הרצאות מבוא על סמינר XV: האקט הפסיכואנליטי

שיעור XII

דברים שהובאו במסגרת שולחן הקריאה על ידי דניאל דרורי

Particulier: Je ne connais pas tout de la poesie.

Universel:  J'ignore tout de la poesie.

טענה פרטיקולארית: אני לא יודעת הכל על שירה.

טענת אוניברסאלית: אני לא יודעת כלום על שירה/ אני חסרת-ידע בקשר להכל בשירה.

לאקאן מציג את שתי הטענות הללו בתחילת השיעור ומדגיש את הנוכחות של ה-tout בכל אחת מהן (בעברית אפשר לומר: אני חסרת-ידע בקשר להכל בשירה כדי לשמור על הנוכחות הזו). הטענה הראשונה היא פרטיקולארית, או "ישית", והיא מצביעה כמובן על כך שיש משהו שאני יודעת על שירה. הטענה השניה היא אוניברסאלית, כוללת, והיא מבטלת כל ידיעה על שירה. כלומר, מצביעה על כך שאין לי מושג. לאקאן מעיר במאמר מוסגר, שזהו בעצם תמיד המצב.

השיעור ממוקד בדיון במבנה הטענות. לאקאן מראה כי הטענה הראשונה כוללת את המבנה הכפול השגור של השלילה בצרפתית (ne__pas), בעוד השניה כוללת פועל שמכיל כבר את השלילה בתוכו (ignore). במקרה של הטענה השניה, אם כן, לא ניתן להפריד בין חלקי השלילה ולכן זוהי שלילה גורפת, של טענה אוניברסאלית. בטענה הראשונה, לעומת זאת, המרווח בין הne- וה-pas הוא מרווח של ידיעה (יש משהו שאני כן יודעת גם אם אינני יודעת הכל על שירה). כלומר, קיומם של שני איברים מייצר פוטנציאל של הפרדה, שפירושו גם פוטנציאל של 'יש משהו' או של ידיעה.

עם זאת, מזכיר לאקאן, האנגלית עושה זאת אחרת:

P: I don't know everything about poetry.

U: I don't know anything about poetry.

במקרה של האנגלית, ה-anything מובחן מה-everything. הוא יכול להיות  אקוויוולנטי ל-something (כל דבר, משהו). אך חשוב מכך, בזכות ה-anything מופיעה השלילה הכפולה דווקא בטענה האוניברסאלית (don't יחד עם any(thing)). כאן פונה לאקאן למה שהוא מכנה "המסתורין של היחסים בין הפרטיקולארי לאוניברסאלי", ומבקש לבחון את האופן שבו נוסחו יחסים אלה בלוגיקה של אריסטו.

לפי אריסטו, מטענה אוניברסאלית נגזרת טענה פרטיקולארית: אם "כל אדם הוא בעל חיים", הרי ש"יש אדם שהוא בעל חיים"* [2]. לאקאן ירצה להראות שגזירה מסוג זה מייצרת בעיה אונתולוגית. לשם כך, הוא בוחר דוגמא שמוכיחה כי גזירה זו היא בעייתית ביותר במקרים מסוימים ומציג את הטענה האוניברסאלית "כל צרפתי חייב למות למען המולדת". לפי הלוגיקה האריסטוטלית, נגזרת מטענה זו הטענה הפרטיקולארית "יש צרפתי שצריך למות למען המולדת". אולם ברור כי מרחק עצום מתקיים בין שתי הטענות האלו. הן כלל לא שוות ערך. כלומר, במעבר מהאוניברסאלי לפרטיקולארי נוצרת בעיה של הבדל אונתולוגי. לאקאן פונה להראות זאת באמצעות משחק עם המשמעויות של הטענה האוניברסאלית "כל בני האדם החכמים". מטענה זו נגזרת הטענה הפרטיקולארית "יש מישהו חכם". המשחק של לאקאן עם המשמעויות כולל גם את ניסוח הטענה האוניברסאלית באמצעות שלילה כפולה: "אין אדם שאינו חכם".

A                                             E

כל האנשים חכמים/                       [שלילה:] כל האנשים לא חכמים/

אין אדם שאינו חכם                       אין אדם חכם

I                                   סתירה   O

יש מישהו חכם                              [שלילה:] יש מישהו לא חכם

אפשר לראות כי השלילה הכפולה בטענה A מעניקה מעין איכות פרטיקולארית לטענה האוניברסאלית, עוד לפני ההליך של הגזירה. בנוסף, שתי גרסאותיה של הטענה A מקיימות קשר של סתירה עם הטענה O. לקיומה של סתירה רוצה לאקאן להקדיש את מלוא תשומת-הלב. הרי לפי פרויד, הלא-מודע לא יודע סתירות, אך הפסיכואנליזה דווקא צריכה לדעת אותן. בסכמה שלמעלה ניתן לראות כי במישור של הפרטיקולארי לא מתקיימת סתירה (בין I ל-O). יכול להיות מישהו חכם ומישהו לא חכם.* [3]* מבחינה אונתולוגית זה מתקבל על הדעת. אך במישור של האוניברסאלי, המצב הוא בינארי: או שכולם חכמים או שכולם לא חכמים. לכאורה שתי הגרסאות של הטענה A מקיימות את הבינאר הזה ומתנהגות כשוות-ערך, אך למעשה הגרסא של השלילה הכפולה נבדלת מן הטענה האוניברסאלית הפשוטה. לפי לאקאן, במבנה של השלילה הכפולה [אין אדם שאינו] יש משהו שמספיק לעצמו. זוהי שלילה מוחלטת של אונתולוגיה (אין אדם), כמו בטענה האוניברסאלית שלאקאן הציג בתחילת השיעור: "אני לא יודעת כלום על שירה".+ [4]

אם מתייחסים לטענה על החוכמה, אז אין בעיה: "אין אדם שאינו חכם" פירושו: 1. אין מישהו. 2. אשר אין לו חוכמה. או, 1. לא מישהו. 2. לא חכם. ה"לא" וה"לא" מצטמצמים ואנחנו נשארים עם מישהו חכם, שזהו אכן המצב שנגזר מן הטענה "כל האנשים חכמים". זה מה שהלוגיקה יודעת לעשות. אולם, כאשר מתמודדים עם טענה שיש בה שלילה כפולה לא של תכונה, אלא של כוליוּת, כמו הטענה האוניברסאלית על השירה, אז נוצרת בעיה. הטענה "אני לא יודעת כלום על שירה" היא לכאורה ניסוח שווה-ערך של הטענה "אין דבר בשדה של השירה שידוע לי". אך אם נפרק אותה, נגלה משהו אחר: 1. לא יודעת. 2. לא דבר (כלום). נצמצם את ה"לא" וה"לא" ונקבל "יודעת דבר". כלומר, יש לטענה משקל אפירמטיבי שהלוגיקה מתעלמת ממנו.

אפשר להדגים זאת על טענה דומה נוספת: "אני לא מתעלמת משום דבר". לכאורה זוהי טענה המקבילה לטענה "אין דבר שאני מתעלמת ממנו". רק שניתן לפרק טענה זו כך: 1. אני לא מתעלמת. 2. לא קיים דבר שאני מתעלמת ממנו. שוב, נצמצם את ה"לא" וה"לא" ונגלה שאני דווקא כן מתעלמת. יש הבדל, אפוא, בין ה"לא" הראשון לשני. הראשון הוא שלילה מהסדר של האמירה, והשני הוא שלילה של מה שישנו בשדה שאליו אני מתייחסת באמירה. ההבדל הזה יוצר את האפירמציה, והלוגיקה, כאמור, מתעלמת מכך.

אולי זה לא מפתיע כל-כך עבור מי שמכיר את תפישת השלילה של פרויד, ואכן לקראת סופו של השיעור מדבר לאקאן על הקשר של כל זה לפרויד. הוא אומר כי הלוגיקה של אריסטו היתה הצעד הראשון בדרך להבחין בהבדל שבין האמירה לבין הדבר שנאמר עליו (ההבדל בין שתי השלילות בשלילה הכפולה). הלוגיקה המודרנית כבר נסגרה כל-כולה בתוך עולם הטענות, וכל טענה נבדקת בה תוך התעלמות מן המישור האונתולוגי של הדברים.() [5] למה זה מעניין את הפסיכואנליזה? האנליטיקאי, טוען לאקאן, מוצא את עצמו תמיד מעבר לניסיון לתפוס את מה שאומר ואת מה שנאמר בתוך הרשת של האמירה עצמה. אין ידע על הלא-מודע אלא בשפה. לאקאן אומר זאת ממש כך בסוף השיעור, במבנה של שלילה. לכן הוא מבקש להסביר את מה שהיה בהיר עבור פרויד דרך הלוגיקה, דרך החקירה הזו של השפה, שמתעלמת ממה שבכוחה של השפה לייצר או לגלות על הלא-מודע.

אפשר להתבונן מבעד לרעיונות האלה בשיר של יונה וולך שנפתח במילים "לא יכלתי לעשות עם זה כלום" (מתוך הספר "שני גנים", שראה אור ב-1969, סמוך לזמן הסמינר על האקט). משפט הפתיחה של השיר זהה במבנה שלו למשפטים שהצגתי. יש בו שתי שלילות; אחת מן הסדר של האמירה (אני לא יכלתי לעשות) והשניה מן הסדר של הדבר שאומרים עליו (ה"זה" שלא נעשה איתו). בניתוח שירה נהוג להתייחס למשפטים פותחים כבעלי "אפקט ראשונוּת", כלומר, כמכתיבים של מסגרת, שמתוכה אחר-כך נקרא הטקסט כולו. הקביעה הפותחת את השיר של וולך היא מעין הכרזת אימפוטנטיות. קביעה ששוללת אקט, תוך הסרת אחריות אישית מכך שהאקט לא התרחש. אבל אם ניקח את הדברים של פרויד ולאקאן ברצינות, וננסה לבדוק אם השלילה הזו כמוה כחיוב, נוכל לשאול ברצינות אם השיר, על השלילות בתוכו, נושא משקל אפירמטיבי ואולי אפילו מתפקד בעצמו כאקט.

במשפט השני בשיר מופיעה תופעה שמכונה בתיאוריה של השירה "גלישה"; המשפט נחתך לפני שהוא נגמר. זוהי תופעה שהאפקטיביות שלה שעונה על כך שקורא השירה מצפה לסוף המשפט בסוף השורה. על כן, מילים אחרונות בכל שורה של שיר מייצרות תמיד מעין "אפקט אחרונוּת" בזעיר אנפין. כאשר המשפט גולש מעבר לשורה, אפקט האחרונוּת מתערער ונוצרת משמעות שמכילה הן את המשמעות שיוחסה קודם למשפט הקצר והן את המשמעות החדשה המתקבלת כאשר המשפט מושלם. כך, במשפט השני בשיר נוצר תחילה מצב של משפט שלילה פשוט ("אתה שומע לא יכלתי לעשות"), אך בהמשך מתגלה המשפט כמשפט של שלילה כפולה ("מִזה כלום"). השלילה, אפוא, נותרת שלילה, אך היא שלילה בעלת משקל אפירמטיבי. לא שהוא כן. ברור אפוא, שהשפה לא מוכרחה לייצר מצב בינארי (כן או לא), שבכוחה לייצר משפטים שהם לא וכן גם יחד. כמו בלא-מודע.