וינייטה של קריאה

"מה שאני מחפש בדיבור הוא התשובה של האחר, ומה שמכונן אותי כסובייקט הוא השאלה שלי." (Lacan Ecrits ,)

זו אמירה של לאקאן שמכוונת לפירוש כתשובה. בתקופה שעבור לאקאן לדיבור על הדיבור, אומר מילר, עדיין היה מובן. זו צורה לפרש את האמירה הזו של לאקאן, אך לאקאן עצמו, אני חושבת, מתנגד לה כשהוא תובע זכות ראשונים בדרמת היחסים שלו עם הפילוסופיה ואומר "מדובר במה שכיניתי לפני כל גרמטולוגיה – ערכאת האות". כלומר, בפער בין החיפוש בדיבור אחר התשובה של האחר לבין השאלה שמכוננת אותי כסובייקט הוא תמיד-כבר אמר שניצב הכתוב שעשוי שלא על מנת להיקרא.

כשזנון, מייסד הסטואה, שאל את האורקל מדלפי מה עליו לעשות כדי לחיות את החיים הראויים ביותר, היא ענתה לו: "עטה על עצמך את צבעי המת". הנה שאלה והנה תשובה.

זו שאלה ששאלו היוונים באופן חוזר ונשנה וגם אנחנו שואלים אותה, אולי לא את שאלת החיים הראויים, אבל מבקשים לדעת, או לא רוצים לדעת כלום, על איך נוכל לסבול מהם פחות.  

תשובת האוראקל לזנון מלווה אותי זמן מה, פחות או יותר מאז שדיברתי במקום אחר על האיווי של הפילוסוף למות ולהיות מת. וחשבתי שגם עליה, כמו על כל אמירה שייתכן שמישהו אומר אפשר לומר ש"כשאומרים אותה היא נותרת נשכחת מאחורי מה שנאמר במה שנשמע" (L'etourdit, Lacan).

כי כשחושבים על המוות, לא מגיעים להרבה, ואז שוכחים, שוכחים שמתקדמים לקראתו אם רוצים או לא רוצים, אם חושבים עליו או לא, ואז קורה מה שבדרך כלל מכנים "ממשיכים לחיות". השכחה כמו מזומנת מתוך המרחק הבלתי נסבל עבור ההוויה המדברת, המרחק בין שאלת החיים לתשובת המוות, זו שאמורה להראות לנו כיצד לחיות אותם.

מרחק שאותו ההוויה המדברת כותבת כשהיא מדברת ואת כתיבתה המתמקמת בפער בין הדיבור והנשמע צריך ל-'דעת-קרוא'. ומהי קריאה? מהו 'ידע-קרוא'? אצטט את גבריאל שכתב ש"בדיסקורס הפסיכואנליטי אין מדובר כי אם במה שנקרא מעבר למה שגרמנו לסובייקט שיאמר." (גבריאל דהאן)

ועבורי זו שאלה, למשל, עד כמה אפלטון אפשר לעצמו לקרוא מעבר למה שהוא גרם לסוקרטס לומר, וגם עד כמה סוקרטס קרא מעבר למה שגרם לבן שיחו לומר. ועד כמה אני קוראת מעבר למה שגרמו לי שאומר.

חלקכם מכיר או שמע על הסצנה היפהפייה מ"פיידרוס" כשפיידרוס מוביל את סוקרטס אל מחוץ לגבולות אתונה. זוהי סצנה שמנסחת דרמה ראשונית, את דרמת היחס בין המדובר והנכתב כיחס אפשרי של שלילה. אפשרות שכבר מזמן התממשה והיא מגולמת, שלא לומר לפותה במה שאנחנו מכירים כיום כדיסקורס של האוניברסיטה. האשמים בכך , אם נחפש אותם, הם באופן שווה הדיאלקטיקן והרטוריקן.

סוקרטס, שאהב לדבר, רק לדבר, ורק בגבולות העיר, מתפתה לצאת מהם ולדבר אל מחוץ להם. כדי לתת לכם מושג כמה סוקרטס נהנה להתפתות מכך שיצא מגבולות אתונה אני אקריא לכם את דבריו, הוא אומר:

"נאה כאן המנוחה. שכן רחב ידיים וגבה קומה הערמון הזה, וגם הערבה שבצדו הרי היא כליל היופי בגובהה וצלה, וכיוון שהיא בשיא פריחתה, הרי היא ממלאת את המקום בריחה הטוב; וכן המעיין הזורם לרגלי הערמון – יש חמד רב במימיו הקרירים – על כך מעידה רגלי! ....ואם זאת אתה מבקש – מה רצויה וממש עריבה היא רוח הנושבת כאן! ובהמייה קיצית וצלולה נשמע בה שיר מקהלת הצרצורים. ועדין מכל – דשא סמיך זה המשופע במקצת, שאם תשכב עליו, תמצא בו מעין כר לראשך. מכאן, שהיית מורה דרך מצוין, פיידרוס יקירי.

ופיידרוס עונה לו: "משונה אתה מאין כמוך! שכן כפי שאמרת: ממש דומה אתה כבן מדינה אחרת שמורים לו כאן את הדרכים, ולא כבן עירנו. הרי לעולם אינך עוזב את תחום המדינה, ודומני שאף משערי העיר אין אתה יוצא כלל.

ועל כך עונה לו סוקרטס: "הרי אוהב אני ללמוד; ואילו השדות והאילנות אינם עשויים ללמד אותי מאומה, שלא כבני האדם אשר בעיר. אולם נראה שאתה מצאת את סם התרופה להוציאני החוצה." (כתבי אפלטון, כרך 3, "פיידרוס": 355-356)

"סם התרופה" שעליו מדבר כאן סוקרטס מאפשר לפיידרוס להקריא לו את נאומו הכתוב של ליסיאס, נאום אודות האהבה. סוקרטס זקוק לכך שיסממו אותו כדי לשמוע מנאום כתוב מהי אהבה. כי הכתב, כמו הנאום בשלילה מייסדת זו, הוא לא זה שממנו ניתן ללמוד דבר מה. הוא, הכתב, שקול לטבע, לשדות ולאילנות שאינם עשויים ללמד את סוקרטס מאומה.  הנאום הכתוב הוא זה שממית את הדיבור החי. המילה הכתובה היא מילה מתה. ומהמוות, כמו מן הנאום הכתוב לא ניתן ללמוד שום דבר, אלא אם אתה מסומם. זוהי השלילה הפילוסופית המייסדת שמצווה את הדיבור ומתאווה להמית את הבלתי ניתן להמתה, את הכתב. את זה שמבקש להנציח את הדיבור, קרי, אותה עצמה.

שכן הכתוב כ"דיבור מת" מייצג את האיווי הפילוסופי פראקסלנס כפי שהוא מנוסח ב"פיידון":

"נראה שהעוסקים בפילוסופיה בדרך הנכונה שואפים – ומעיני האחרים נעלמת שאיפתם – לדבר אחד בלבד: שימותו ויהיו מתים." (כתבי אפלטון, כרך 2, "פידון": 16) ממש כמו הכתוב.

סוקרטס ופיידרוס ממשיכים לטייל עד שסוקרטס שבדיוק עומד לעבור את הנחל מודיע: הגיע אלי האות, האות הדמוני. שבאופן שגרתי, כך הוא אומר, עוצרת אותו מדי פעם בפעם שלא לעשות מעשה שהוא עומד לעשות. ונדמה היה לו שהוא שומע קול שמזהיר אותו שלא ילך, שלא ילך למקום, מקום שאנחנו מבינים שהוא כבר לא מקום גיאוגרפי, שאחר כך ייאלץ אותו לכפר על חטא שחטא, חטא שחטא למה שהוא אלוהי, כמובן. חטא לדיבור החי.

ואז הוא מעיד על עצמו: "והנה בעל נבואה אני; אמנם במידה זעומה, אבל כדוגמת מי שכותב בכתב משובש: לצרכי שלי בלבד מספיקה אמנותי, וכבר מבין אני חטאי מהו....שמכבר בעודי משמיע נאומי, הטרידני מה שהוא, והציק לי החשש....נורא, פיידרוס, נורא הנאום שהבאת עמך, וזה שהכרחתני לנאום." ("פיידרוס" 371-372)

הדיאלקטיקה בין הנאום הכתוב של פיידרוס והנאום המדובר של סוקרטס מופרעת על ידי האות, על ידי האות הדמוני. אות שלא עשויה על מנת להיקרא, ממש כמו כושר הנבואה הסוקרטי שכותב בכתב משובש. אבל היא בכל זאת נקראת, כאילו היא כתובה בכתב לא משובש, וכאילו פיידרוס לא באמת מצא את סם התרופה שהוציא את סוקרטס מגבולות העיר. משום שהוא למעשה, כך מסתבר, חצה אותם רק באופן גיאוגרפי. הוא נותר אותו אחד שהיה לפני היציאה מגבולות העיר. אותה הוויה, אותו אחד, אותו סוקרטס.

הקריאה בכתוב שמוסרת האות הוא דבר מה שעשוי שלא על מנת להיקרא. אך הפילוסוף קורא. וה"שלא על מנת להיקרא", קרי, השלילה שנשללת כאן על ידי הפילוסוף שקורא, מייצרת עבורנו את הסמבלנט של המובן. כאן, את המובן כציווי של עשה ואל תעשה, של האות הדמוני.

אכן, קיים פער בין לדבר לבין לכתוב, פער שהפילוסוף, בשלילתו את המוות של המילה הכתובה מתאווה לשלול. בעצם האיווי שלו למות ועוד בשם החיים, בשם הדיבור החי.

ובכך נשלל המרחק בין הדיבור והשמיעה ומחויב הפער בין הכתיבה והקריאה. פער שאומר "מה שאתם קוראים הוא מילים מתות." כי השיח הכתוב הוא בבואה של השיח החי. (שם, 421) ולמעשה בכך מופיע הפרדוכס שחושף את המוות,את  האיווי למוות של זה שאומר, של הפילוסוף, שלא רוצה שייאמר שום דבר אחריו. כך, באמצעות התשוקה של הפילוסוף "למות ולהיות מת" כפי שזה מנוסח ב"פיידון", אנו ניצבים למעשה אל מול התשוקה לשלול את האומר, ניצבים אל מול התשוקה לשלול את עצם האפשרות שמישהו יאמר משהו. ובכך מתחבאת גם שלילת השכחה עצמה, גורלו הבלתי נמנע של מה שאפשרי שייאמר, זה "שנותר נשכח מאחורי מה שנאמר במה שנשמע".

שלילת הכתוב שהיא שלילה חוזרת של הפער בין המדובר לבין הנשמע, אינה גוזרת אלא את שלילת השכחה אך זוהי שלילה, אני חושבת שאפשר לומר, שהיא כמעט בלתי נמנעת, דווקא בגלל השרירותיות של הקשר בין האות והמילה. זוהי שלילה, שאם אכן הייתה שוללת את מה שהיא מתאווה לשלול, היא הייתה מכוננת הוויה, שככזו, לא שוכחת דבר. "הוויה מלאה בידע", עליה אומר לאקאן שהיא  "אינה אלא חלום, חלום של גוף בבחינת היותו מדבר." (לאקאן, סמינר 20) וככזה, כחלום, הוא נדרש להיקרא.

תשובת האורקל לזנון: "עטה על עצמך את צבעי המת" כשהוא שואל מה עליו לעשות כדי לחיות את החיים הראויים ביותר, יכולה אולי להיקרא כתשובה שמנסחת את הרגע שקודם לכניסה לחלום. רגע שהופך את "צבעי המת", אלה שמסמנים את זה שהוא כבר לא בין החיים, להכרח עבור החיים הראויים.  למת, על צבעיו, כבר אין חיים, וזה את האין חיים שהחי נדרש לעטות על עצמו. לעטות על עצמו כדי שיוכל לחיות ממש. לעטות על עצמו בגד שיזכיר לו את מה שהוא שוכח, את העובדה שהוא, ירצה או לא, מתקדם אל עבר מותו.

תשובת האורקל, המנוסחת כ"עשה!", דורשת למעשה לעטות על עצמך דבר מה שאינך כרגע,  צבעים של מת. כלומר, היא דורשת ממך להראות כמו מת, לעטות על עצמך לבוש מסוים, סמבלנט של מוות. ובכך היא מחייבת את נוכחות ההיראות בחייך, בהווייתך. נוכחות שתזכיר לך את עצם העובדה שאתה שוכח. היה או תיראה כאילו הנך מה שאתה כרגע לא, (כלומר מת), כדי לחיות את החיים שאתה מבקש לחיות. דרך מעטה או מלבוש המוות, ניתן לחיות את הראוי לחיות, או במילים אחרות, אלו הם צבעי המת שיכולים לאפשר לחיים הראויים, או לאיווי-להיות להופיע.