דבר המערכת זמן תפס"ן 7 - אם ציפור הייתה מציירת האם לא היה זה על ידי השלת נוצותיה?
דבר המערכת:
"אם ציפור היתה מציירת האם לא היה זה על ידי השלת נוצותיה?......[1]
אילנה רבין ועמרי ביכובסקי
קרקס מדרנו מבקר בארצנו. ביקור מזמנים רחוקים בטרם דיגיטציית הבידור, הפנאי, הזמן שלנו ... ואולי אף הדיגיטציה של עצמנו, כפי שמיטיב האיור של ניר דור להנכיח בגיליון זה.
בקרקס מדרנו כבר אין מופע של חיות מאולפות - אכזריות זו הוסרה מהבמה ועמה לצערנו גם סמבלנט האנושיות שיכולנו לייחס לפיל שקד קידה, לאריה שמניח לראש מאלפו לשכון בביטחה בפיו ולפעלולי שאר החיות על חבל, אופניים ושאר האביזרים המלווים את חיי היומיום.
מה מונכח ביתר עוז והדגשה? הטעות האנושית. מדי פעם מעידה: לוליין הטרפז מפספס נופל לרשת הביטחון ומיד מנסה שוב, ההולך על החבל בתרגיל מסובך מחליק וכורך עצמו בזריזות בחבל – קם – וממשיך. ואם לא החליק הפעם, בכל זאת אנו מרותקים אליו שמא ייפול, הרי זו אפשרות ממשית, ארוגה בעצם ההתנסות. דיס-סינכרוניזציה מתקיימת בממשות הרגע והזמן בין פעולות האקרובטיקה המורכבות לבין הכוחות הפיזיקליים הממשיים - כוח הכבידה, התאוצה, הטמפרטורה, הקולות/רעשים, האורות/הסינווּרים.
אנושיות הפיספוס, החמיקה של נרטיב ההיבריס, ההזזה וההסטה שהקונטינגנטי מנכיח - מפגישים אותנו עם אובייקט אגלמטי, מסתורי, חדש הזוהר באור יקרות - זה שמוכר לכולנו כאי-נחת המכריזה על עצמה כשהמיכשור הדיגיטלי נתקע או צורם. זה שמפגיש אותנו עם פער לא מוסבר, עם קרע, עם דיס-סינכרוניזציה בין הפעולות וההתרחשויות לבין הסיפור שרצינו לספר או שחשבנו שאנחנו מספרים – לעצמנו ולעולם. והנה כך, בעולם של טישטוש החיבורים, seamless, ללא תפרים, דווקא את פסיפס הפיספוסים המהודקים זה לזה במעין ׳מעשה טלאים׳ – bricolage - הבר-קוד מקרטע ולא קורא עד תומו - למזלנו.
מי אני במרחב החברתי, בשדה של האחר? מה הוא רוצה ממני? אולי לפיו אדע מה נחקק על מצחי, מה מסמן אותי ועושה את המסכה שעל פני?
לאקאן אינו חוסך מאיתנו מאום וביד רמה הוא מוביל סוגיה זו הכי רחוק שאפשר - לשאלה של חיים ומוות – כאשר הוא מפקיד אותה אצל גמל שלמה השואל אותה לנוכח גמלת שלמה – טורפת הגברים - הקרבה אליו ... זו המועקה המלווה את אי הידיעה תחת איזו מסכה הוא משתקף למבטו של האחר. כידוע לנוכח גמלת שלמה, היה ומסכתו היא זו של זכר, גורלו נחרץ...
ואולי במובן זה המועקה היא seamless פרטנר מבורך שכן כך מתאפשרת שאלה מחרידה: מה האחר רואה/רוצה כשאני בשדה שלו?
Che voi?
ומה לגבי סובייקט זה על קפליו וקיפוליו – היפהפיה שמתחבאת מאחורי תריסי המסכה? מה יזמנו לזירה? לאיזו הזמנה/המצאה יעתר בכדי להנכיח את קורפוס נפשיותו המציאותית?
וכשקורה ארוע מפגש פלאי שכזה – האם אין זה האמן שתמיד יקדים וימצא עבורנו ואיתנו - כל פעם מחדש - איך לפענח את קוד מילות הקסם: ״ססמי הפתח״?
האקט והמועקה ירדו שלובים אל עולמו של הסובייקט, מרמזים, כל אחד מכיוונו, אל המשלב של האמת, שאיננה יכולה, כפי שמזכיר לנו לאקאן, אלא להאמר למחצה, בשיסוע הסובייקטיבי ממנו מגיח האקט – של האמן ... של המורה ... .
ומגמל שלמה לעיר שלמה שנשטפה בגל מסוכן – תרתי משמע, שכן הסיכון קיבל את גילומו בסכין. מה אנו קוראים בהתרחשויות אלו? כמובן אלה נשטפות-נדחפות אל השדה הפוליטי, אל חלוקות סגרגטיביות ידועות לעייפה. אך מדוע לעצור כאן? מדוע לא להטיל על הארועים רשתות אחרות, על מנת לראות מה יעלו בחכתן. מדוע לא להטיל על ההתרחשויות את רשת הנוער? אלה במידה ניכרת מעשיהם של נערים ונערות. או שמא את הרשת המנוקבת של ה"סמכות ההורית"? ברוח החפזון שזמן תפס"ן חרט על דגלו – החפזון המעביר אותנו מהזמן להבין לזמן של הפעולה – נפעל כדי להוציא בזמן הקרוב גליון שינסה להניח את האצבע על הדופק של ההתרחשויות שזכו לכותרת החדשותית: "גל טרור".
גליון זה מיוחד לארוע מיוחד. בימי סוף אוגוסט מהבילים, התכנסו מורי בית הספר "מוזות" לימי הערכות. אך במקום לשייף עד המילימטר האחרון את סרגלי הסטנדרטים הבית ספריים, הם ביקשו לתהות על "האקט של האמן – האקט של המורה". מה עושים האמן והמורה בפרקטיקה שלהם?
התוצאה היתה עדות – עדות הלוכדת דבר מה מהממשי של עבודתם-אמנותם. הם העידו על דרכם, על הצמתים שעיצבו אותם ועל המורים שהם מינו לעצמם. הם הפכו, כלשונו של יוסי יזרעאלי בגליון זה, סיפור לדרמה, העמידו את סצנת ההוראה שלהם על הבמה – הניחו לעבר שלהם להגיח אל תוך ההווה של הסצנה שנבנתה בחלל המקורה היפהפה, שהוא ליבו הפועם של בית הספר "מוזות".
ננסה ללכוד באמצעות סימני דפוס את מה שעמד חי לנגד עיניהם של המשתתפים. נניח למה שעמד חי להשתקף גם במה שנשמט בין ההתנסות לדיווח עליה, שכן לא כל העדויות נכנסו לגליון. חלקן אולי ייכנס לגליונות הבאים, וחלקן יותיר רק עקבה המעידה ש"עבר פה מישהו" (כמו במקרה של עקבותיו של ששת הנגלות לעיני רובינזון קרוזו).
ננסה להזמין את הקוראים, לא אל מסקנות שהן תוצאתו של מהלך דידקטי הגוזר מושכלות אודות האקט של האמן והאקט של המורה, אלא אל תוך ההתרחשות עצמה. אין לנו ספק שזה ימקם בלב הגליון את הפספוס שלנו עצמנו, את הדיס-סינכרוניזציה שבין ההתרחשות לבין הדיווח עליה. אך אנו תקווה שניתן יהיה לחוש במשהו מההתרחשות מבעד לפספוס שלנו.
[1] Lacan, J. (1977). The Seminar Book XI, The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis. (Miller, Jacques-Alain, Eds., & A. Sheridan, Trans.) New York: W.W. Norton & Co. p. 114
.תודה לעלמה יצחקי שהפנתה את תשומת ליבנו למובאה זו בטקסט מקדים לימי ההערכות ב"מוזות".
- התחבר בכדי להגיב
