הנוירוזה היא שאלה (סולר,256 ), אומר לנו לאקאן ב"ערכאה של האות". הנוירוזה היא השאלה שההוויה מציבה עבור הסובייקט. זה שאין לנו אלא את הדיבור שלו, את ההתייצבות שלו לנוכח עובדה זו, של הדיבור, של הלוגוס: "ולגבי לוגוס זה אשר זה הוא לעולם נשארים בני-אדם חסרי בינה" (הראקליטוס), חסרי בינה לעולם לגבי הלוגוס אומר לנו הראקליטוס, אך נוכל לומר שבהקשר של הפסיכואנליזה, לא חסרי הכרעה. אנחנו אם כן, בסמיכות זו, מכריעים חסרי בינה. וזוהי ההכרעה שמבנה את הנוירוזה כשאלה שמפנה אלינו ההוויה. זו שחסרה. זו שאין לנו אותה, ושאנחנו קיימים מחוץ לה, שאנחנו רוצים-להיות ביחס אליה.

אין לנו אותה, את ההוויה, אבל היא מפנה אלינו את הנוירוזה כשאלה. כלומר, מה שאין לנו מפנה אלינו שאלה. מהו אין זה? הוא איננו ההגדרה הפטפטנית שלו כ"שלילה שלמה של כוליות היש" אם כי רק ממנה, אומר לנו היידגר, ניתן איכשהו לגשת אליו (היידגר, מהי מטפיסיקה 51).

ישנה אמירה של לאקאן (מן הסמינר ה-20 ) שעשויה לסלול עבורנו שביל גישה ליחס בין האין והשאלה. הוא אומר כך:

"ודאי שאין נאמר אלא מהוויה, אך אין זה מחייב את ההפך. להפך, האמירה שלי היא שאין לא מודע אלא מהנאמר." (124)

"אין נאמר אלא מהוויה, אך אין זה מחייב את ההפך", כלומר, נדחית כאן האפשרות להקיש את  ההוויה מן הנאמר. כאילו הנאמר מייצג דבר מה. מבטא דבר מה. "מבטא", היא מילת טאבו בהקשר זה אומרת לנו קולט סולר בהרצאה אחרת. לכן השאלה היא באמת "איך לומר?" ולאקאן עונה על כך ש"אי אפשר לומר, לא משנה איך, וזו הבעיה של כל מי ששוכן בשפה, כלומר של כולנו."

הרוצה-להיות שהוא הסובייקט, שננסה לגלם בשאלה "איך לומר?" היא אונטולוגיה שחושבת את היש, כשהוא ישנו, בו בזמן כמציאה וכהמצאה, כדבר מה שמוצאים אותו ובכך ככזה, כבר ממציאים אותו. הידע אודות המציאות הופך במסגרת זו לידע נמצא, ידע שעליו אנחנו לא רוצים לדעת דבר. שהוא, שוב, מן הסדר של ההכרעה, ולא של "הבינה", או ההבנה. הסובייקט יודע ידע שהוא לא רוצה לדעת עליו דבר. והוא עושה זאת בדרכו: כאשר הוא מייצר לעצמו דרך שיש בה כבר-תמיד מכשול, דרך שיש בה אבן נגף.

"איך לומר?"

מה פירוש ידע שלא רוצים לדעת? מהו מעמד "הלא" ביחס לידע? כלומר, איך נקרא את זה ביחס לטענה של פרויד, טענה אניגמטית, אחת האניגמטיות ביותר, ש"בלא מודע אין שלילה"? או כמו שהוא מנסח את זה: "אין אנו מוצאים באנאליזה שום "לאו" בלא מודע". אם בלא מודע אין שלילה, אין לא, נוכל במראית עין של תנופה לומר שהלא מודע הוא בלתי אפשרי, שכן הוא "אינו חדל מלא להיכתב", (זו ההגדרה של לאקאן את הבלתי אפשרי) אבל זו דווקא השלילה שבאופן מוזר מעידה עליו, זו שמבקשת לאיין אותו ואפילו לא מצליחה לשלול, כלומר, זו שעוצרת, אני אומר באופן פרדוכסלי, אבל זה לא מספיק, זו דלות השפה שלי לומר "פרדוכסלי" ביחס לכך, אבל אין לי מילה אחרת, השלילה היא זו שעוצרת את התנועה של הבלתי אפשרי, כי באמצעותה זה מתחיל להיכתב.  השלילה הופכת את מה שאינו חדל מלא להיכתב למה שחדל מלא להיכתב. וזאת משום ש"הכל מצביע על כך, וזהו המובן של הלא מודע", אומר לנו לאקאן, "שלא רק שהאדם כבר יודע את כל אשר עליו לדעת, אלא שידע זה מוגבל לחלוטין להתענגות הזו הבלתי מספיקה המיוסדת באמצעות העובדה שהוא מדבר." (סמינר 20, 130)

לדיבור של הסובייקט יש מקום, משכן, זהו הידע שבדיבור שלו שממקם את האחר כמקום. ו"הלמקם" הזה, אומר לנו לאקאן, ניתן להשגה ובדיוק בשל כך הוא עשוי, החומר שלו, עשוי מללמוד. "הסובייקט הוא פועל יוצא של מה שחייב להילמד. לידע הזה יש מחיר, עלותו מעניקה לו את ערכו, לא בחליפין, אלא בשימוש. ערכו של הידע שקול לעלות שלו. "כשמסכנים את העור עבורו", וזה הכרחי, מגלים שקל יותר להשיג אותו, אך קשה יותר להתענג ממנו (סמינר 20, 119)

אני רוצה להקריא לכם שיר קצרצר שמביא מילר בסדרת הרצאות שלו שתורגמה לעברית ונקראת "עצם האנליזה", הוא נקרא "באמצע הדרך" מתוך יצירה בשם "ניסיון לחקור ולפרש את ההיות בעולם" והוא הולך כך:

"באמצע הדרך היתה אבן,

היתה אבן באמצע הדרך,

היתה אבן,

באמצע הדרך היתה אבן..."

וחוזר חלילה...איך לומר. השיר הזה אומר את מה שהוא אומר, אומר לנו מילר, תוך כדי חזרה על "היתה אבן". הוא אומר את החזרה העיקשת הזאת, מתוך ידיעת המכשול שמייצגת האבן, ושמתרחשת פעם אחר פעם במנגנון הנפשי. חזרה על האבן ואל נוכחותה, נוכחות שאי אפשר לעקוף, אבן שנוכחת באמצע הדרך. מכשול שעוצר אותי, מפסיק או מקשה על התנועה שלי ולוכד אותי בפזמון החוזר ונשנה על וודאות נוכחותה של האבן בדרכי. פסקול התלונה של חיי. ואז אומר מילר, אבל אין שם "אני" או "דרכי" בשיר, רק נוכחותה של אבן באמצע הדרך. האבן לא נמצאת שם כדי להפריע לי. היא מפריעה לי כי אני הולך בדרך. היא מפריעה לי כי אני כוננתי את העולם ככזה שנמצאת בו אבן שבה אני נתקלת, את  הדרך שבה נמצאת האבן שחוסמת את דרכי. "היתה אבן" בעולם והיא הופכת לאבן שאני פוגשת באמצע הדרך שהיא שלי. רוצה לומר, הדרך לא קיימת בעולם באותו האופן שבו האבן קיימת.

וכשהאבן קיימת שם כדי להגיד לי "לא" מדובר במרחב ליבידינלי, זה שבו האובייקטים מוטענים כבר-תמיד באנרגיה נפשית. מרחב שכבר ככזה, כמרחב ליבידינלי המכשול נוכח בו. משום שבנוירוזה יש זיקה חזקה בין קיומו של מכשול לבין כינון האובייקט כאובייקט שאליו מתאווים. ולומר מרחב ליבידנלי, הוא להתייחס למטריאל שלו, לממשי שלו. משום שהוא מתגלם בדיבור של ההוויה המדברת שאיננו "רק" דיבור, שאיננו מסמני טהור, אלא שהמטריאליות שבו נתבעת להיקרא, כמו נוכחותה של האבן בדרך. אחרת באמת, מילים הן רק מילים: מילים מילים מילים. ו"לבקש את האמיתי, כפי שאנו נוטים לעשות לעתים קרובות", אומר לנו לקאן, "זה פשוט לזכור לא לשגות במחשבה שאנו כבר במראית." (סמינר 20) כלומר, שלא נשכח שלאמת הזאת שאנחנו מבקשים בדיבור, יש אחות, קוראים לה התענגות. וכשלוקחים בחשבון את האחות הזאת, וחייבים לקחת אותה בחשבון, נתקלים בה כמפתח למראית.

השיר הזה שמביא מילר עם האבן, מזכיר לנו את המכשול במטריאליות שלו. יש אבן בדיבור. הדיבור מנכיח את האבן. והוא זה שמבנה את האובייקט כזה שחומק בהיסטריה, או כאובייקט בלתי אפשרי באובססיה.

עבור ההיסטרית האבן שבדרך משמשת מכשול בתנועה אל עבר האובייקט כדי להגיע אליו ולומר "זה לא זה", "זה ממש אבל ממש לא זה" וכו' וכו'. כל אובייקט שתשיג למרות ואולי לצורך העניין, הודות למהמורת האבן שבדרך לא יהיה "זה". אצלה, כאשר האובייקט מושג, הוא כמו מתרוקן מהארוטיקה שלו, מהאנרגיה הנפשית שהושקעה בו. לכן הוא חומק ממנה. ההיסטרית משתוקקת למשהו שאותו היא מחסירה מעצמה כדי להמשיך להשתוקק. היא מתחזקת את תשוקתה כבלתי מסופקת. עבורה, זוהי התשוקה לתשוקה שמהנה. אנחנו רואים, אומרת לנו קולט סולר, (הודות לקוויאר) שהסובייקט ההיסטרי מעוניין במשהו שהוא לא סיפוק.

עבור האובססיבי מדובר באבן שבדרך, כמכשול, שתהפוך את האובייקט הנחשק, זה שאליו הוא מתאווה, לאובייקט בלתי נגיש, קרי, לאובייקט בלתי אפשרי. תנאי ההשתוקקות לאובייקט של האובססיבי הוא היותו בלתי אפשרי להשגה. עבור "איש העכברושים" הכרחי להיות מופרד מזו שהוא אוהב, על מנת שתוכל להפוך להיות אובייקט המחשבה שלו. כדי שיוכל לחשוב עליה, כלומר, להשתוקק, אסור לו לראות אותה ואסור לו לגעת בה. וזה כדי להשתוקק אליה.

שניהם, כל אחד בדרכו, מגלם את האובייקט שאליו מתייחס האיווי שלו. וכאן נכנס הזמן. כאן בהרצאה. ואני מכניסה את הזמן לכאן כשברקע אני ביחסים עם פרגמנט, פרגמנט של הרקליטוס אודות הזמן. הוא אומר לנו מהו  הזמן, הוא אומר: "הזמן הוא ילד משחק".

ואני חושבת כמובן על הילד המשחק שאנחנו מכירים, על הכניסה שלו אל השפה הודות להיעדר ולנוכחות של האחר, הודות לקפריזה של הממשי. שההיתקלות שלו באבן הזו מכוננת הישג תרבותי, אומר לנו פרויד, ויתור על סיפוק היצר, המחזה: מציאה (של הסליל) שהיא כבר המצאה (של משחק). (במקום להיזרק על הרצפה להטיח בה את הראש, ולצרוחחחח).

וכשהאמירה הזו אודות הזמן ברקע, כשמישהו אמר פעם מהו הזמן, נאמר שהילד הזה שמשחק, שהוא הזמן, משחק באופן אחד בהיסטריה ובאופן אחר באובססיה.

אצל ההיסטרית שמתענגת על אי ההתמקמות, על היותה אף פעם לא היכן שהיא צריכה להיות. וכשהיא נמצאת במקום שנדמה לה שמתחיל להיות ראוי לה, יש לה הרבה טענות ומענות לגביו. התענגות על אי התמקמות שגורמת לה להרבה סבל. להרבה מאד סבל. במרחב שלה האובייקט נשמט בדיוק כמוה וכשלרגע הוא או היא נכשלים בכך, בהישמטות, וישנה לפתע פתאום איזו התמקמות, בטעות, כאילו המרחב והזמן שלה מתבלבלים או משתבשים לרגע ומפסיקים למלא את התפקיד שאותו היא מייעדת להם, תפקידם הזדוני, הרגע הזה מתעטף במאניה. הרגע המאני הוא רגע של התמקמות, הוא עבור ההיסטרית הרגע שבו המרחב והזמן מפסיקים לקשור נגדה קשר. ממש(י) כך. הזמן המאני, זמן ההתמקמות של ההיסטרית, הוא זמן שמתקדם כל כך מהר, באופן מואץ אל עבר העתיד עד כדי כך שהוא הופך אותו למה שמתרחש כבר עכשיו, זהו זמן של עתיד מיידי. זמן שבו היא יהלום מלוטש וטהור, תכשיט נדיר, ארוז לא משהו, אך יחיד ומיוחד, בלתי ניתן לסיווג, מופלא, לא מן העולם הזה, זה שיש בו אבן, וכמובן שכל המוסיף גורע. ברגע המאני הקונספירציה של הזמן והמרחב מפסיקה לכאורה לפעול את פעולתה. רק לכאורה, משום שזהו הזמן כזמן מאני שמגלה לנו שהיא, (הקונספירציה) רק נמנמה לרגע כאשר אלת המזל, הפורטונה, נגעה בהיסטרית, רק לרגע, את הנגיעה הממשית ולכן הבלתי אפשרית שלה. (ישועת השם כהרף עין)

האובססיבי מתהלך בעולמו, בדרך שיש בה אבן, כמו מי שעטוף בכלוב, נתון במצור, כלוב שאתו הוא הולך ממקום למקום עם מחשבתו. מגלם בעצמו, בבדידותו ובמחשבותיו את אובייקט האיווי שלו כבלתי אפשרי. והוא עושה זאת בכוחות עצמו, כי הוא אוטודידקט, אבל כזה שמחשבתו כולאת אותו. וזה באוטודידקטיות שלו שטמון המכניזם של האיווי כאיווי לבלתי אפשרי, וליתר דיוק המכניזם של האיווי כבלתי אפשרי. הוא חי בתוך עצמו וחושב את ההיתקלויות שלו באבן בכוחות עצמו באופן חוזר ונשנה מבלי, לכאורה, רק לכאורה, להתפעל על ידי האחר. הוא חושב מבלי להפסיק. לכן, הזיקה שלו ביחס לאיווי של האחר היא אחרת. עבורו האחר הוא לא מי שנדרש, נתבע להיות משוסע, להיות המקום של החסר, אלא הוא מי שנתבע להתאיין. לא להיות. לכן, אומרת לנו קולט סולר, הוא מסתדר מצוין עם החוק האנליטי, היחיד שיש, זה של האסוציאציה החופשית, עם ה"אמור כל מה שעולה בדעתך", חוק שמסייע לו להעלים את האחר. להסוות את האיווי שלו ולכסות אותו עד כמה שניתן בדיבור. הוא מדבר ומדבר ומדבר, כי הוא אוהב את האנליטיקאי שלו לכל הפחות שתקן ולכל היותר שכמה שפחות יהיה. כמו האבן, זו שמאפשרת לו להמציא את הדרך שבה הוא נתקל בה מבלי לדעת על כך דבר. רוצה לומר, הזיקה של האובססיבי לאחר היא ישנה, יש לו אותה, אבל היא מוסווית, מכוסה במחשבות שלו. "החזרה של המודחק" שאצל ההיסטרית מופיעה בגוף או אצל האחר, מופיעה אצל האובססיבי בדיבור שמסווה את השיסוע שלו, כי הוא תופר באמצעותו. לכן, הוא חייב לעבור היסטריזציה כדי להיכנס לאנליזה. זה עשוי להתרחש רק כאשר משהו בתפירה של המסמנים מתחיל להיפרם, כשמשהו כבר לא עובד עבורו.

ההיסטרית מראה לנו שישנה אסטרטגיה לא מודעת "לקבל בחזרה", להפקיד את ה"רוצה להיות" ואת "הרוצה לדעת לא לדעת דבר" שהוא הסובייקט, באמצעות האחר. היא בזיקה עם האחר עוד לפני האנליזה. כשהיא אוהבת היא מפקידה את מה שאין לה, את האיווי שלה במה שהיא רוצה להאמין שהיא ההוויה של האחר. כך, ההוויה של האחר מגלמת עבורה את החסר, או את האיווי שלה עצמה.  וכך, היא תדאג שהאחר תמיד יהיה משוסע, חסר, כזה שבו הרוצה-להיות שלה רשום בו. והאסטרטגיה שלה היא כזו שהיא תשתדל להפיץ את זה, לשחזר ולמחזר את הרישום הזה עד כמה שניתן, כי היא שקדנית אומר לנו עליה לקאן, וזאת כדי שהתלונה שלה (קרי, החסר שאותו היא ממקמת באחר) תיהפך עד כמה שיותר ובאופן מידי לבעיה קולקטיבית. זה במובן הזה בדיוק שההיסטרית היא הקשר החברתי. או במילים אחרות, זוהי המציאות של האחר כחסר, שמייצרת את הקשר החברתי.

כאילו היא אומרת וחוזרת ואומרת; כמו שאני לא יודעת, גם אתם תכירו בכך שאתם לא יודעים כי אתם באמת לא יודעים, כמו שלי אין גם אתם תכירו בכך שאין לכם, כי באמת אין לכם. בוא נראה מה אתה שווה, בוא ואראה לך כמה אתה לא שווה. הקצבית היפה שאומרת לפרויד אמרת שהחלום הוא מילוי משאלה, אז בוא ואראה לך שהוא לא. פרויד שאומר לדורה, היתה פגישה מצוינת, והיא עונה לו ב"ממש לא".

הן עבור ההיסטרית והן עבור האובססיבי קובעת המציאות של האחר את העמדה הנפשית. עבור שניהם נחוץ האחר שיהיה ושיילקח ממנו אצל האחת כלומר שהיש יהיה קצת אין, כדי שהיא תוכל להקדיש את עצמה לו, ואצל האובססיבי האחר נחוץ כדי לנסות עד כמה שניתן לאיין אותו. הוא עושה זאת באמצעות מבצר המחשבות שלו שמגן עליו מפני הפלישה של האחר כאשר הוא משלם על כך במחיר של כליאה עצמית.

ושניהם עושים זאת מתוך הסירוב, כל אחד מהעמדה שלו, כל אחד והדרך-אבן שלו, להיות אובייקט ההתענגות של האחר. ושניהם לא יודעים. ובזה נוכחים דרך העמדה של כל אחד מהם ביחס לעובדת הדיבור, ביחס לאופן שבו נרשמת בו הסיבתיות הנפשית שלהם. (S1-S2) כאשר ה-s2 מודחק בהיסטריה, יש חסר בשרשרת המסמנים, ולחסר הזה, כשהיא נשאלת "למה עשית את זה?" היא עונה: "אני לא יודעת". לאן נעלם המסמן? זה שאליו היא מגיבה ב"אני לא יודעת", ההנחה היא שהוא נוכח במקום אחר, ברור שנאמר בלא מודע, אומרת לנו סולר, אבל מה זה אומר כשמניחים שהוא, "הלא מודע" "מובנה כשפה". מהו הידע שנוכח ב"אני לא יודעת" של ההיסטרית? כי יש שם ידע, גם את זה מניחים. היא יודעת מה שהיא לא רוצה לדעת ואצלה זה נוכח בגוף או באחר. זה שאליו היא מפנה את עצמה כשאלה: מה אתה רוצה? למה אתה עושה כך ולא אחרת? אותן השאלות שאיתן היא ממקמת את עצמה ביחס לאחר, מה אני רוצה? למה אני עושה כך ולא אחרת?

אצל האובססיבי הקרע בסיבתיות שבין ההטענה הליבידינלית והמסמן נוכח בשרשרת המסמנים עצמה. היכן שהמודחק, מה שחסר, מופיע בדיבור עצמו. אז באיזה מובן זה מודחק? נשאל. אם זה מופיע בעצם\אבן הדיבור? במובן זה שהוא לא יודע שהוא אומר את זה, את מה שקובע אותו, את ההתנהלות שלו. למשל, האובססיבי לא יודע למה יש לו מחשבה שחוזרת על עצמה. על כך אומר לנו פרויד: "שהחולים אינם מכירים את הנוסח של הדימויים הכפייתיים שלהם." וזה מוזר, כי האובססיבי חושב כל הזמן. זה בתוך אי הכרה זו, בתוך אי ידיעה זו של הנוסח של המחשבה הכפייתית ניתן ללמוד משהו על הזמן של האובססיבי. זהו זמן ההבנה שנמתח עד לאינסוף, זמן שמקיים ומתחזק את הסירוב להכריע. זוהי הרוויה ליבידינלית של המסמן שמסרב להגיע לרוויה, שאיננו רווה. זהו זמן המלנכוליה. זמן שמתעקש להבין, ולהתעקש להבין הוא לסרב להכריע. התלונה בזמן המלנכולי היא האשמה עצמית שמלמדת אותנו על התענגות ללא בושה. ומהו היעדר הבושה? כרגע, הוא התענגות על משך ללא גבול של הבנה. קו קליני שכיח בנוירוזה האובססיונלית, אומר לנו פרנסואה ל'גיל, הוא שהאובססיבי ממתין לאסון (שיחזיר לו את האיווי שלו), אסון שיאפשר לו להכריע. לכן הוא מתנהל בתוך זמן שבו הוא מתענג על האשמה שלו, על עצם המחשבה שלו שיקרה אסון ליקיריו. זמן שבו הוא מתענג על האשמה, כדי שיוכל להמשיך לתחזק את ההמתנה (לאסון), ולהמשיך להתקיים בזמן ההבנה, כדי לא להכריע. לאובססיבי ממתינים פעמיים: פעם אחת לו ופעם נוספת להמתנה שלו.

אני רוצה להקריא לכם קטע מ"איש העכברושים" שמתייחס לכמה מהדברים שעליהם דיברתי, זה קטע שמבהיר חלק מהם דרך האופן שבו האובססיבי אוהב, או במילים אחרות, הוא מבהיר איך אצל האובססיבי, כמו ריבוי המסמנים, כך גם ריבוי האבנים. כי האבן שבדרך הופכת אצלו לשתי אבנים: עמודים 62-64

זוהי ההתפצלות של האבן מאחת לשתיים עבורנו, אלה שקוראים את תיאור המקרה, אבל עבור איש העכברושים האבן השנייה היא אותה האבן, לכאורה שוללת את האבן הראשונה. וזו צורה לחשוב את האניגמה ש"בלא מודע אין שלילה", לחשוב, כמו "איש העכברושים" שהפעולה של החזרת האבן למקומה כאילו מאפסת, שוללת, את הפעולה הראשונה, שהתנועה היא מאפס לאחד ובחזרה לאפס. וזאת רק אם אנחנו לכודים ב"העז לחשוב!" של הנאורות: בפעם הראשונה הרחיק את האבן כדי שאהובתו לא תיתקל בה ואז חזר והחזיר אותה למקומה בשם "הלא יעלה על הדעת", כאילו אומר: "איזה אדיוט, אני אחזיר את האבן למקומה הקודם" כך הוא עצמו מציג את זה לפרויד.

אבל לא כך אומר לנו פרויד. אנחנו מבינים שמה שאין לאובססיבי בעיה אתו הוא בדיוק עם הציווי הקנטיאני להעז לחשוב, ההעזה לחשוב היא היא הוא. כלומר, גם "החזרת" האבן למקומה כפופה לנוירוזה הכפייתית, ההלוך חזור הוא חלק מאותו הדבר שכפוף לאהבה-שנאה שלו ביחס לאובייקט המחשבות שלו, אהובתו. במקום להכריע על פשרה ביניהן, בין האהבה והשנאה, כפי שיודעת לעשות ההיסטרית, וזה בידע-עשות הזה שלה שהיא הקשר החברתי, האובססיבי מספק כל אחת מהן בנפרד –אבן אחת לאהבה, ואבן אחת לשנאה. שוב, כי הוא מבין אך לא מכריע. וזאת, כדי להמשיך לחשוב, כדי למתוח את זמן ההבנה עד לאינסוף, כדי להמשיך להיות אשם, כדי להמשיך להיכלא במחשבתו. כאשר השנאה, העוינות, ביחס לאהובה עוברות, במירכאות כמובן, "רציונליזציה": מעשה, הבנה של המעשה ושלילה שלו מכוחו של אינטלקט. מכאן, אנחנו יכולים לומר שהאינטלקט המגולם כאן באבן שבדרך, מבקש לשלול את השנאה ובדיוק בכך מעיד עליה כעל בלתי ניתנת להכחדה.