ריאקטיביות

במהלך יום העיון שנערך ב 15 בפברואר, תחת הכותרת: "נשירה כרגע של משבר", מצאתי חבויה, התוויה קלינית קטנה ומעניינת שהציע לנו ד"ר אלכסנדר סטיבנס. בהתייחסו למקרה שהוצג על ידי איש קידום נוער הבחין סטיבנס קבוצת מקרים להם הוא קרא "תגובתיים" (reactive). כלומר, מצוקה, או משבר אליהם נקלעים הנער או הנערה כתגובה לסיטואציה מסוימת בסביבת חייהם. זהו מצב שניתן "לנשור" ממנו. מדובר במקרה כזה בסימפטומים שקושרים את הסובייקט למערך מצבי מסוים. להבנתי סימפטומים כאלה רגישים יותר להתערבות של איש, או מערך המטפל בנער, ומאפשרים – עם התערבות נכונה – לנער לצאת מהמשבר אליו נקלע, או לעשות איתו דבר מה מועיל.

עוד ב"מחקרים בהיסטריה" הבחין פרויד שיש סימפטומים הרגישים יותר להתערבותנו. כך, למשל, הוא חשב, במקרה של רוזלי[1] [2] שיקל עליו לעקור מהשורש סימפטום חדש אותו פיתחה במהלך עבודתו איתה, מאחר והעובדה שהוא חדש הופכת אותו לרגיש יותר להתערבותנו.

כמובן יש לאתר היטב מהם הצירים של אותו "מצב" לו הגיב הנער באופן סימפטומטי. במקרה שהוצג, אפשר להניח שהנער מגיב לגירושין הטעונים של הוריו, ולמקום אותו הוא לוקח בתוכם. הוא עובר מבית לבית מבלי שיצליח למצוא את מקומו. אין זה אומר שהפתרון הוא בהכרח להרחיק אותו פיזית מהמצב הזה, לפנימיה. אלא, שכמו שמציעה אילנה רבין[2] [3], נוכל אולי לנסח את השאלה: ממה עליו להצליח לנשור כדי למצוא לעצמו מקום? יש לשים לב שדווקא בתקופה זו יש לו חֲבֵרָה. צריך גם לקחת בחשבון את ההעברה לאיש קידום נוער, אליו הוא פנה לאחר שראה את חבריו מדברים איתו ברחוב ובבית הספר.

ההתוויה של "מקרה ריאקטיבי" היא מעניינת ומציעה ציר נוסף להכוונת הריפוי. האם נוכל לומר שהסימפטומים שנוצרו בזירה ריאקטיבית, רגישים יותר להתערבותנו? זו נקודה שנראית לי מצדיקה המשך מחקר. במאמר של אלכסנדר סטיבנס, שפורסם בזמן תפס"ן 1, תחת הכותרת "גיל ההתבגרות כסימפטום של ההתבגרות המינית", מציג הכותב את גיל ההתבגרות כגיל של ריאקטיבציה של המיניות. יש לנו, אם כן, בינאר מעניין:

ריאקטיבציה – ריאקטיביות.