תגובה למאמר אל עבר ההתבגרות
תגובה למאמר של מילר "אל עבר ההתבגרות"
רויטל יצחקי
פרויד בפסקה הראשונה של המסה פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, אומר את הדברים הבאים: "...בחיי הנפש של היחיד משחק האחר תפקיד בקביעות, אם כמופת או כאובייקט ואם כתומך או יריב. על כן הפסיכולוגיה של היחיד, במובן הרחב שלה, שאין לערער על צדקתה, היא מלכתחילה, ובמקביל, גם פסיכולוגיה חברתית"[1]. ההתבגרות איננה רק התבגרותו של היחיד כמונדה, כאדם כשהוא לעצמו, אלא התהליך שבסופו יוכל המתבגר לקחת חלק ולשאת באחריות המגיעה לו בעולם שחולקים בני האדם, להיות אדם בין בני אדם.
איך ניתן למלא את המשימה הזאת בעידן של "האחר שאינו קיים". בעולם שבו הסדר הסמלי המשותף, היסוד של הקיום הקולקטיבי נסדק והצורך בפנייה אל האחר כזה שמחזיק בידע מוחלפת בפנייה לידע ללא מוסר, זה של העולמות הווירטואליים. מילר במאמר מציין כמשמעותית מאד את ההבחנה של פיליפ לאקאדה שניתח את התביעה לכבוד של סובייקטים מתבגרים. הכבוד הוא מהסדר של ההדדיות אומר לאקאדה, אם אנו מכבדים את האחר זה לא בלי לחכות לכבוד בחזרה. מילר אומר שהתביעה הזאת, בעידן של שקיעת הפונקציה האבהית, מנותקת מן האחר. היא נותרת תביעה ריקה כשאין מכבדים דבר ואף לא איש.
בעולם שבו שולט הצו "התענג"! ובו יש פחות ופחות מבוגרים המסוגלים לקחת אחריות מול התענגותם, כיצד ניתן לרשום את ההתענגות אצל האחר באופן שמניח את הגבול של הסירוס ושאינו בשרותו של דחף המוות, ביחס שבין המוציא להורג לקורבן שמונח על ברכיו. הרישום אצל האחר הינו הכרחי. לאקאן מדגיש אותו בשלב המראה בו הפעוט המזהה את דמותו בראי מפנה את גופו אל האחר המחזיק אותו בזרועותיו וזה אומר לו: "כן, זה אתה"! מעניק בכך הכרה ובאותה תנועה גם מנציח את הניכור הסובייקטיבי, זה שתוקף ביתר שאת עם השתנות הגוף בעת ההתבגרות המינית. אותה אמירה מתקפת, בהכניסה את האחר, גם מרסנת את הברבריות הטמונה בהבניה הדמיונית של 'האני'. זוהי אותה ברבריות שמזכיר לאקאן במשפטים האחרונים של המאמר הזמן הלוגי[2], כשהוא מדגים צורה של שימוש בלוגיקה קולקטיבית להכרזה הסובייקטיבית המטרימה ואומר כי זאת "תנועה המספקת את הצורה הלוגית של כל הידמות אנושית בדיוק משום שהיא ניצבת כמעכלת ברבריות כלשהי, ואף על פי כן משמרת את ההגדרה המהותית של 'האניJ'"...
הפניה לאחר שאינו עריץ ואינו מושפל, יכולה לאפשר מוצא מהמבואות הסתומים של העולמות אותם מייסדים המתבגרים בינם לבין עצמם, "מבודדים מן המבוגרים ובתוך תרבות שהולמת אותם, שבה הם משמשים זה לזה כמודל". כפי שאומר מילר במאמר. בעולמות מבודדים אלה אורבת הסכנה של הדבקות, של סוציאליזציה סימפטומטית מהסדר של ההמון ואורבת גם הסכנה של הזדהות טוטאלית, מהסדר של 'האחד'. הנטייה הזאת הינה מלכודת. לאקאן מדגיש בסמינר 19[3] כי האחד אינו ההוויה, הוא עושה הוויה. כש'האחד' הופך להיות ההוויה, הסובייקט נלכד בהזדהות, בשיטה, בהתענגות, משועבד מבלי דעת לאחד המצווה, לאדון חדש. הנטייה אל המונוליטי והמוחלט היא זאת שלדברי מילר מובילה את המתבגרים המבולבלים להתמסר לאסלאם, לאל אללה שהוא אחד מוחלט, ללא דיאלקטיקה וללא פשרות. הנטייה הזאת אולי מוצאת שם את המענה המושלם אך היא אינה מוגבלת רק לאסלאם. זאת צורה של הזדהות שיכולה לייצר אטימות ולרוקן מדיאלקטיקה גם את 'האחר הגדול' של דתות ואידאולוגיות נוספות, להתמסר אליהן ולפעול בשמן ללא פשרות.
[1] פרויד, ז'. (1921). פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, מבחר כתבים ו'. (תרגום: נ' קול) תל אביב: רסלינג, (2009) עמ' 11-12
[2] לאקאן, ז'. (2015). הזמן הלוגי וההכרזה מתוך ודאות מוטרמת, בתוך: כתבים, חלק א'. (תרגום: נ' ברוך) תל אביב: רסלינג. עמ' 198.
[3] Lacan, J. (2011, January 6). The Seminar, Book XIX, Ou Pire...Or Worse (1971-1972). (C. Gallagher, Trans.) Retrieved January 30, 2016, from Lacan in Ireland: http://www.lacaninireland.com/web/wp-content/uploads/2010/06/Book-19-Ou-...
- התחבר בכדי להגיב
