הקדמה לארכאה של האות - יותר מאחת ופחות משתיים

אני אנסה לסמן קווי מתאר בסיסים, הגדרתיים, למה הוא הסדר של האות, של הטקסט. אם מדובר על לקרוא סימפטום, לקרוא משהו שמגיע, מופיע במימד של הדיבור והשמיעה – איך בכל זאת נדע לעשות את ההבחנה בתוך התחום הסינסטטי הזה; איך נדע יודעים שאנחנו עוסקים בפרקטיקה של הקריאה ולא של משהו אחר (שמיעה, הבנה וכ"ו).

למקם את האות ביחס לקטגוריות של זמן, מקום, וחזרה – גם הקטגוריות הבסיסית של האירוע. אני אציע לראות את הסדר של האות כמשהו מקביל לצורת הסתכלות. נראה אם אני אצליח לעשות בסוף צדק עם הכותרת שלי

בתור וויניטה של קריאה; אני אספר קצת על ההקשר שהביא אותי לחשוב על אותיות וטקסט כמו שאני חושבת עליהן כאן – הוזמנתי לדבר אלתור. כשטענתי שאני לא יודעת כלום על אלתור, זה שהזמין אותי היה אדיב מספיק כדי לומר לי, בטח שאת יודעת, קראתי את התזה שלך. אז כן, נאלצתי להודות שמאחר והתזה שלי נוגעת פה ושם בקשר שבין האות או התו לבין האירוע או האקט, והקשר של שניהם לרפטיציה, יכול להיות שאני מסוגלת לומר משהו על אלתור.

בכל מקרה, מסתבר שהתחום הזה של המוזיקה התגלה כאתר מועדף לחשוב בו על היחס לאות. הרעיון של בנימין ושל כמה אחרים לפיו הכתב נולד לא מתוך דיבור אלא ישירות מתוך המוזיקה. כבר דרך טובה לחשוב על האות מחוץ לתחום של ההבנה או הפיענוח של המשמעות.

 - הרעיון של הרישום הנפשי הוא בסיסי לחלוטין, לא רק ללאקאן אלא גם לפרויד; הרעיון של החקיקה או החריטה במנגנון הנפשי כמשהו בסיסי לחלוטין למחשבה על הלא מודע. עוד הרבה לפני דפדפת הפלא – כבר בפרויקט לפסיכולוגיה מדעית

- ההנחיה לקרוא  à la lettre; פירושה קודם לכל שאסור לנו להתייחס לאות עצמה או לכתב באופן מטאפורי, האות אינה מטאפורה. היא אינה מטאפורה לזיכרון, למשל. זו אמנם מטאפורה וותיקה, אפלטון כשהוא מדבר על הזיכרון כבר משווה אותו לכתב – אבל בסופו של דבר אין לנו שום סיבה לחשוב שהזיכרון שלנו בנוי דווקא כמו כתב, רוב הזמן ברוב המקרים אפשר לומר די בוודאות שהוא אינו בנוי כמו כתב. אנחנו אומרים "משהו נרשם" – משהו הופנם, משהו נחרט בזיכרון, נשאר שם, אבל צריך להיזהר עם זה.

מצד שני, אם אנחנו רוצים לדבר על רישום נפשי, אז אנחנו בכל זאת צרכים למצוא דרך לדבר על אותיות שאינן נראות בעין, שאנחנו לא בטוחים מה הוא המצע שעליו הן כתובות. אותיות או טקסט שנשמע בדיבור, למשל. אותיות סמויות מהעין שאינן מטאפוריות.

צריך להזכיר שכשלאקאן מדבר על הסדר של הכתיבה הוא לא מתיחס לכתיבה פונטית, לתעתיק של דיבור; האות היא לא יצוג של מילה או הברה, היא לא ייצוג של ייצוג.

איך בכל זאת נזהה את הסדר של האות? אנחנו נוטים לחשוב על ההבחנה בין האות לדיבור בתור הבחנה זמנית, הבחנה מבחינת המשך בזמן – הטקסט כמשהו שיש לו קיום קבוע ומתמשך בזמן לעומת הדיבור כחולף, רגעי. אפשר היה לחשוב שזה הבסיס להיפותזה של הלא מודע, ולמחשבה על הלא מודע כצורת רישום – אם אנחנו נתקלים בזכרונות ששבים ומופיעים לאחר שלא היו נגישים במשך זמן רב, אנחנו מניחים שהם היו צרכים להמשיך להתקיים איפשהו, להיות רשומים או מאוכסנים באיזה ארכיון נסתר של הנפש. מכאן המחשבה על הטקסט הלא מודע כמשהו שנמצא שם once and for all, כממצא ארכיאולוגי או הסימנים שנשארים על לוח השעווה – אבל לפי כמה פיתוחים של לאקאן, צורת ההתיחסות הזו ללא מודע כאל משהו שפשוט נמצא שם, מראש, ומחכה להחשף גם היא בעייתית.

צריכה להיות הבחנה בסיסית וראשונית יותר, וההבחנה הזו קשורה לסדר של החזרה – לא למשך אלא לחזרה. האות מאפשרת חזרה מסוג שונה, מסדר שונה מזה שמתאפשר בדיבור, ובאופן כללי יותר, ממה שמתאפשר בסדר של המסמן.

מדובר למעשה על לעשות הבחנה לא בין דיבור לכתיבה אלא בין הסדר של המסמן בכלל לסדר של האות, שלאקאן אומר עליהם בסמינר ה-20 שלא רק שהם לא חופפים, אין להם את אותו מקור, הם צומחים משורשים שונים. (עוד, עמ' 42).

אז איך ניגשים להבחנה הזו בין המסמן לאות? הבחנה דימיונית או אידיאלית, אך בכל זאת חשובה.

- התכונה הבסיסית של מסמנים היא שהם באים ברצף, בשרשרת. ( כדי שיהיה משהו ששייך לסדר של המסמן, אנחנו חייבים להתחיל משנים, משרשרת מינימלית של שניים. הנוסחה S1S2, "מסמן הוא מה שמייצג סובייקט למסמן אחר" פירושה שכדי שמשהו יתפקד כמסמן, חייב לבוא אחריו מסמן נוסף שיתפקד בתור הנמען שלו, מסמן נוסף שיפרש אותו, ייתן לו משמעות. 

- התוצאה המיידית של הנוסחה הזו היא קביעה בסיסית נוספת של לאקאן, לפיה המסמן לא יכול לעולם לסמן את עצמו או להתייחס לעצמו. אפילו אם אני אומרת את אותה מילה פעמים, אם אני אומרת למשל "פרה פרה", לאמירה הזו יש איזשהו מובן בדיוק כי הפרה השנייה כאן אוחזת בזנבה של הראשונה, כי הן באות, בדיוק, בזו אחר זו. במילים אחרות עדין אמרתי S1-S2, הפעם השניה שהמילה חוזרת מתפקדת כמסמן נוסף, מסמן שונה מהראשון. כלומר, בסדר של המסמן אין חזרה ממש, כל חזרה מייצרת הבדל – המסמנים תמיד מצטברים אחד על השני.

- זה אומר שאילו היה לנו רק את זה, רק את הסדר של המסמן, היינו יכולים להמשיך ככה לנצח, לעולם לא הייתה לנו שורה תחתונה, או "נקודת כפתור" של משמעות. תמיד היה צורך במסמן אחד נוסף שייתן משמעות לזה שקדם לו – היינו נשארים בגלישה האינסופית ממסמן למסמן, בסדר של ה"קצת משמעות" המינימום משמעות של המטונימיה. כדי שמשהו יגיע לנקודת עצירה, הפסקה – צריך שיהיה משהו שישבור את השרשרת, שהיא תצטלב עם משהו שבא ממקום אחר, מסדר אחר.

- האותיות, בניגוד למסמנים, יוצרות יחידות, הן באות אחת לאחת. אנחנו נתקלים באפקטים של האות בדיוק באותם מקומות שבהם השרשרת של המסמנים מופרעת או נשברת מאיזושהי סיבה. את הדיסקרטיות הזו, הבדידיות של האות אנחנו יכולים לראות היטב בכל הצורות הרציניות של שימוש באותיות, פרקטיקות שאינן מכבדות את עיקרון הרצף.

דוגמאות: בקבלה. לכל אות יש מספר סגולי, אפשר להחליף בניהן וכ"ו. בחלום, שפרויד אומר עליו שהוא נוהג להתיחס למילים כמו אל דברים, כלומר לחלק ולשבור אותן לפיסות, לאותיות והברות ולהרכיב אותן מחדש, להציב אותן זו לצד זו וזו על גבי זו.

בעיקר, זה בולט במתמטיקה – משוואה מתמטית אינה בשום אופן רצף של מסמנים, המסמנים כאן אינם מיצגים דבר זה לזה, הם אינם שולחים זה לזה או מפרשים זה את זה.

• לכן, אות, בניגוד למסמן, יכולה לתפקד, לשמש כאילו היא מייצגת את עצמה. זו הסיבה שבפיתוח של משוואה מתמטית אני יכולה לחזור על אותה האות כמה פעמים שאני רוצה ואני מניחה שהיא נשארת בדיוק זהה לעצמה.

דרך נוספת להבין את ההבדל הזה תהיה לשים לב שהוא דומה מאוד להבחנה שברגסון עושה בין שתי צורות הסתכלות, שתי צורות אינטואיציה – החלל והזמן, או ליתר דיוק – ההתפשטות והמשך. אלא שאצל ברגסון, בניגוד לקאנט, מדובר בהבחנה לא סימטרית, בעצם לא מדובר בשתי צורות של אינטואיציה אלא יותר כמו אחת וחצי או יותר מאחת ופחות משתיים.

אז מצד אחד, בהקבלה למשך הברסוניאני יש לנו את פלוקס, השטף הטהור, ההטרוגני לחלוטין, שבו שום דבר לא יכול לחזור על עצמו או לחזור לאותו המקום, כל צעד נוסף מצטבר, נספח למה שקדם לו ומשנה את המכלול.

מצד שני, יש לנו את מה שהוא בעצם הצורה הבסיסית ביותר של ההתפשטות ההומוגנית, התפשטות קנטיאנית או קרטזיאנית: זה תחום שבו יכולים להיות שני דברים שאינם מובחנים משום בחינה חוץ מהעובדה שהם אינם תופסים את אותו המקום – וכמו שברגסון מראה, זה בסופו של דבר בדיוק אותו דבר כמו לומר שיש לנו שני מקומות שאינם תופסים את אותו מקום, שני מקומות מובחנים.

המסקנה הראשונה שלנו אם כך היא שיש קשר מהותי, הכרחי בין האירוע של הכתיבה ההופעה של הכתיבה למקום – אות היא אפשר לומר מסמן עם מקום, מסמן ממוקם (אותיות על גבי כדים). כדי שמשהו יחדל מלא להכתב, משהו צריך לתפוס מקום, to take place. יותר מכך, לפי הנוסחה של מלארמה- place itself needs to take place, rien ne aura lieu que le lieu lui méme- הנוסחה של האירוע פר אקסלנס. כלומר אירוע של כתיבה, אירוע בכלל, הוא אירוע של יצירת מקום.

עכשיו, הקישור הזה בין הכתיבה והאות להופעה של המקום, של המקומות המובחנים, מעידה שהמרחב הוא בכלל לא צורת הסתכלות צורה של אינטואיציה, אלא משהו שצריך לייצר, לפברק באופן טכני לחלוטין, ידני. זה לא שיש כתב כי יש לנו תפיסה או אינטואיציה מרחבית, משהו מתפשט, אלא יש לנו התפשטות בזכות הסימנים והאותיות.

צעד נוסף ואחרון של הפיתוח הזה יהיה להצביע על הקשר בינו לבין האופן שבו פרויד מתאר את הטראומה כפרדיגמה של רישום נפשי. בטראומה אנחנו רואים מצב שבו, כתוצאה מהמפגש בין שני רגעים זמניים - שני רגעים שאינם חייבים להיות דומים זה לזה בשום צורה - נוצרת לנו הופעה ראשונה של חזרה, של רפטיציה, שני הזמנים השונים הללו מזוהים בדיעבד כחלק מסדרה; באופן הזה נוצר מקום נפשי מובחן, המקום של הסימפטום. (הדוגמה של הפוביה מחנויות).