המחזה "משוגעת", מאת יעל רונן, מציג כמה נערות, המאושפזות בבית חולים פסיכיאטרי. המחזה מאפיין כל אחת מהן, ועוקב אחר היחסים ביניהן ובין הוריהן והפסיכיאטרית שמטפלת בהן, וכן אחר הגורל שמייעדת לה מחלת הנפש שלה. לאחרונה הוצג המחזה במסגרת הפקת הבגרות של מגמת תיאטרון בבית ספר תיכון גבעת ברנר. העיסוק בשגעון, כפי שנשמע גם בראיון, הוא די מוצנע, בין כתלי בית הספר. לכן עניין אותי לשמוע כיצד הגיעו הדרמטורגית והבמאית למחזה זה, ומה מצאו בו. על הכותרת שנתנה יעל רונן למחזה: "משוגעת", הוסיפו משתתפות ההפקה סימן שאלה: "משוגעת?". כיצד הגיעו לסימן השאלה הזה, ולאן הובילה אותן העלאתו של המחזה? נפגשתי לשיחה עם אופק שור, הבמאית, ובל אשר, הדרמטורגית.

- איך בחרתן את המחזה?

בל: הלכתי לספריה לפני שנה, זה היה הספר הראשון שהוצאתי. קראתי אותו, בלעתי את העמודים, ואהבתי אותו (אני בדרך כלל לא קוראת ספרים). הלכתי איתו לכל מקום. אולי התפקיד – דרמטורגית – שקיבלתי בהפקה גרם לכך גם הוא. פנינו למורה. היא אמרה שזה לא מתאים ושנרד מזה, שהדמויות קשות מדי וסטריאוטיפיות מדי. כשהיינו צריכות להגיש את המחזה קראנו עוד אחד: 12 המושבעים. עמדנו ומכרנו אותו (את 12 המושבעים) כמו המוכר הכי גרוע שיש. הבנו שאין ברירה אלא לחזור ל"משוגעת". המורה אמרה: "אוקי, זה על אחריותכן".

אופק: כשקראתי את המחזה נזכרתי שראיתי הפקה קודמת שלו, שהעלו בבימת הנוער, ואז מאד אהבתי אותו. המעניין הוא שהגענו אליו כל אחת לחוד.

- מה תפס אתכן?

בל: קראתי מנקודת מבט של איפה אני יכולה לעשות משהו מעניין בהפקה. בעיקר שבו אותי הדמויות. ראיתי בהן פן דרמטי ופן מצחיק.

אופק: אני מאד אוהבת שיש בזה דרמה חזקה ואפשרויות קומיות. השילוב שבה את ליבי. אני מכירה אנשים עם מחלות נפש. אנחנו רואות את זה ביומיום.

- איפה?

בל: ליווינו חברות שיש להן. מאז שהוצג המחזה לכיתות, קרה שמישהי שצפתה במחזה התחילה לבוא לבית הספר! בדרך כלל לא מציגים את העניין הזה, זה טאבו. מאז ההפקה אני לא יכולה לקבל שצוחקים על משוגעים.

אופק: כשעבדנו על הסצינה השניה, ניסיתי לביים בצורה הכי מצחיקה האפשרית. המחזה הזה, העבודה הזאת לימדה אותי המון. כל אחת יצאה עם הבנה וראיה אחרת של מחלות נפשיות – הבנה שהשתלבה עם מה שכל אחת מאיתנו פוגשת בחיי היומיום שלה.

- כמה גירסאות נכתבו?

(צוחקות) המון (מנסות לספור אבל זה יותר מדי). זה שיקף שינוי באמירה. הדגשנו הבדלים. במחזה המקורי יש עוד מטפל, ויש אבא. צמצמנו את זה, הורדנו גם קטעים שהן יוצאות מהמחלקה. ניסינו להתמקד ביחסים ביניהן וביחסים עם המטפלת (הפסיכיאטרית). כל העיבודים נעשו בגלל שזה עולם כל כך רחוק מאיתנו, ובדרך ניסינו להתקרב אליו.

- איך?

אופק: זה עניין החיבור לדמויות. כולן נכנסו לעומק הדמות, כדי להבין למה היא עושה את מה שהיא עושה. כשאתה מתחבר לדמות אתה לא רואה אותה כמשוגעת. אחת השחקניות התחילה לבכות בשלב מסוים מפני שמתוך המחזה היא לא ידעה מה יקרה עם הדמות בסופו של דבר. היא גם נעלבה מזה שצוחקים על הדמות שהיא גילמה.

בל: בהצגה מול כיתה י' הם התפקעו מצחוק כשהכנסתי את מוֹדי[1] [2] לתחתונים. הרגשתי עצובה בשביל ויויאן[2] [3] שכולם צחקו עליה.

אופק: יש בזה משהו מצחיק כי אתה לא רגיל לראות את זה. אני מכירה מישהי שיש לה כמה דמויות, שהיא מגלמת - בחיים. בהתחלה התאפקתי לא לצחוק. חשבתי שהיא עובדת עלי.

- בפתיחת המחזה הוספתן סצינה, שלא מופיעה במקור, בה הפסיכיאטרית קוראת בשם הבנות בתוספת האבחנה שלהן.

זה התחיל מעבודות על הדמויות. קיבלנו את האבחונים מאיש מקצוע. רצינו משהו יבש; תאור הכי פורמלי. הפסיכיאטרית אומרת את האבחון ומכניסה כל אחת מהבנות לתוך האזור הסגור (על ידי עמודי חבלול).

- זה יכול להתפרש כביקורת נגד עולם האיבחונים.

זה זה שרואים בהם רק את זה. לא מנסים לחשוב מעבר לזה, ממה זה נובע, מאיפה היא באה? לפרנואידית הצופים קוראים אחרי זה "נו, הפרנואידית, פּוּטין..."

- אני מבין שהיה רגע של משבר בהפקת המחזה[3] [4]. ספרו עליו.

הצגנו "לוח השראה" (מעין פוסטר המכיל את מקורות ההשראה של כל אחד מהתפקידים ההפקתיים). כל תפקיד הפקתי אמור לשרת אמירה. אמרנו: האדם נולד טהור, כולנו נולדים שווים, ורצינו להתחיל את המחזה עם לֵידה. נטינו לסטריאוטיפים. המורה אמרה: "אתן עושות חטא". בכינו. היה לנו קשה כי היה צריך לשנות הכל. נכנסנו ללחץ. בהתחלה לא הבנו מה היא רוצה מאיתנו. אז שאלנו: מה זה משוגע? זה אחרי המשבר הזה שנכנס סימן השאלה בסוף כותרת המחזה: "משוגעת?"

- אה?! אז היא עשתה משהו שהיו לו תוצאות לא רעות...

מזל שהיא עשתה את זה. כי אם אנחנו מסתכלות עכשיו היינו די מטומטמות. אז, היינו די מבואסות, אחר כך ישבנו ביחד וחיפשנו איך ללכת מכאן הלאה. לקח לנו זמן להבין את השאלה שאנחנו שואלות בעצמנו. בבית ספר מדברים איתנו על סמים, אבל לא מדברים איתנו על מחלות נפש. זה כל כך סודי. כל כך מאחורי הקלעים. יש בבית ספר מי שיש לו מחלה נפשית, שרואים את התוצאות הפיזיות שלה, ולא מדברים על זה...

- מה עשיתן מאותו רגע?

הטעות היתה לא בנאלית. חשבנו על כל מיני פתרונות הפקתיים כמו לוח שעליו נכתוב את המחשבות של הדמויות בזמן ההתרחשות הבימתית.

- השתמשתן בעמודי חבלול בתור התפאורה, ואביזר הבימה היחיד כמעט.

הגענו לכך דרך עניין הגומי. רצינו שיהיה גומי שאפשר יהיה ברגע מסוים להכניס גם את הקהל פנימה, ואז חשבנו על משהו שישרת אותנו כל הזמן. משתמשים בזה פרקטית, וזה משמש גבול. הפסיכיאטרית פותחת וסוגרת את הגבול ומכניסה את הבנות פנימה, עד שבסצינה מאוחרת יותר גם היא נכנסת. כשאומרים לאדית (אם המלווה את בתה לאשפוז) "תתמודדי (עם המחלה של בתך)" ומותחים לה את הגומי מול הפרצוף, אחרי שהיא אומרת "סליחה שאני לא מושלמת", סירקין (הפסיכיאטרית) מסבירה לאדית שהיא צריכה להתמודד עם זה, להסתכל בעיניים.

- מה יש בתאטרון שנראה לי שמוציא מכן התעניינות שונה מאשר בכל מקצוע לימוד אחר?

יש משהו בתאטרון שמרשים לדבר קצת מעבר. איפה שהוא המורים נמצאים איתנו לאורך כל התהליך וגם סומכים עלינו. זה מצריך תהליך שהוא לא שינון. אנחנו מרימות תהליך שלם: לבחור מחזה, להביא אמירה. זה מרגיש חלקה אחרת בבית הספר. אם יש ריב אפשר לעצור את הכל בשיעור ולטפל בו. קודם כל להיות בן אדם. התהליך הקבוצתי הוא חשוב בתאטרון. כמה אתה יכול להתחבר עם מישהו בביולוגיה? יש פה את הקטע המשחקי. קרה בשנתיים האלו במגמת תאטרון שנהיינו החברות הכי טובות.

- תרשו לי להציע שיש משהו בשעורי תאטרון שאתה בא עם הגוף שלך, אתה לא יכול להשאיר אותו מחוץ לכיתה.

כשאתה עומד מול אנשים אתה חושף את עצמך. אתה צריך לסמוך על אחרים.

- כאשר יש בעיות לבני נוער – כפי שבלי ספק המחזה שלכן מראה – למי הם פונים?

מדברים איתנו על סטיקלייטים, סמים. אבל אין, לא מדברים על זה. יועצת היא לא כתובת. מאד מנסים לחנך בני נוער להיות עצמאיים. כאשר ביקשנו פרטני להשלים חומר שהפסדנו בגלל ההפקה, המורים אמרו: בעיה שלך. אנחנו לא אנשים בוגרים, ועדיין אומרים לנו "תהיו עצמאיים", זה גורם להגיד אם יש בעיות לא אפנה לעזרה מקצועית. יש גם סטיגמות לבן אדם שהולך לפסיכולוג. בכיתה ו' או ז' אחת המורות דיברה על ילד (בזלזול) שהוא צריך ללכת לפסיכולוג. מישהי אמרה: "למה ככה? גם אני הולכת לפסיכולוג!" לא חייבים להגדיר. יש סטיגמות שמרתיעות. יש ילדים שרוצים אבל ההורים שלהם מתנגדים.

- אז נערה או נער שעובר עליהם משהו הם לבד?

קודם הם פונים לחברים.

- יש בעיה עם המבוגרים, אה?

כאילו הם לא היו בגיל הזה.

"משוגעת (?)" ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=B9teNMOiRW0 [5]