מה שיחמוק מן הידע

ב- 31.10.2013 כתב נועם בן זאב בעיתון הארץ,כתבה שכותרתה:

"הסדנא לעצבים של דימטרי שוסטקוביץ"

ובו הוא מנמק את נוסח הכותרת- "...רק כשמתקרבים ל"קלוז אפ" מגלים שהחומר המוסיקלי שונה: הוא לא טונאלי, הצירופים בו לא עובדים כרגיל, את מה שלמראית עין נראו כמלודיות אי אפשר לשרוק או לזמזם, ובקצרה - זו מוזיקה מודרנית, עכשווית, בת המאה ה-20. מודרנית - אבל באריזה מבנית קלאסית. וזה עלול לעצבן".

אם כן היצירה שנבחרה של שוסטקוביץ להיות מנוגנת על ידי הנוער,המתבגרים הצעירים שפתחו את יום העיון השלישי- התאימה לזה שאיננו מתאים,

סגנון א- טונלי אחר, זה של שננברג הוזכר בחפיפה לג"ויס במאמרו של מילר "הלא מודע והגוף המדבר"- כאלו שיצירותיהם, סגנונם,אינם מאפשרים את נינוחות המובן של המשמעות הכללית שיוצרת אותו אהה, אותה נינוחות שכה רחוקה מתחום שבו עוסק התפס"ן, שכן הנוער, שטרם ואולי לעולם לא, ינוסח כאבו, בפארפרזה על דברי לאקאן תפקידו, מעצם היותו בעת החלצות, להיות זה, שיפר את הנעימות, זה שיגרום למתח.

ודווקא לאור זאת וכמעט בהפוך על הפוך. ברצוני להאיר תופעה קטנה, חיוך קטן

שהתפשט על פני הנגנים המחוננים הצעירים-בתחילת היום השלישי,כאשר בשעה שניגנו את שוסטקוביץ, מחא הקהל מחוסר ידע בין הפרק הראשון לשני של היצירה- במוזיקה

בעת יצירה ,בהפסקות שבין פרק לפרק, נהוג לשמור על שקט ולמחוא כפיים רק בסוף היצירה. מחיאות הכפיים של המבוגרים והחיוך שהופיע על פני הצעירים שהביטו זה בזה כהרף עין אל מול מחיאות הכפיים שלא במקומן, היו רגע קסום בשבילי שמבטיח שבידע תמיד משהו יחמוק...

שרי אדלשטיין