Miss.Diagnosis –Misdiagnosis   הגוף של הדחייה המוכללת והקליניקה המבדלת

את השאלה אודות הגוף של הפסיכוטי המשמשת לנו כבר מספר שנים כציר לעבודה ולמפגש בין פרקטיקניים, בחרנו לפתל השנה באמצעות גופה של ההיסטרית. פיתול ששולח אותנו כהכרח אל הקליניקה המבדלת, הקליניקה המבנית, הקטגוריאלית –פסיכוזה (דחיה)-נוירוזה (הדחקה) –פרוורסיה (הכחשה). כאשר מניחים את גופה של ההיסטרית לצד גופו של הפסיכוטי מיד נחשפת עבורנו הבעיה של הסיווג, אנו נכפים אל מה שהוא מהסדר של השניים, שקובע מיידית שאלה של יחס.

אנו יודעים שאנו בונים על מבנה השפה את הקליניקה המבדלת.:"העיקרון הלוגי הוא אפשרות תמידית להנגיד מונחים, שדלדול מקדים (צמצום) של המכלול האמפירי מאפשר לתפוס כמובחנים" במחשבה הפראית לוי שטראוס מדגיש שהמונחים הניצבים בהנגדה (במקרה הנוכחי: פסיכוזה נוירוזה) הם תמיד מובנים.

הקליניקה המבדלת היא הקליניקה של הסימפטום. "הסימפטום כפי שפרויד בודד אותו, חידש אותו והיבר אותו במונחים של אמת. הסימפטום הפרוידיאני הוא מה שמפרשים. מה שמפרשים במשלב של המסמן. זה היחס הפשוט ביותר S1-S2. יחס זה הוא תנאי למובן. למסמן אין מובן אלא מתוך היחס למסמן אחר.

כל הפעולה הפרוידיאנית נמצאת ביחס מסוים לדבר מה אחר. על מנת לא לאפיין את היחס אנו מכנים אותו היבור ואת אותו מובן של המסמן אנו מכנים אמת, כאשר הוא מפריע לנו. בהמלצתו של פרויד אנו מכנים את האמת הזאת, בשם אחר- סימפטום. הסימפטום הוא שמה הקליני של האמת. על כן כאשר יפריד לאקאן בין הסימפטום לאמת הוא גם ישנה את שמו לסינטום.

כאשר לאקאן פונה לסינטום במקום לסימפטום כפי שפרויד בודד אותו במונחים של אמת במונחים של מובן,. הוא מוצא את האמן, את ג'יימס גויס, ולא את פרויד, כמליץ למתרחש בפרקטיקה שלו וההמשגה אותה. בהפרדה הזו בין הסימפטום לאמת ימקם לאקאן את ההתענגות,

הסינטום מתנגד לפענוח של הסימפטום במונחים של אמת. הקליניקה של הסינטום, היא הקליניקה הברומאית שמבוססת על ההכללה של הדחייה. מרי אלן ברוס: בסמינר של 1996  מתייחסת לקריאה של מילר לשתי נוסחאות של הקליניקה בהוראתו של לאקאן האחת מבנית, הקליניקה המבדלת, האחרת בורומאית, האחת קטגוריאלית ולא בלתי רציפה, האחרת גמישה ומבוססת על ההכללה של הדחייה" והיא מוסיפה "מנקודת מבט זו ניגשים אל הסימפטום"

מהו המשותף למה שמרי אלן ברוס מכנה שתי נוסחאות? היא אינה אומרת שני סיווגים. משום שלא הוסכם שהקליניקה של הסינטום, הברומאית, היא למעשה סיווג. העיקרון הלוגי של לוי שטראוס, כאפשרות להנגיד מונחים מובחנים, מחייב לקחת מספר מסוים (לפחות שנים) של תווים מובחנים כדי לממש את הניגוד. כאן הבעיה של הצד הברומאי, כשמדובר בסינטום,  היכן הניגוד שיוכל לספק את אותו עקרון לוגי?. זוהי בעיה.

עיון במקרים הבלתי ניתנים לסיווג של הקליניקה דוחף אל המסקנה שאין הסימפטומים של הסובייקט הם אלו שמתנדנדים., אלא שהם מתנדנדים אך ורק ביחס למכשיר הממיין עצמו. אם לוקחים את נקודת המבט של הסובייקט, הוא  אוקאמיאני , הוא לחלוטין מה שהוא.

העמדת יחס בין הקליניקה עם המסווגים לקליניקה עם הבלתי מסווגים מראה היטב שהסימפטומטולוגיה היא תופעה של הסיווג, כשלעצמו.הסובייקט הוא, עד הסוף מה שהוא.

את הדחייה המוכללת אנו מכירים היטב ביחס לגוף. "לאדם יש גוף" " לאקאן , הרי  אנו עדים בעבודתנו כי אין אחידות בין ההוויה המדברת לגופה, הגוף המדבר כפוף ליש.(ההיות לידע) ואשר ביחס לאותו גוף הרי שכולנו סכיזופרנים...."

"אם כן האבחנה בין נוירוזה לבין פסיכוזה והקליניקה המבדלת המלווה אותה, דורשת שנבין שכל העולם הוזה". דברים אלו נמסרו בטקסט לכבוד אירוע באוניברסיטת פאריס 8. זו הייתה הזדמנות שנבחרה היטב. לאקאן כתב זאת בכל האותיות לפחות פעם אחת: כל העולם הוזה. פסיכוזה כוללת.... הסימפטום הוא נורמאלי. " מילר 40, סימפטום).

פסיכוזה כוללת- סימפטום כולל: "כשם שאני מדגיש כיצד מושג חדש כמו הסימפטום הכולל, (סימפטום ופנטזמה) כך אני גם מדגיש שהמושג הזה במובן מסוים הוא טרנס-קליני, הוא חל גם לגבי הנוירוזה וגם לגבי הפסיכוזה, מכאן והילך קליניקה המבדלת הופכת לאפשרית. אנו חייבים להבדיל החל מהמשותף ביניהם" מילר.

אנו יודעים שאנו בונים על מבנה השפה את הקליניקה המבדלת. אך אנו מובלים לגשת אל מבנה זה החל מהמסמן כבעל אפקטים של מסומן, כשבעצם מבנה הפסיכוזה דורש שניגש אליו באמצעות המטאפורה האבהית, מבנה השפה ומה שכרוך בה וביתר דיוק באמצעות השפה, היות שלמסמן יש אפקטים של התענגות החל מהאות.

ההחלפה של האמת בהתענגות מהדהדת במה שמודגש במה שכופה את עצמו בסוף סמינר עוד xx על ההחלפה של השפה la langue. מאחורי השפה, מאחורי הסדר הבלשני או הפילוסופי שבו כרוך מבנה השפה, ישנה la langue, ישנו דבר מה אחר שאינו מתפקד, ובכל מקרה אינו מתפקד כשפה. השפה, אומר לאקאן היא תוצר של הרהורים מלומדים על la langue. סביב אמירה זו נעה ההוראה של לאקאן. שם הוא יאחז בידו של גויס, המליץ , על כך שהמסמן הוא מלכתחילה סיבה להתענגות. מהטקסט של גויס "הדבר היחיד שניתן לתפוס הוא ההתענגות". משתמע מכך שהסימפטום ככזה, כלומר משעה שהופשט, הוא מצמצם יותר משהו מפרש, והוא אינו אמת כי אם התענגות. ההתענגות החל מהאות.

באותו אופן שאנו מכלילים את הדחייה, אין ספק שיש להכליל את שם האב. תנועה זו נוכחת בהוראתו של לאקאן, (הכללה של מנגנוני היסוד, הפנטזמה מכים ילד, הכללה של הפרוורסיה) המשותף בין הקליניקות בין המבדלת לברומאית היא ההכללה כלומר ההכללה של הדחייה וההכללה של הסמפטום,. אפשר שנחשוב שהשותפות בין הקליניקה הברומאית, של הסינטום של האות, לזו המבדלת , של היחס בין המסמנים, נעה בין הדחייה הכוללת לבין ההכללה של שם האב.

נקודת הכפתור עושה הכללה של שם האב אולם זהו קיצור: נקודת הכפתור שעליה מדובר היא מערכת יותר מאשר מרכיב, קשירה, מכשיר שיוצר כיפתור, אבזם. כאשר חסרה נקודת הכיפתור נאמר שמופיעה תופעת ערפל. הניגוד המתאים הוא ביסודו נקודת כיפתור או ערפל, אם מביאים בחשבון שבין נקודת הכיפתור ובין הערפל קיים דרוג שלם שיש ללמוד אותו.

בין שתי דוגמאות של נקודת כיפתור, של ההכללה של שם האב,  ביחס לערפל, בצורה של הדחייה המוכללת היסודית של ההוויה המדברת אל הגוף, המוכר לנו באפוריזם הלאקאנייאני "שביחס לגוף כולנו סכיזופרנים",  אביא וינייטות קליניות משני מקרים שעפ"י הקליניקה המבדלת, נגיד, שהאחד הוא מקרה של נוירוזה והשני מקרה של פסיכוזה.

דרך מבט על גלגוליו של המבט בכינונו של הגוף ודמותו בכ"א מהמקרים שאניח זה מול זה אנסה להלך בשביל שהנחנו שהוא אחד בו בזמן שהוא גם שניים.

בשיחות ארקשון שעסקו במקרים שאינם ניתנים לסיווג ההבחנה ביחס לשדה הסקופי בין לצפות בעצמך לבין להיות נצפה נתפסה כמה שמבדיל בין הפסיכוזה לנוירוזה. במאמר של פרויד דחפים וגורלותיהם, בו ממשיג פרויד את הדחף כגבול בין הפסיכי לנפשי, כלומר שרגלו האחת בסדר הסמלי כייצוג והאחרת באורגניזם, משרטט הדחף את גבולות הגוף. במסלולה של התנועה הדיחפית הסוגרת על האובייקט כסיפוק (מטרת הדחף היא להשיג סיפוק ואדישה לאובייקט/מתחלפים) יש מספר שלבים:

1. פעילות המכוונת לאובייקט זר
2. נטישת האובייקט הזר והכוונה של הפעילות לעבר הגוף של הפרסונה עצמה. התמרה של היעד הפעיל בסביל.
3. קביעת סובייקט  חדש לפעילות והעמדת הפרסונה עצמה כאובייקט שלה

כלומר, התנועה של הדחף כוללת כל אחת את ההופכית לה (לאכול-להיאכל)את הממד של ההלוך ושוב. הלוך החל מהגוף לעבר אובייקט זר ושיבה אל הגוף.

בדחף הסקופי מתווסף שלב מקדים שמבחין אותו משאר הדחפים: שלב אוטיסטי.

אדם עצמו צוופה באיבר מין=איבר מין נצפה על ידי האדם עצמו. המסלול האוטיסטי של הדחף הנסגר בגוף עצמו בלא שיעבור דרך אובייקט זר ונעדר כל ייצוג. לאקאן מחדד שאין מדובר בשלב המראה, לצפות בעצמי במראה אלא ב –מביט על עצמו, הייתי אומר באיבר מינו(סמינר II)

 בכל הנוגע לפעילות הדחפית, לצפות בעצמך תואם את ההתקפלות של הוקטור הדחפי ישירות בגוף לעומת לגרום להיות נצפה הכרוך במעבר דרך האחר. לגרום מייצג את התנועה המעגלית של הדחף המכניסה את האחר "הדחף אזי הוא אינו אוטיסטי והוא תנועה הקוראת לדבר מה באחר"

(המקרים הובאו במסגרת הדיון בסמינר ואינם לפרסום בכתב).

1. לאקאן סמינר XX
2. ז'אק-אלן מילר הסימפטום הלאקאניאני
3. קלאודיה אידן צדו האחר של הדימוי
4. שיחות ארקשון