רנן,
בהמשך לדבריך היום ויחד עם הפנייתו של גבריאל לאפשרות של הרחבה במה שנוגע לחלוקה בין הקריאה הרומנטית-הקבלית,(המניחה תמיד עודפות למסמן, טפיליות מבנית של המובן),לבין הקריאה בקונטינגנטי, בשרירותי, אקראי ריק ממובןומשמעות, המוצב במעמד של הכרחי; חשבתי את הדברים הבאים:
1.תחת הקביעה של מילר כי יהודי הוא זה היודע לקרוא, מובילה אותי ההבניה שלך לשאול כיצד קורה שקוראים גם כך וגם כך בסימפטום. ואיך העניין כלול או כרוך בשאלת היהודי.
2.אם דנים בסוגיית ההבדל(ההתמיינות) מבעד(בחצייה)לפנטזמה הגזענית, הרוכבת על השנאה, אפשר שהדיון על קריאת הסימפטום, באופן שהנחת אותו היום, יחדד את היחס הקיים בין הקריאה לכינון ההבדל
3.במילים אחרות זאת שאלה איזה יחס חושפת עבורנו פעולת הקריאה בין השדה של הכתב והדיבור לבן השדה של התמונה (איקונוגרפיה).
4.חשבתי את 'מעמד הר סיני' כמיתוס היסטורי מכונן המצביע על ההתמיינות היסודית הזו בין שני שדות אלו שכ"כ טבעי עבורנו לראותם כמובחנים. בראשית, ראו בני ישראל את הקולות- ויראו. ויסוגו, התרחקו ממרגלות ההר. רק אח"כ מופיע הכתוב וגם הוא נדרש למהלך נוסף של הרחקה והבדלה (הכתב האלוהי שנופץ אל מול העגל – האיקונגרף אם תרצי, ואח"כ הכתב מעשה ידו של משה שנכתב עפ"י רישום הקול/ הדיבור האלוהי.
5.התופעה הזו של ראיית הקולות מצטיירת כמעמד פנטסטי וקטסטרופלי בו בזמן. בדומה לאירועים מכוננים אחרים בהיווסדו של העם היהודי גם מעמד הר סיני נמסר בשתי גרסאות שונות. פרויד בחיבורו על משה והמונותיאיזם קורא בכפילות זו כעדות לטראומה. זה בפערים בין הגרסאות ששם פועלת ההדחקה/הכחשה/דחייה.
6.מעמד הר סיני מתאר מעבר מ"לראות את הקולות" אל ההתמיינות בין השדה של הדיבור והכתיבה לבין השדה שנאסר על היהודי – זה של הצלם ושל הצורה: השדה החזותי.
7.מכאן אפשר להקיש כי מה שחוזר מהמודחק במיתוס של האירוע המדברי, היא האפשרות לתפוס כי כל קריאה באשר היא זו פעולה של לראות את הקולות. הכתב רושם, מצלם-נותן צורה לקולות בחוקיות נוקשה. זה הבסיס למוסד סופרי הסתם האמונים על דיוק ודבקות בצורה. זאת בעוד שהאיקונוגרפיה- כיתוב הדמות- כדוגמת העגל, או כל פסל ותמונה, נאסרת. נוצרת הסכמה כי האל של היהודים מצטלם בכתוב ובדיבור (בתפילה) ולא כדמות.
8. לדעתי אנו בזמנים בהם האיקונוגרפיה הנוצרית היא דומיננטית ביותר, והמרחב האנושי הופך יותר ויותר לאיקוני, וכך גם הגוף. זאת במקביל לכך שאנו עדים בקליניקה להיחלשותו של המסמן ונוכחותו הפרוורטית של האיקון.
9.יחד עם הערה של זיו על כינונו של סימפטום כתוצר של אופנויות הקריאה, אנו עוברים לדעתי לכך שהקריאה היא בראש ובראשונה פרקטיקה. הקריאה כפרקטיקה מבדלת בין מה שנכתב/נאמר למה שנשמע. צורה לראות את הקולות. קריאה המכוננת סימפטום אנליטי. ככזו היא עונה באופן כלשהו אולי לאתיקה היהודית.
10. That one say remains forgotten behind what is said in what is heard
11. (Qu'on dise reste oublié derrière ce qui se dit dans ce qui s' ente)
12. מילר :" נראה לי שדעת הקרוא היא היוצרת את ההבדל (מהרטוריקה). הפסיכואנליזה אינה רק עניין של הקשבה, listening, היא גם עניין של קריאה, reading. אין ספק שבשדה השפה הפסיכואנליזה מוצאת את נקודת המוצא שלה בפונקציה של הדיבור, אך היא מייחסת אותה לכתיבה. קיים פער בין לדבר לבין לכתוב, speaking ו-reading . הפער האמור הוא זה שהפסיכואנליזה פועלת בתוכו, הבדל זה, הוא שאותו היא מנצלת.
13.משברי מחשבה אלוומשענות קריאה נוספות, אני מגיעה לשאלה האם אפשר לאפיין את פעולת הקריאה הפסיכואנליטית כפרספקטיקה השעונה על האתיקה היהודית?
בשני המקרים, הן עבור היהדות (כפי שאני מבינה אותה)והן עבור הפסיכואנליזה (כפי שאני קוראת בה), האדם מצטלם בכתב.
14.זו גם הזדמנות להמליץ בחום על חיבורו המרתק של מרחב ישורון "אדם מצטלם בכתב"