בשנת 1977 שאל לאקאן בכנס שהתקיים בבריסל, שאלה פשוטה לכאורה וגם מוצדקת: "היכן הן עכשיו, ההיסטריות של פעם, הנשים הנפלאות האלה, אנה או, אמי פון נ'?"

בדברים שאביא אליכם היום, אני אשיב לשאלתו של לאקאן.

'אנה או' היא דמות מפתח בפסיכואנליזה. 'דמות מפתח', דמות שהיא מפתח, דמות שיש לה מפתח, דמות. כמו בסיפור או בהצגה. הצגת מקרה. בשנת 1895 פורסם תיאור הטיפול ב'דמות' שנשאה את השם 'אנה או'. בחורה צעירה יהודייה אשר סבלה מ'מורשת נוירופתית' שכללה: שיעול, כאב ראש, צמא, פזילה, שיתוקים, הפרעה בשפה (שיכחה של שפת האם, שימוש לא תקין במילים) ועוד. היא תוארה ע"י הרופא שטיפל בה כ"בעלת אינטליגנציה בולטת.. ואינטואיציה מרחיקה ראות.. בעלת כישרון פיוטי ודמיון עשיר שנשלט ע"י תבונה חריפה וביקורתית". הטיפול ארך כשנה וכלל פגישות רבות. ברויאר שהיה הרופא שטיפל בה, כתב עליה: "החולה, שחייה היו שקופים לפניי, במידה שרק לעיתים רחוקות חייו של אדם עשויים להיות שקופים לפני אדם אחר, מעולם לא חוותה אהבה, ובהזיות הרבות שפקדו אותה בשעת מחלתה, המרכיב הזה של חיי הנפש לא עלה מעולם".(ברויאר, 'אנה או', מחקרים בהיסטריה). האם ייתכן שאהבה לא תידון בשפה בעוד שהיא דנה את גורל הסובייקט בנפתוליה?

אמי פון נ', הייתה אלמנה כבת 40 כאשר פנתה לטיפול אצל פרויד שגילה עניין רב לדבריו, בה ובמחלתה. אני מציינת את זה, כי אני מוצאת שהעיניין של האנליטיקאית, מעורר את העיניין של האנליזנט. אין הכוונה שמדובר באותו עניין אך גם לא ניתן לומר שמדובר בעיניין שונה. העיניין שמוצא האנליזנט הוא מסדר 'א-חר' מעיניינה של האנליטיקאית. בהערה שמוסיף פרויד לתיאור המקרה, הוא כתב כי "זה היה מקרה טיפוסי של הדחף לחזור למחלה". (פרויד, 'אמי פון נ', מחקרים בהיסטריה). גם 'אמי פון נ' היא דמות. יש בכוונתי לומר, שהיא מפעילה את הנוירוזה כמופע שחוזר ומשתחזר עד שדבר מה בסיפור יושלם, ויוכל להיענות. 'אנה או' לימדה על הצורך של הדיבור ו'אמי פון נ' לימדה על הצורך בהקשבה.

לפני כמה שנים הייתי ביום עיון להולדת 150 שנים לפרויד... באחת ההרצאות שמעתי לראשונה את השאלה "איפה הן ההיסטריות של פעם, היכן הן ההיסטריות של פרויד?" התשובה שלי מחכה להיאמר מאז. באותו זמן הסתכלתי באולם הגדול והמלא וראיתי ידיים מתרוממות , הנה אחת בסוף והנה עוד אחת, וגם שם בהתחלה ופה בצד קרוב לדלת, וגם במרכז ראיתי כמה.. "הן כבר לא כאן" שמעתי אותו אומר וכל הידיים שקודם הורמו – נעלמו כלא היו.

* דבריי היום מוקדשים להן.

---

פרויד ביסס את הקליניקה הפסיכואנליטית על הדיבור, הדיבור של הפציינט באנליזה, האנליזנד. מהו הדיבור הזה? מה מיוחד בו? ואיך הוא שונה מכל דיבור אחר?

הדיבור של מי שעובר אנליזה פונה לאחר – זה או זאת שאליה באים לאנליזה. איזה מן 'אחר' היא זאת שפונים אליה? זאת ה'אחר' ("הסובייקט) שמונח לו ידע" לפי לאקאן. "מונח לידע" ולא "בעלת ידע" כך נדמה לי שלאקאן מנסה לומר (ואם לא אז כנראה שזה מה שאני אומרת), שזה שיודע הוא האנליזנט אך הוא גם זה שלא רוצה לדעת אודות הידע שהוא נושא. זה אולי העיניין מהסדר האחר. בשביל ההיסטרית מדובר בזאת שרוצה שיהיה 'אחר' שיודע. עבורה, התשוקה לבורות, ה- "לא-יודעת" היא הדרך האפשרית לכונן את האחר כמי ש"יודע" וכך היא הופכת אותו ל"בעל- ידע",  זה שיש לו את מה שהיא רוצה. ההיסטרית ניתן לומר, היא 'גוף ידע', הגוף שלה יודע. מה הוא יודע? הוא יודע על החור שמסביבו יוצרים עולם, הוא יודע את הזיכרונות שלה. אפשר היה לחשוב אם כך, שהדיבור הוא פעולה שמטרתה לכסות על החור, ואכן לפעמים באנליזות נדמה שכך. אנליזנטים מדברים ומדברים.. ואינם אומרים מאומה.  למעשה הדיבור יוצר חור. פער, הבדל, שסע, תביעה. ההיסטרית תובעת אהבה מהאנליטיקאית שלה. היא תובעת ממנה לדעת. "לדעת אותה". כך אפשר לקרוא את קריאתה של 'אנה או' "יש לי תינוק מברויאר" כמתנת אהבה לרופא שלה, שהיא המימוש והפיענוח של 'גוף ידע'.

על אף המשאלה של ההיסטרית למימוש האהבה (כלומר לאחדות עם מושא האהבה), היא מתמקמת בשיח האנליטי כ'חסרה' והאנליטיקאית הופכת להיות אחראית לחסרונה. המופע שלה, של ההיסטרית, אם רק הייתה האנליטיקאית מסכימה.. הוא בהיעדרותה.

ע' בשנות העשרים המוקדמות, נמצאת בטיפול לסירוגין מס' שנים. לאחרונה שוחררה מאשפוז ממושך בשל תסמינים קיצוניים של חרדה, דיכאון ופוסט טראומה. ע' נהגה לאחר לפגישות עימי, לקבוע "דחוף" ואז לא להגיע. היעדרותה מהטיפול תמיד לוותה באינסוף טלפונים מצידה, כשהיא מוצפת ומנסה דרכי להירגע. בכל פעם הייתה דוחקת בי לקבל אותה בזמנים שאיני יכולה לתת, בזמן שאין לי, ואני נתתי. פעולותיה היו אדישות לפרשנות שנתתי או לפעולות שנקטתי. עד שפעם איתרע שהיא לא באה בשעה שנתתי לה וכשיצאתי מהקליניקה, בעודי נועלת את הדלת, מצאתי אותה משוחחת עם אחר, בחור, אני לא ראיתי אותה אך היא קראה לעברי ואמרה שהיא "כבר באה". ה'היסטרית' אומר לאקאן, היא 'אדון השיח של עצמה', היא זו שתקבע את הכללים גם אם יש 'אדון' אחר בחדר והכללים נהוגים. אני התלבטתי אך פתחתי שוב את דלת הקליניקה ושוב – חיכיתי לה. בזמן הזה עלה על דעתי שזה זה "הדחף לחזור" לאיזה רגע מחורר בהוויתה, רגע תלוש, תלוי כטלאי ומחכה להתאחות.

האנליטיקאית מתפקדת כמו האם בראשית החיים של הסובייקט, מחד – היא מעוררת עניין הכרוך עם הפעולה המינית ומאידך היא מקיימת בפועל את האיסור. בכך היא הופכת את עצמה להיות אובייקט פגום, מאכזב, חסר ומחסיר. הקשר של ההיסטרית עם האנליטיקאית נועד ליפול. ההיריון יהיה בהזיה וילד לא יוולד. ההיסטרית תאלץ למצוא דרך בתוך האנליזה לצאת עם דבר מה בידה (לעשות בחירה ביחס לאיווי שלה) ולא – היא תאבד לגורלה.

ההיסטרית אוהבת את האנליטיקאית שלה וסובלת ממה שקרוי אהבה. היא סובלת מהאחדות, היא סובלת מהנפרדות, היא סובלת מהניכור אך גם מההכרה. היא חולת אהבה נכזבת. נכזבת בלשון כפולה של כזב ושל אכזבה. כלומר, זה הכזב שנמצא בבסיס המחלה ההיסטרית, השקר שהיא מציבה אותו כנתון הנכון לניתוח בכלים אמפריציסטים מדעיים שאינם ניתנים להפרכה. זהו שהוא האמת שלה.

ההיסטריה היא הצורה המבנית הדרמטית ביותר לתאר השסע בין הסובייקט לאמת.

---

בסמינר XX לאקאן "מדבר שטויות", הוא מדבר על אהבה, כלומר על מה שלא ניתן לדבר ובכל זאת לא מפסיקים לעשות. "אהבה מבקשת אהבה" הוא אומר "והיא אינה מפסיקה לבקש אותה.. עוד". 'עוד' זה שמו של סמינר XX כמו גם של הבקע באחר ש"ממנו יוצאת הבקשה לאהבה". האנליטיקאית משמשת כאובייקט אהבה. גבריאל בשבוע שעבר הזכיר את ההתייחסות של לאקאן לשאלה "האם אהבה היא זו שעושה אחד"? ואם אכן מדובר באחד, מה מחולל אותו לכזה – אחד שמזדהה.

ההיסטרית אוהבת את האנליטיקאית בדיוק בגלל מה שאין לה. צורת ההזדהות שלה היא סיבוב מורכב: קודם היא נותנת לאנליטיקאית את הפאלוס ואז היא רוצה אותו בחזרה. אין פאלוס לאנליטיקאית וגם לה אין להיסטרית, ומה שהיא נתנה היה תבנית אהבתה או הפנטזמה שלה.

"האהבה עושה סימן", היא מותירה ערך של חסר בשביל האוהבת. כך החסר הוא אפקט. בשביל ההיסטרית מדובר ברישום זיכרון בגוף שלה. רישום של אפקטים. כדי לאהוב דבר מה אחר ממך, ממי שאת, יש הכרח לדעת על החסר בך ובאופן שישמע פרדוכסלי, רק כשדבר מה שהנו 'חסר' הוא ניתן להצגה בגוף, כלומר ניתן לתפוס את ה'אין', ואפשר אז להשתוקק. זאת האהבה שמשסעת את הסובייקט ודרך השיח האנליטי, באה הסובייקט לידי ביטוי בשיסוע שלה, כלומר במה שגורם את האיווי שלה, כלומר הסובייקט מופיעה בשיח האנליטי כאפקט של אהבת העברה.

לאקאן אמר על האהבה "והיא תמיד הדדית". ובאיזה אופן היא הדדית? והוא עונה: "בדיוק בשל קיומו של הלא מודע, כך האיווי של האדם הוא האיווי של האחר" ואולי בדיוק בשל כך "מדובר בכך שהאהבה הנה בלתי אפשרית" שהרי ההיסטרית ויתרה על הידע שלה בשביל להשתוקק, בדיוק בשביל למצוא אותו איפה שהוא איננו, הידע של ההיסטרית קיים במקום כלשהו באחר, "זה יודע". גם אהבת העברה באנליזה מכוונת- למקום. למקום שההיסטרית תוכל בו לדעת (אודות התענגותה) לא רק על חסרונה ועל פגימות האחר, אלא תוכל לדעת אודות אובדנה ולמצוא דבר מה אחר.

האהבה היא תשוקה הכרוכה בבורות ביחס לאיווי. בהתחקות אחרי לאקאן אגיד כמוהו – "אין איווי לדעת" כשם שאין דחף לאהוב. הידע הוא חידה המוצגת ע"י הלא מודע, כלומר זה שבא לכדי ניסוח באנליזה. "שהרי דבר אינו אלא אם כן אומרים שהנו".

לאקאן בעקבותיו של פרויד, מיקם את ה"היסטריה" כעמדה, כמי שמבקשת להישאר בנקודה של "מה שחומק מהידע". ההיסטרית מציגה את השאלה "מהי אישה?", חידה, "מה היא רוצה?", להאמין שה'אחר' "יודע".

** כאן הוצג תיאור מקרה **

---

האהבה היא חסרת אונים מכיוון שהיא מתעלמת מכך שהיא אינה אלא האיווי להיות אחד שמוביל אותנו לבלתי אפשרי שבכינון היחסים בין שניים אלה (שני המינים). מצאתי משפט של מילר שמתייחס לכך ש"לאהוב את האחר משמעו לכונן אותו כפאלוס". כלומר שהאהבה מכוונת לפאלוס, קרי - למה שהאחר חסר. וכך להיות נאהב על ידו (האהוב הופך לאוהב) היא פעולת הסירוס למעשה.

ניתן לומר כי ההיסטריה היא אירוע גוף של אהבה. האהבה של ההיסטרית היא סימפטום שמופיע בגוף. ההיסטרית לא יכולה שלא לאהוב. היא חייבת לאהוב. כדי לחיות. כדי ליצור. כדי לחשוב. כדי לכתוב. ועם אהבתה מתעוררת התביעה. התביעה לאהבה. ההיסטרית רוצה שיאהבו אותה כמו שהיא רוצה, כמו שהיא

צריכה, האהבה עבורה היא חסות שנותנת לה שם ומבטיחה לה מקום.

באנליזה, האנליטיקאית לוקחת תחת חסותה את הפציינטית ההיסטרית, תחת הגלימה של העברה. לא מדובר כאן באהבה של הגוף על אף שזה הגוף שנושא את האהבה. ההיסטרית שתובעת את אהבתה של האנליטיקאית 'תנצחתפסיד' בכל מקרה. האנליטיקאית צריכה שלא להפסיד, שלא להיכנע לאיווי. היא נמצאת בשדה שההיסטרית שולטת בו, בעיקר בחולשתה, בתלותה ואף בנחיתותה. והיא נאבקת באנליטיקאית כאילו שזו האדון המחזיק את רכושה שלה (אהבתה של האנליטיקאית, הידע) והיא תחולל מהפכה.

ה"ניצחון" של ההיסטרית מול ההפסד של האנליטיקאית יביא לחורבנה. היא תיעזב נטושה וריקה מאהבה ותביעתה לא תענה ע"י האחר. גם "ניצחון" של האנליטיקאית על הפסד של ההיסטרית יביא לתוצאה דומה. אנליטיקאית ש"לא תישבר", תביא לשברונה וזאת שהבטיחה "לאהוב"/"שלא תעזוב"/"שלא תישבר", תמצא את עצמה מחכה לפציינטית שלא מגיעה. ההיחלצות של ההיסטרית, הדרך שלה באנליזה, כרוך בויתור (מדובר באקט של מסירה) וההחלמה, הריפוי הנפשי, הבראת הגוף, כרוך בהסכמה - להיות מרומה.

--

ההיסטרית קיימת רק באנליזה. התביעה – לא.

האם 'אנה או' הצליחה להתגבר על הדחייה של ברויאר ? האם שביל גורלה של ברתה פפנהיים, שחשף אישה מוכשרת ויוצאת דופן היה יכול להיות אחר?

הָאַהֲבָה לא בָּאָה אֵלַי -

אָז אֲנִי חַיָּה כְּמוֹ הַצְּמָחִים

בַּמַּרְתֵּף, לְלא קֶרֶן אוֹר.

הָאַהֲבָה לא בָּאָה אֵלַי -

אָז אֲנִי נִשְׁמַעַת כְּמוֹ כִּנּוֹר

עִם קֶשֶׁת שְׁבוּרָה.

הָאַהֲבָה לא בָּאָה אֵלַי -

אָז אֲנִי קוֹבֶרֶת אֶת עַצְמִי בָּעֲבוֹדָה

וּמִתְיַסֶּרֶת, מְמַלֵּאת אֶת חוֹבָתִי.

הָאַהֲבָה לא בָּאָה אֵלַי -

אָז אֲנִי אוֹהֶבֶת לַחְשׁב עַל הַמָּוֶת

כְּעַל פָּנִים יְדִידוּתִיּוֹת.

(ברתה פפנהיים).

---

מתוך "הבית בקרן פו" פרק 7: "בו לומד נמרור אי קפיצה": ".. האמת היא, אמר שפן, שתעינו איך שהוא בדרך"... " "מה דעתכם, אמר פו לאיטו, שברגע שהחפירה הזאת תעלם מהעין, ננסה שוב למצוא אותה?" "מה פתאום? שאל שפן", "טוב אמר פו, אנחנו מחפשים ומחפשים כל הזמן את הבית ולא מוצאים אותו, אז חשבתי שאם נחפש את החפירה הזאת בטח לא נמצא אותה, מה שיהיה דבר טוב מאד, מפני שאז נוכל אולי למצוא משהו שאנחנו לא מחפשים, וזה יוכל להיות בדיוק הדבר שאנחנו כן מחפשים, בעצם".

---

ההיסטריות של פרויד נמצאות כאן, גם בחדר הזה. השיתוק הגופני הפך לאימפוטנציה נ(פ)שית. לעיתים הוא מופיע כאי דבור או כאי עשייה או בצורה של הזנחה קיצונית, רווקות ואף עקרות. ההיסטריה עודנה האדון של הפסיכואנליזה ובכך גם הטרגיות שלה.