מצביע על כך ש"מה שעושה את ההבדל בין אנליזה עם ילדים לבין זו עם מבוגרים זה שהיא משמשת פחות כמכשיר. האנליזה (עם ילדים) היא פחות מכשיר, האנליטיקאי מחוייב לתפוס יוזמות."  על מנת להצליח להיות מכשיר עבור הילד. המקרה של דלטומב מראה שהגזירה שווה בעבודה עם מתבגרים. מילר מנסח חמש יוזמות של האנליטיקאי כמכשיר: מיקום אידאל האני , לפרש את ההורים, ללכוד ברשת, לחלץ את הסובייקט ולבקר את ההלוצינציה. דלטומב יוזמת שתי פעולות המאפשרות את הפתיחה של הלא מודע אצל רוקסאן: היא מפרשת את ההורים על ידי החיתוך בפגישה המאפשר להם למקם את רוקסאן כסובייקט בשיח ולא כאובייקט, כלומר למקם את הסיבתיות הנפשית על פני האובייקטיבית-מדעית. סיבתיות הנשענת על האניגמה של האיווי. היוזמה השניה היא חילוץ הסובייקט: בפירוש "אני...אנחנו" ביחס לכפל הלשון שבמסמן ברך בצרפתית , דלטומב מחלצת את הסובייקט שקבור תחת המסמנים של האחר הגדול.

הפסיכואנליזה מכוונת אל הסובייקט , אל הסובייקט של האיווי הלא מודע , זו הפעולה שלה , זו האתיקה שלה.