הפרק הזה, לקראת סופו של הסמינר, מתקרב לניסוח כמעט מפורש של הפרויקט של האקט ככישלון. האקט האנליטי הוא כישלון מפני שאין לו בהכרח תוצאות. לאקאן מזהיר את הנוכחים בתחילת השיעור שיש לו מצב רוח  "לא כל כך טוב" באותו היום, אבל כפי שנראה מה שנראה כמו חתירה תחת כל מה שנבנה במהלך הסמינר הופך להיות צורה להצביע על ההצלחה של המשימה להגדיר את האקט האנליטי.

שוב אנחנו עוסקים כאן בשאלה של התוצאות של האקט שאמורות להביא את הסובייקט באנליזה לעמדה של האנליטיקאי. צריך להבין שאם לאקט אין תוצאות פירוש הדבר שהאקט גם לא יוכל להסביר את הקפיצה הזו בין העמדה של המטופל לזה של האנליטיקאי.

 

בתחילת הפרק מופיע משפט שמקפל בתוכו את כל מה שהפרק הזה מראה לנו לגבי האקט כמשהו שלא נושא תוצאות.

"כל אדם הוא חיה אלא אם הוא נותן לעצמו שם"

Tout homme est un animal, sauf à ce qu’il se n’homme

האם אפשר לומר שהאדם הוא תוצאה של אקט השיום? שהשיום הוא אקט שמאפשר לאדם להופיע? ממש לא. האקט של השיום לא מכונן אדם. במילים אחרות, אם חשבנו שהתוצאה ההכרחית של האקט היא יצירתו של מקרה פרטיקולרי, של סובייקט מסוים, מסתבר לנו שהאקט לא מייצר אפיון, הוא לא הופך את זה שנושא את השם לישות מסוג מסוים.

אם האקט הפסיכואנליטי עניינו להביא לא רק להגחת הסובייקט אלא גם להופעת האנליטיקאי, זה אמור להיות אקט שיש לו תוצאה, consequence. במונחים של הריבוע שצייר לאקאן שוב ושוב לאורך הסמינר, כדי להבין מהי הפרטיקולאריות של האקט הפסיכואנליטי, אנחנו מציירים את המסלול של האנליזה באופן הבא:

 

אני לא חושב            או שאני לא חושב

                             או שאני לא קיים

 

 

 

סירוס                     אני לא קיים (a)

 

על פי הריבוע הזה הסובייקט לפני האנליזה ניתקל בכך שמשהו אחר פועל בו ולא מחשבתו. הפנייה לאנליזה היא פנייה שמעמדה מעמד של אקט. הפנייה היא צורה להכיר באפקט-סובייקט, כלומר בעובדה שהסובייקט מפוצל בין מחשבתו להווייתו. הריבוע הזה מסמן את המסלול שתחילתו בסירוס וסופו באפשרות לבודד את האובייקט. כלומר בנקודה של סיום האנליזה הסובייקט מקבל משהו מן האובייקט שעד כה נתמך וקוים על ידי האנליטיקאי, ובמומנט הזה האנליטיקאי הופך בלתי קיים. הסובייקט תופס את העמדה של en-soi כלומר, לעצמו. אבל אם עד עכשיו חשבנו שהריבוע הזה מאפשר לראות את התנועה שמעבירה את הסובייקט מן האקט של הכניסה לאנליזה עד הפיכתו לאנליטיקאי, שהיא תולדה של סיום האנליזה, מסתבר עכשיו שלא זה המצב. עד כה ראינו שהאקט קשור להגחת הסובייקט בתור זה שתובע לדעת משהו על האובייקט, עד העמדה של האנליטיקאי שמזוהה כולו עם המקום של האובייקט. עכשיו מסתבר ששום דבר לא יציל את הסובייקט מן השיסוע היסודי שלו. לאקאן אומר שבעצם זו טעות לחשוב שהאקט ממוקם במסלול הזה שמוביל מהסובייקט של אי הנחת, אל הסובייקט המנוכר שאומר "אני לא חושב, משהו חושב במקומי" ופועל כדי להפוך אנליזנט, אל העמדה בה האפשרות לרשום פרטיקולאריות היא בחיתוך בין שתי שלילות: אני לא חושב ואני לא קיים, וממנה ניתן להגיע אל העמדה של זה שמזוהה עם האובייקט - האנליטיקאי. זו טעות לחשוב שבסופו של המסלול הזה יגיח סובייקט עם הפרטיקולאריות שלו שמסומנת כסופה של האנליזה ותחילתה של הפרקטיקה האנליטית. כשהשם מופיע עבור הסובייקט הוא כבר לא שם. כלומר הטענה של לאקאן שהאפקט של הסובייקט שהאקט יוצר הוא דווקא אפקט של פיצול. במקום בו מתאפשר לעשות אקט כבר אין בו צורך מפני שבהשלמת המעגל חזר הסובייקט אל המקום של הסירוס היסודי שלו.

 

לאקט יש תוצאה, התוצאה שלו היא אפקט-סובייקט (=אפקט של פיצול בין מחשבה להוויה) והאפקט הזה לא ניתן לרדוקציה או לגישור. יש שתי דרכים להתגבר על הפיצול הזה. אפשרות אחת היא על ידי דיבור על המקור, על הסיבה לפיצול. למשל, המרקסיזם טוען שהסיבה לפיצול של הסובייקט, לניכור שלו מאמצעי הייצור, זו היא הנצלנות של בני האדם. הדרך השנייה להתגבר על הפיצול היא לסלק את ההפרעה של אפקט הסובייקט. במובן הזה דקרט מגלה אומץ: אני חושב משמע אני קיים, כאן ועכשיו, ולא במקור, זה שחושב נותן מקום להוויה.  לכן דקרט ברגע שאמר "אני חושב משמע אני קיים"  כבר לא היה צריך להיות מוטרד יותר לגבי הסובייקט ובכך פתח פתח חופשי מסובייקט עבור המדע.

אבל גם כאשר נדמה שנפטרים מאפקט-הסובייקט, הסובייקט מופיע היכן שכבר חשבו שנפטרו ממנו. פתאום בירכתי המתמטיקה למשל הסובייקט מופיע. בחזית של הלוגיקה האפקט של הסובייקט ממשיך להיות מורגש. הפסיכואנליזה, מה שהיא עושה באמצעות האקט, אותו האקט שהמדע לא יכול לומר עליו דבר, זה להראות שהמחשבה נוגעת בהכרח באפקט-של-סובייקט. כלומר העיסוק באקט מחדד את אפקט-הסובייקט במחשבה. האקט איננו אלא התוצאה של העובדה שהראינו את השיסוע היסודי של הסובייקט ואת האפקטים שלו. לא יותר ולא פחות. האקט איננו שינוי מהותי בשדה של הסובייקט והיא לא מייצר אנליטיקאי. הפיצול היסודי של הסובייקט קשור לכך שכפי שבמהפכה המחשבה ממשיכה למצוא קושי לזהות עצמה באקט המהפכני כך הסובייקט אף פעם לא מממש את עצמו בשדה של ה-אחר כסובייקט.

 

אפילו הסובייקט שבא לאנליזה רק כדי למצוא הקלה ויוצא עם ידע, גם הוא נשאר לגמרי מוגבל בידע הזה. זאת משום שכל ההתנסות האנליטית סובבה סביב האובייקט א שהאנליטיקאי תמך בו. האובייקט תמך בשיסוע של הסובייקט. דווקא בגלל שיש פרטנר, הציר שתומך באובייקט, המכשיר, דווקא בגלל זה מתממש הסובייקט כאפקט, כלומר כ-$ המגולם באימפוטנטיות של הידע. הסובייקט לא יכול לזהות עצמו בסדר של ה-אחר, או בידע שלו. האובייקט א שתומך באקט של הפיצול מוחזק, מתקיים באמצעות הפונקציה של האנליטיקאי. בלעדיו האובייקט לא יתקיים. המסלול של האנליזה מוביל לכל היותר להכרה באימפוטנטיות של הידע ובחלקיות שלו.

בטרגדיה – הגיבור כמו האנליטיקאי, תוצר פסולת של מה שמתרחש בטרגדיה.

          המקהלה והצופה כמו האנליזנט: שיסוע שהוא תולדה של האקט הפסיכואנליטי כפי שהמקהלה והצופה מסורסים בגלל האקט של הגיבור הטרגי. הטרגדיה מראה באופן חד שאת שתי העמדות האלה לא ניתן להפגיש. בסוף הטרגדיה הגיבור הטרגי מושלך החוצה והמקהלה והצופה נשארים בעמדה הספקנית שלהם. לאקאן טוען שכפי שהטרגדיה מותירה את הצופה והמקהלה תחת הספק (המחשבה הטרגית – בהקבלה למחשבת החלום – אף פעם לא מתנסחת על ידי המקהלה, והצופה תמיד נותר באי וודאות לגבי משמעות הטרגדיה).

 

בכל זאת ראינו שאפקט-הסובייקט בהקשר של הלוגיקה מאפשר למקם את הפסיכואנליטיקאי אבל אי אפשר להגיד בסוף האנליזה שהסובייקט הוא מה שמסמן מן ה-אחר מייצג עבור מסמן אחר. אין ייצוג לסובייקט בשדה של השיח האנליטי. האובייקט a שמתערב לא מאפשר שום השלמה של מסמן עבור מסמן. מדובר במשהו מנוגד להזדהות מפני שאין שום דבר שם שאנו מזהים את עצמנו בו ולכן ההכרה מן ה-אחר זו הכרה מתוך "הכל, מעין ריק, חור, חסר". אבל בעצם בכל פעם שאנחנו מייסדים את "הכל" משהו אחר מוסתר שם, משהו שקשור בהכרה באמצעותו.

 

אם האקט הפסיכואנליטי נכשל הוא נכשל ביחס לאפשרות להראות שמתוך האקט הזה ייווצר סובייקט פרטיקולרי, כלומר סובייקט שנושא את האובייקט שלו כשלעצמו, ללא אחר. את הכישלון הזה לאקאן מראה דרך הלוגיקה מפני שהלוגיקה של הכמתים מגלה את הקפיצה שתמיד מתחייבת במעבר בין הכמת האוניברסאלי לכמת הפרטיקולרי. ללוגיקה של הכמתים יש מראית של חומרה שנובעת מכך שזו מערכת שהסובייקט סולק ממנה. בלוגיקה מניחים יחס ברור בין הכמתים. שלילה של כמת אוניברסאלי תתן את הכמת הפרטיקולרי ולהיפך.

אין מישהו שהוא לא שחור ---- כולם שחורים

לא נכון שכולם לא שחורים ---- יש מישהו שחור

אבל ריבוי הפרשנויות שניתנות למערכת הלוגית, מן הכיוון הגיאומטרי, הדקדוקי, המושגי – מצביעות על כך שמשהו מתערב בפונקציות של הכל ויש. המערכת יוצרת undecidables.

באופן רגיל חושבים על הידע, האפיסטמה, בתור כל הידע שממנו נשאב הידע על הפרטיקולר. למשל הפרקטיקה של הנגרות, מניחה שאם נדע הכל על הנגרות נדע מה יגדיר עבורנו נגר.

לא כך בפסיכואנליזה. "כל הידע על הפסיכואנליזה תלוי כל כך בהתייחסות להתנסות של האובייקט א עד שבסופו של דבר אובייקט זה מוצא מכל התקיימות של הסובייקט.  פירוש הדבר שאם נומר: כל הידע איננו מודע (not conscious), הדו משמעות שנוצרת כאן מציבה שתי אפשרויות שלא ניתן להכריע ביניהן:

לא כל הידע מודע: יש ידע לא מודע

                             כל הידע לא מודע: אין ידע מודע

פירוש הדבר שהקפיצה חזרה מן השלילה במישור של הכל לא מניחה שום תוצאה במישור של הפרטיקולר. הנוכחות של אובייקט א קטנה ניכרת בלוגיקה של הכמתים בחוסר היכולת להכפיף הכל לאלוגריתם אוניברסאלי של חישוב ההשלמה בין הכמת האוניברסאלי לפרטיקולרי. כל סובייקט מאמין שהוא הכל, שכולו סובייקט ושהוא יכול מתוקף כך לדבר על הכל. ההתנסות האנליטית מראה לנו שהטוטליות של כל סובייקט היא אשליה שכן היא מגיעה מהאובייקט א הקטנה בתור מה שמושמט/מובלע בכל שדה של ידע. אובייקט א משבש את הקומפלמנטריות בין הכמת האוניברסאלי לפרטיקולרי. כל טענה אוניברסאלית מסלקת החוצה את הסובייקט ומסווה את אי האפשרות של הסובייקט להיות מזוהה בתוך הכלל. אבל אפקט-הסובייקט ניכר. המערכת מותירה בהכרח משהו שהוא בלתי מוגדר, מוטל בספק, undecidable.

 

"הסובייקט נידון להישאר שסוע ממחשבה שאיננו יכול להניח אותה באמצעות "אני הוא זה שחושב". בסוף האנליזה הוא מניח את עצמו בתור זה שהשיסוע מכונן אותו. אין מישהו שהוא "עבר אנליזה" יש רק מישהו "שהיה אנליזנט" שפירושו רק סובייקט שמכיר בקיומו של משהו שאיננו יכול לחשוב אותו אבל שמכונן את כל פעולותיו.

מה בכל זאת קרה בסופה של האנליזה? בסופה של האנליזה האובייקט א קטנה מחוסן בפני שלילה, מה שמסביר את הבחירה בסוף אנליזה אשר מובילה לייסודו של אקט אנליטי, כלומר את מה שלא ניתן להכחיש באובייקט א. זה ההבדל בין סופו של ההליך המדעי לסופה של אנליזה.

לאקאן מדגים זאת ראשית באמצעות השדה החזותי בהבדל בין "אני לא רואה" לבין "אני לא מסתכל". השדה החזותי מניח שליטה של הסובייקט המונח לידע. שדה הראייה הוא כל מה שהמבט שולט בו. במקרה הראשון השלילה תלויה בכשל של הראייה או של האור. כאן השלילה של המבט היא השלילה של מה שיכול לכונן את האובייקט א. לעומת זאת, ב"אני לא מסתכל" יש משהו לא ניתן להכחשה בין אם הטענה מופיעה בחיוב או בשלילה.

אני לא מסתכל (במבט)

אני לא לוקח (את השד)

אני לא נותן (את הצואה)

אני לא אומר (לא)

הטענה השלילית והחיובית לא משנה כלום ביחס לאובייקט. אני מסתכל על X או לא מסתכל על X זה אותו אובייקט שלא מושפע מהשלילה.

 

בעוד האקט הפסיכואנליטי מחייב עמדה פרטיקולארית של התמסרות, קיום שתומך באובייקט א שלא מתקיים בלעדי עמדה זו, האקט במימד האוניברסאלי שלו, האקט ללא אפיון, קשור לכך שאי אפשר להיפטר מן אפקט-הסובייקט. למסמן יש אפקט-סובייקט שהוא אפקט של שיסוע שחוזר כל הזמן. מסיבה זו שהסובייקט המפוצל אף פעם לא מיוצג באמצעות מסמן, אלא לכל היותר מוסדר באמצעותו של המסמן, אין אפשרות לומר מהי הקפיצה הזו שמתרחשת בין סוף האנליזה לנקיטת עמדה אנליטית.

 

 

 

כמה ציטטות מתורגמות:

"האם זה בסדר של ה"עבור עצמו" (pour soi) שהמסלול של האנליזנט משלים את עצמו? זה עומד בסתירה לעצם העיקרון של הלא מודע שדרכו הסובייקט נידון להישאר חתוך ממחשבה שאי אפשר להניח אותה באמצעות שום "אני הוא זה שחושב" אשר מניח את ה"עבור עצמו" של האני חושב שלא ניתן לעשות לו רדוקציה לשום דבר שחושב זאת לעצמו. בסוף האנליזה הוא מניח את עצמו כמכונן על ידי השיסוע... אין פסיכואנליזנט, יש "מישהו שהיה אנליזנט" והתוצאה של כל זה היא שיש סובייקט שמכיר במה שאיננו יכול לחשוב אותו כמכונן כל אחת מפעולותיו".

 

"בסוף שנה שעברה הצגתי לכם את הציור לאס מנינס שיש בו התייחסות להתנהגות של הפסיכואנליטיקאי. מפני שמה שמעורב באשליה של הסובייקט המונח לידע הוא תמיד סביב מה שאפשר בקלות כל כך להכיר בו בתור שדה הראייה כולו. אם לעומת זאת, סביב הציור המופתי הזה רציתי להראות רשומה הפונקציה של מה שכרוך במבט, והעובדה שהוא פועל בדרך חמקמקה כל כך,  כך שהוא בו בזמן נוכח ומצועף, אז אלה הצופים עצמם שהמבט מעמיד בספק. הקיום של הצופים עובר רדוקציה למה שהוא לא יותר מצל ביחס למה שיש בציור במונחים של ייצוג, ואין לזה שום קשר עם מה שסובייקט כלשהו יכול לייצג לעצמו. האם זו לא דוגמה ומודל לאופן בו משהו מן הסדר של השיטה מתממש ביחס לעמדה של האנליטיקאי? האם זו לא המלכודת שלה נכנע, בייצוג המסקרן הבדיוני הזה ומוצא עצמו הפסיכואנליטיקאי על ידי שהוא  נעצר ביחס להתנסות המכונה קלינית?  האם הוא לא יוכל למצוא שם את המודל, את התזכורת, את הסימן שאי אפשר לייסד שום דבר בעולם של הניסיון בלי שתהיה שם , בכל ההכרח, הפונקציה של המבט שלו?"

 

"זו בוודאי רק אינדיקציה. היא נשענת על העובדה שאם בפסיכואנליזה, אני מתכוון באופרציה שמממוקמת בין ארבעה קירות בקליניקה שבה היא מתבצעת, הכל ביחס לאובייקט א נוטל חלק, זה מתוך הסתייגות ביחס למה שכרוך במבט. ושם אני רוצה להצביע על ההדגש המתאים שהאובייקט א לוקח על עצמו מתוך חסינות מסוימת לשלילה, מה שיכול להסביר את האופן שבו, בסופה של הפסיכואנליזה, נעשית הבחירה שמובילה לייסודו של אקט פסיכואנליטי, כלומר של מה שלא ניתן להכחשה באובייקט א הזה."