דברים שהביאה רנן עמיר במסגרת סמינר מקום ביום 21.2.2014
קטעי הקריאה שהובאו בשיעור מתוך הסמינר ה XVIII , בקישור הבא:
בחרתי להציג, עד כמה שאוכל, את דבריו של לקאן על ההיסטריה מתוך סמינר משנת 1971: "על האפשרות של דיסקורס ללא סמבלנט". הדברים שאציג ברובם הם תוצאה של עבודה קבוצתית ששותפות לה רותי, אפרת, חגית ורונה.
כדי למקם את דברי בהקשר לדיון השנה, אזכיר שרותי ואפרת הציבו שאלה בנוגע להיסטרית כמסגרת ההתייחסות שלנו: מה היחס בין ההיסטריה כמבנה דיסקורסיבי אל ההיסטריה כמבנה נפשי, וכיצד ניתן לטעון שההיסטריה היא מבנה נפשי אם המופע הקליני שלה השתנה מהקצה אל הקצה, מאז המאה שעברה? המופע הקליני של ההיסטריות היום שונה לחלוטין מהמופע (ממש מופע – בהקשר תיאטרלי) שהציגו ההיסטריות בקליניקה של פרויד. כיצד ניתן לדבר על יסוד מתמיד, בהקשר זה? נראה שההיסטריה, כחלק ממהותה, היא בעלת שני פנים: משתנה ומתמיד.
לקאן מתייחס בדיוק לשאלה זו בשיעור מה- 9.6.71. בציטטה שלפניכם.
1. שיעור IX 9.6.71 ע' 15:
הפסיכואנליזה מפוגגת את המימד של התאטרון כדי לחלץ את הייסוד המשתמר, הקבוע, ההתעקשות לרשום- הלוגיקה של ההיסטרית. גם כשהסצנה התאטרונית משתנה, וגם כשהתק' מתחלפת הלוגיקה היא הייסוד המשתמר, השימור עצמו הוא הלוגיקה.
מה פשר האמירה שההיסטרית היא לוגיקאנית? זו אמירה חידתית מכמה טעמים שרק אזכיר בקצרה. ראשית היא חידתית כי כפי שנאמר כאן בהרצאות קודמות ההיסטריה היא מבנה דיסקורסיבי שבמובן מסויים מצביע על אופן ההתייצבות של כל הוויה מדברת בשפה; להיסטרית, כסובייקט הראשון של הפסיכואנליזה, יש מעמד מכונן. למשל האופן שבו היא מציבה מול האחר שאלה הוא האופן בו כל אחד מאיתנו מתמקם ביחס לאחר ולידע. הלוגיקה מצדה, היא מקום נטול סובייקט, כלומר, הטענות הלוגיות נטענות כאילו משום מקום, אין מישהו שעומד במקום של הסובייקט הסוכן של המסר ביחס אליהן. (הגדים ולא אמירות)
שנית היא חידתית ביחס למה שלקאן מכנה כאן "התאטרון של ההיסטרית" (המסיכה שרויטל דיברה עליה), המופע התאטרלי בקליניקה, הסצינה המשתנה בכל פעם מחדש. כשחושבים על מתעלפות בקליניקה חושבים על פרפורמנס, על סימפטום שמופיע בגוף, הלוגיקה נדמית שהיא מהצד האחר, ללא גוף, היא רישום טהור. הדבר האחרון שעולה לראש זו מישהי שיושבת ורושמת באופן עיקש נוסחאות.
כדי להבין את האמירה הזו אולי צריך לחזור אל מה שלקאן אומר על הלוגיקה בסמינר הזה.
2. שיעור VIII 19.5.71 ע' 18.
מיד נראה מה זה המשולש הלא סגור (בציטוט הבא).
הלוגיקה נושאת את הסימן של הכשל של היחס המיני. איך אפשר להסביר את זה?
כדי להסביר את היכולת של הלוגיקה לרשום את הכשל של היחס המיני נפתח סוגריים כדי להגיד משהו על הסדר של הכתיבה בכלל, שהלוגיקה שייכות אליו, בסמינר הזה:
בנסיון לאתר אפשרות של שיח שאינו מן הסמבלט, לקאן מבודד מימד של אות שהוא עצמאי מפעולת המסמן, כלומר אפקט של עצם עובדת הכתיבה, ולא של המסמן. זו לא האמירה שיש במסמן יותר ממה שהוא מסמן (אפשר היה לחשוב שהמימד של הכתיבה מצביע על עודפות של המסמן ביחס למה שמופיע, אבל לא זו הכוונה), אלא עצם עובדת הכתיבה, שלקאן משווה לחרישה או חריצה, ללא שום קשר למשמעות (שהיא תמיד מטאפורית), לא כהד קלוש לדבר מה שקיים מחוצה לו, אלא כמה שלקאן מכנה ליטוראל- קו החוף – מעין גבול מוזר שממקם תחום, שאין לו קיום פוזיטיבי כאובייקט אבל הוא נראה, הממשות שלו היא בנראות שלו בלבד.
לכן זה האתר המרוחק ביותר מן הסמבלנט משום שהוא חף מכל טענה למשמעות שאינה בו, הוא אינו מראית שלה.
That nothing is more distinct from the void hollowed out by writing than a semblance
(שיעור VII ע' 19) הכתיבה עושה מהלך של ריקון לסמבלנס. הליטוראל הוא בדיוק מה שלא נתמך על ידי סמבלנט (שיעור VII ע' 16). יש הרבה מה להגיד על זה אבל בשביל המהלך שלנו כרגע, חשוב רק להבין שהכתיבה עושה מהלך של ריקון לסמבלנט, שעצם המימד של הכתיבה, של הרישום אולי נכון יותר, קשור ל-ללא סמבלנט, וזה שלב ראשון בדרך להבנה של הקשר בין הלוגיקה להיסטרית.
מתוך נסיון להגיע לדיסקורס ללא סמבלנט – אנחנו מגיעים לסדר של הכתיבה, של האות שהיא הליטוראל. אבל דווקא שם מופיע ביתר שאת הבלתי אפשרי של הכתיבה והוא היחס המיני.
היחס המיני הוא בדיוק מה שלא יכול להרשם.
[שיעור VII ע' 20]
This impossible "it is written" from which there will be established perhaps one day the sexual relationship
הלוגיקה, זו של תחשיב הכמתים של פרגה ליתר דיוק, משמשת את לקאן כמה שמסמן את נקודת העצירה של האמת שלא יכולה להכתב. בהשאלה ממשל המערה של אפלטון הוא משווה את האמת לְאור, כאשר הלוגיקה היא מה שרושם את הצללים שנותרו אחרי שהאור פגש באובייקט. (שיעור 8 ע' 7)
המשולש הלא סגור שלקאן מתייחס אליו, הוא זה:
3. שם, ע' 16-17
המיקום של המיניות בשפה נוצר על ידי כך שהיחס המיני מופיע כנקודת הכשל של השפה, כמה שלא יכול להירשם. השפה רושמת את שני הקטבים גבר-אשה ומה שלא נכתב הוא היחס עצמו. היחס הוא לא טראנסצנדנטי ביחס לרישום (זאת אומרת ביחס לדימוי של הצללים, הלוגיקה היא לא בבואה חיוורת של מה שקיים מחוצה לה), אלא הוא ליטוראל במובן זה שמתוך עצם העובדה שמשהו נרשם, משהו בהכרח לא נרשם.
היחס המיני לקאן מראה מחייב שלישי. שלישי שאינו מתווך, אלא הוא מה שביחס אליו מתמקמים. שלישי מובהק, כזה שאם יוצרים קשר בינו ובין אחד הצדדים, בהכרח בלתי אפשרי יהיה לקשור אותו לצד השני, וזה הפאלוס.
לחשוב באופן סמבלנטי על הפאלוס יהיה לחשוב שלגבר יש ולאשה אין.
הסיבה שהיחס המיני לא יכול להירשם הוא שהוא מצריך התמקמות ביחס לפונקציה שהיא הפונקציה של הפאלוס. זה מה שהלוגיקה מראה. כלומר לחשוב שיש יחס מיני יהיה להניח שיש מונח שלישי שביחס לגבר ישנו וביחס לאישה איננו, ולכן הם משלימים, לחשוב שיש יחס מיני יהיה להניח את הפאלוס כשם עצם (כמה שהוא יישות בעלת קיום עצמאי שאותה השפה מתארת), או כהבדל ביולוגי. אבל זו אפשרות שהלוגיקה והפסיכואנליזה מראות שהיא בלתי אפשרית.
הגבר הוא תחת הפונקציה הפאלית ברמת הכמת הכולל, ברמה שלא ניתנת למחיקה, כל עוד הוא חלק מאיזה יצור דמיוני שנקרא "כל הגברים", ושלא תלוי בקיומם של פרטים מסויימים, הוא לא כלול בפונקציה באופן פרטיקולארי אלא בתור "כל הגברים". מה שהקיום שלו מוטל בספק. מדוע? נוסחאות אוניברסאליות (ומי שזוכר דברים שלי משנים קודמות לגבי האקט ולגבי הלטורדי אולי יזהה מוטיב חוזר) אדישות לקיום. כשאנחנו אומרים "כולם תחת הפונקציה הפאלית" אנחנו לא מחייבים קיום של אף אחד כדי שהנוסחא האוניברסאלית תחזיק, היא אמיתית כל עוד לא הוכח אחרת, והאחרת הזה הוא קיום של מישהו שלא כלול בה. לא צריך אף עורב בעולם כדי שהטענה כל העורבים שחורים תהיה נכונה. מבנה הטענה האוניברסאלית מניח אפשרות אמירה שהיא מטא-שפתית, שמתקיימת ללא תלות בתוכן הקונקרטי של השפה, אלא אמיתית תמיד, ללא קשר לקיום. הטענה האוניברסלית אדישה לעובדת האמירה, ולכן היא ללא סובייקט.
לכן אפשר להגיד שהטענה האוניברסאלית היא האתר המובהק ביותר של הסמבלנט משום שהאמיתיות שלה מתחייבת מהמבנה שלה ולא מהתוכן, למעשה אין מי שעומד במקום של מי שטוען את הטענה, היא נטענת משום מקום. הסמבלנט הוא המקום בו הדובר חושב שהוא הסוכן של הדיבור שלו אבל האמת חומקת ממנו. האפשרות של "כל הגברים הם פאליים" היא סמבלנטית בדיוק כפי שכל טענה אוניברסאלית היא סמבלנטית, משום שההנחה של הקיום ביחס אליה היא ריקה מתוכן. אבל בדיוק מסיבה זו (אכן אין סובייקט שהוא הסוכן ביחס אליה, ואכן אין טענה לקיום גם מבחינת הלוגיקה), היא גם האתר שבו ההקשבה ל-ללא סמבלנט נעשית אפשרית, כמו שמיד נראה.
האשה, לעומת זאת, אינה תחת האוניברסאל, אין "כל הנשים" אלא היא לעולם אחת, אחת. לכן הלוגיקה מראה שאין אפשרות ליחס מיני משום שההשתייכות שלהם לפונקציה הפאלית היא ממעמד שונה בתכלית. למרות שנוסחאות אלו שקולות לוגית לקאן מראה שהמעמד של השלילה בכל אחת מהן הוא מסדר שונה לחלוטין.
ההיסטרית היא מי שעושה דבר מעניין ביחס לאפשרות של "הכל".
"היא אומרת את האמת" ביחס לזה, טוען לקאן (שם, ע' 18).
4. שם, ע' 19.
היא ממקמת את הפאלוס לא כסמבלנט של היחס המיני אלא כ"לפחות אחד". מה שלקאן קורא לו hommoinzin (au moins une) – נאולוגיזם.
ברגע שביחס לטענה "כל הגברים" נציב "לפחות אחד", היא לא תתבטל, זה לא עורב לבן ביחס לכל העורבים שחורים, אבל כל מה שבה שסמבלנטי יעלם כמו בלון שהוציאו לו את האוויר.
[כלומר, אם רוצים לרוקן את האויר מאיזה בלון שטוען (בדרך כלל בעצבים) "כל הגברים בוגדים", אל תגידו שזה לא נכון, אלא, תראו לו אחד שהוא כזה...]
זה מסדר אחר- של האחד, אחד,
5. שיעור IX 9.6.71, ע' 6
הכתיבה, אומר לקאן מכניסה את העצם לשפה.
הסדר של הכתיבה חושף את מה שמסווה על ידי הסמבלנט והוא שאין יחס מיני שיכול להכתב בשדה של האמת. הסדר של הכתיבה שלקאן עסוק בסמינר הזה בלבודד אותו כסדר אחר מזה של המסמן, היא השלד, הקונסטרוקציה, המימד הקבוע של השפה, הללא סמבלנט. הלוגיקה וההיסטרית על אותו משקל, מכניסות את העצם לאיבר הזה שהוא ללא עצם. להגיד "לפחות אחד", זה בדיוק להכניס עצם, לצקת תוכן, למה שאחרת הוא ללא עצם. אבל ברגע שההיסטרית מכניסה עצם היא גם מכרסמת בה.
6.שם, ע' 10
בה בעת, ההיסטרית מתענגת על הכרסום בעצם ההיסטרית לא ממוטטת את הסמבלנט אלא רוצה לחשוף את הסמבלנטיות. הכרסום בו צריך להחזיק אותו, זו ההתענגות שלה.
7. שם , ע' 11
היא רוצה לגרום לאדון להרכין ראש ולהשתחוות, כך שבזכותה הוא יודע משהו, ולא למוטט אותו.
9. שם, ע' 5.
תפקיד השיח האנליטי הוא הקשבה לדיסקורס שעשוי להיות ללא סמבלנט, הסירוס מופיע כגבול (ליטוראל) היכן שהלוגיקה נכשלת. נדמה לי שזה מסכם את המהלך שעשינו נשאר לנו לברר רק מהי ההמנעות הזו של הניירוטי ביחס לסירוס?
ההיסטרית, ראינו, בדיוק חושפת את העובדה שהיות פאלי זה לא להיות אחד ש"יש לו", אלא זה להיות תחת הפונקציה הפאלית, תחת החוק של הסירוס. האחד הפריבילגי, שהוא לא מסורס, מה שעבור ההיסטרית, ראינו, הוא אפשרות שקיימת עבור כל אחד כ-"אחד" בשבילה, הוא הרי אפשרות מיתית (בטוטם וטאבו), הוא מי שלקאן קורא ביחס לפיאנו, ה-0 שמקדים את אפשרות העקיבה של הסידרה (שיעור 10, ע' 16). אם סידרה עוקבת מוגדרת כn+1 אז כדי ש1 יספר, הn צריך להיות 0. כלומר, בשביל שנוכל להניח כלל עקיבה בסידרה האיבר הראשון צריך להיות זה שלא כלול בה. צריך להניח נקודת ראשית, אב קדמון.
בשביל ההיסטרית הגבר הוא תמיד ה-אחד הלא מסורס, עוד לפני הסירוס. לקאן מדבר על העמדה שלה כמו "כריעה ללדת" (שיעור 9, ע' 15) , מצב, שכמו ה-0 אצל פיאנו וכמו האב הלא מסורס, אפשר לקרוא לו "בטרם עת", היא כמו נאחזת במצב הקודם, ברגע לפני, ממשיכה לרשום אחרי שהפכו את הדף, (אנחנו כבר בדף הבא אבל היא ברגע לפני) האב עבורה הוא פוטנטי. אבל הוא פוטנטי לא במובן מיני, אלא במובן של הולדה (לקאן משווה אותו לאל המצרי אחנתון שהופיע בדמות נשית ובהריון, שיעור 10 ע' 17) דווקא הפוטנטיות שלו הופכת אותו לנשי. זו הצורה של ההיסטרית לחמוק מהסירוס. כלומר באופן מפתיע, דווקא המיתוס של האב הקדמון מופיע כאן לא כתנאי מקדים לסירוס שאחריו יוחל חוק הסירוס עבור כל הגברים, אלא כצורה לסרב לסירוס, כאפשרות שכאחד אחד (ולא כ"כל הגברים") הגבר אינו מסורס.
הפרטנר האחר בשבילה הוא תמיד אחד, אחד. כמו פיאנו שעבורו ה-n הוא תמיד אפס, כל מספר בסידרה יכול לעבור רדוקציה ל-1, כך עבור ההיסטרית. היא מוכיחה ש"כל הגברים" זה יצור דמיוני, וחושפת כך את הסמבלנט של הפאלוס. היא מתעקשת לחזור ולרשום גם כשהופכים את הדף. היא כותבת אחד אחד אחד אף פעם לא בנוסחא אוניברסאלית, לכן היא לוגיקנית. הלוגיקה חשפה את העובדה שהטענה האוניברסאלית היא סמבלנטית. (אם זכור לכם הדיון לגבי הלטורדי אותו מבנה הופיע שם) לכן לקאן אומר שההיסטרית היא סינגולרית בהכרח, שזה היסוד שמשתמר בהיסטריה, הסינגולריות ההכרחית שלה. זה כמובן פרדוקס, מה זו סינגולריות הכרחית? אבל זה בדיוק המתח שההיסטריה מצליחה לשמר בין המבנה- היסוד המשתמר וההכרחי כדי שנוכל לקרוא לה היסטריה, מה שאפשר לקרוא לו, ההתעקשות של ההיסטריה, או הלוגיקה שלה, ובין היסוד המשתנה, זה שבהכרח אחר בכל פעם מחדש, התאטרון שלה.