דבר מערכת : איפה הראש?

בחרנו לפתוח גיליון זה בשאלה, שאלה בדגש על סימן השאלה, כסימן של תהייה, גישוש, גמגום היסוס, שממלא תפקיד של מחסום ומעצור כנגד אותה ידיעה מראש, או תוכחה, החוברות בקלות לעגה המקובלת, כאשר זהו סימן הקריאה שמתייצב במקומו:  "איפה הראש!"....

כך אימצנו לעצמנו את משחק המילים הרציני"Les non-dupes errent"  ״הלא פתאים תועים" – משחק שמדבר בשבחו של הפתי שלא תמיד ברור לו היכן ראשו, מה מכוון אותו, מהו ההיגיון של פעולתו, משחק מילים שבדיוק כולל בתוכו וויתור מסוים על "הראש" ועל הפיכחון שהוא נחלתו - תזכורת לתגלית הפרוידיאנית שלא בהכרח ה"ראש" עומד בראש.....

עשר שנים לפני הסמינר שכותרתו היתה:  Les non-dupes errent לאקאן דיבר על "שמות האב" - בהרצאה אחת שנמסרה במקום סמינר שלם שהוא תכנן להקדיש לכותרת הזו, שבדיעבד נוכל לומר שהיא מתכתבת עם הסמינר ״הלא פתאים תועים״ שכן זהו סמינר בו לאקאן  מציג את גרסת הריבוי לשם האב, שמות האב :  Les Nomes-du-Pere.

לשתי הכותרות הללו מצלול דומה, אך כתיבה שונה, אחרת. זוהי אחרות שלאקאן אף טען שייתכן שעיסוקו בשאלת האב, התקרבותו לסף בלתי נסבל, אינה בלתי קשורה לחרם שהוחרם על ידי ה – IPA (האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית) שהפכה אותו לאחר - עיסוק שהעלה מחדש שאלה על האב שלוותה בתזוזה מהאב הפרוידיאני לכיוון של הדיוק הלוגי של האב כפונקציה.

הקריקטורה ששלחה לנו הנערה הציירת בעיצומם של מבחני הבגרות מפגישה אותנו עם שאלה שאולי מתגנבת לליבם של "הפתאים" שנענים לדרישות המערכת שמודדת ובודקת אותם בסולמות הבגרויות באינטנסיביות המשולהבת של דירוג הידע וההישגים שלהם.

אפשר שכאשר הראש של המתבגר כבר לא יודע איפה הוא מתגנבים גם ספק, שאלה, או חשד שמא המערכת, גם היא, אולי, קצת איבדה ראש וכיוון...

מה רוצים המודדים אותנו? שאל אריק לוראן במאמר קצר שהתריע כבר בשנת 1997 בחוברת Mental 3, על מדידה שלא יודעת גבול: 

״ישנם אם כך סובייקטים הממקמים את עצמם סובייקטיבית במיקום של המודדים, דמות שעוטה על עצמה ברצון עמדה של חלוץ המחפש תחום שטרם נמדד (...) בכל זאת נשארת התחושה שג'ורג קאנגילם[1] ניסח ב 1956 בצורה שלא ניתן לעמוד בפניה, ביחס לגלישה שתמיד אפשרית מהסורבון למשרדי המשטרה. הפסיכולוגיה כפסאודו-מדע שימשה, באמצעות מדדיה המגוונים, בעיקר להבטיח את הניפוי וההכוונה של כל אחד, תוך מימוש תפקיד של בקרה חברתית, שהיא חלק בלתי נפרד מניהול ההמונים הכלול בתוכנית המכסות של חיי היומיום בחברות התעשייתיות."

גיליון זה מוקדש ליום העיון שקיים תפס"ן עם שפ"ח באר שבע. זהו נסיון לתעד, בדיעבד, את הצירים שעליהם נוצר מפגש. מטבע הדברים לא יוכלו הטקסטים ללכוד ולהעביר את המפגש במלואו, הם יכולים לכול היותר להוות עקבה לכך שהיה מפגש.

באותו יום עיון נתקלנו במרחב העיסוקים של הפסיכולוג החינוכי שתפוס באינספור משימות של מדידה, דיווח, דירוג, חוות דעת ...שביניהם הוא בקלות יכול לאבד את הראש... . כנגד מידת המדידות נבחרה ליום העיון הזה מידה אחרת, לאור המתודה הפרוידיאנית, המידה של מקרה-מקרה. במקום לדון במגמות סטטיסטיות ביקשנו לתת לכל סובייקט (מטופל כמו גם מטפל) לומר את דברו, ולארוג אותו בתוך שיח מקצועי הדוק ומתמשך בין מציג המקרה למתדיין. גליון זה ממשיך ומקיים את השיח הזה שהחל עוד לפני פתיחת הכנס. אנו תקווה שהטקסטים המופיעים פה, אינם חותמים אותו. עבודה כזו מבטיחה שהמקרים אינם קופאים על שמריהם. בכל פעם שאנו "מדברים אותם" הם משנים את גוניהם, מתווספים ניואנסים, ונחשפים "סימנים דיסקרטיים", שאליהם יש צורך לכוון את הקשב שלנו בקליניקה. נניח, אם כן, למקרים לדבר אחד-אחד את דברם.

אך המקרים, אחד-אחד חשפו דבר מה נוסף, מעין חוט שני עליו ניתן להשחיל את המקרים כולם, חוט שהינו בגדר תופעה עכשווית בעלת השלכות קליניות, כמו גם תרבותיות, תופעה שנכנה אותה באופן זמני: "רפיונו של האב". אין מדובר בכך שנצא בעקבות זאת למסעי צלב בני זמננו ל"שיקום הסמכות ההורית", גם אין מדובר בקינה על האב שאיבד מכוחו – האב שאותו יש ללמד מחדש כיצד לדרוש מבנו בלשון תקיפה את מה שיש לדרוש ו"לשים לו גבולות". מדובר בדבר מה אחר, שאותו יש לבודד בצורה עדינה ומדויקת יותר.

כך למשל, נופר שלא יכולה לעשות דבר, לא יכולה להציל את חברתה, לא יכולה לסייע בפרנסת המשפחה, לא יכולה למנוע את ההצקות שמציקים לחברתה החדשה. אך הטלת הספק ביכולתו של אלוהים שמתלווה לחוסר האונים הזה חושפת במה מדובר. זהו האב שלא יכול לעשות כלום. או הנערה קסם, שאביה האלכוהוליסט נבלע בתוך אמו הרודנית, עד שאיננו שם כדי לאפשר לבתו לרדת מזרועות אמה וללכת בכוחות עצמה. או נאור המנסה למנוע בכוחות עצמו את נשירתו של אביו – אב שלא יודע דבר על המתרחש – ומחכה לשווא למילה של אב, החושב שאפשר להתנצל במקום לדבר. ההתנצלות הזו היא בדיוק מה שלא יכול לשים גבול להתענגות. המילה של האב שאיננה פועלת, לא יכולה לעצור את נאור, לשים לו גבול, בטרם יעשה את מעשיו המגונים.

הדגש כאן איננו על ההיעדרות הפיזית של אב. משהו אחר חסר. חסרה פונקציה שאיתה ניתן לטפל בהתענגות. כאשר לאקאן מדבר על הפונקציה של האב, על המטפורה האבהית, הוא מדגיש שאין מדובר באב כפרסונה, אלא במילה של האב[2].

"שם האב, בהוראה המוקדמת של לאקאן, הוא המסמן המובהק שמייצר אפקט של משמעות ממשית. זהו השם של המסמן שנותן משמעות להתענגות. ללא שם-האב יש רק כאוס. "כאוס" פירושו מחוץ לחוק, כאוס בסמלי. ללא שם-האב אין שפה, יש רק lalangue..., אין גוף, יש רק גופני, בשר, אורגניזם, חומר, דימוי... כאשר שם-האב נותר תלוי באוויר...המשמעות מופיעה פרומה מהממשי."[3]

"שם-האב הוא זה שמוסר את החוק על ידי הכרה בייחודיות של הסובייקט"[4], אומר אלכסנדר סטבנס, ואריק לורן מוסיף: "שם היכן שהיה האב יש עתה סימפטום". המקום בו היה שם-האב, ועכשיו יש סימפטום, הוא בדיוק זה, לו קורא גבריאל דהאן בהרצאתו: "המשעול הצר עליו יהלך (הסובייקט), בין התהום של דחפיו לבין התהום של הציווי והחוק...".[5] זה עם האב-סימפטום שניתן לא להתרסק בתהום הזאת.

עם אלה אפשר לחזור לשאלה שלנו, לא בהכרח כדי לענות עליה, אלא כדי לבסס אותה יותר: איפה הראש? ראש המשפחה, קודקוד ההירארכיה, "יצרן האידיאלים", מה שמסדיר את המשמעות ואת הקשרים החברתיים. אנו נותרים עם פתרונות חברתיים-סימפטומים, שילדים אלה – נאור, קסם ונופר – מלמדים אותנו. נופר שמוצאת חברה, בתנאי שהיא נושאת את שמה של חברתה המתה; קסם, שפתק מאפשר לה הפרדה-גישה אל האחר, ונאור שפורץ את הגבולות ובאותו זמן נופל בין הכיסאות. סימפטום במקום של הראש.

נחתום את הגליון עם יצירתה של סיגלית לנדאו: "זמן תפס"ן", אותה היא ייצרה במיוחד עבור תפס"ן, ושהוצגה בארוע מכירת יצירות אמנות, שהאמנית תרמה, בנדיבותה, את הכנסותיו, למען קידום התחנה הפסיכואנליטית לנוער (תפס"ן). על כך נתונה לה תודתנו העמוקה. "עבור לאקאן, אומרת מארי הלן ברוס, זה מה שאמנות עושה, היא נותנת קיום לאובייקטים. כמו תפקיד האנליטיקאי בשיח האנליטיקאי, האמנות ניצבת במקומות של אובייקט a."[6]

בהשראת עבודתה של סיגלית לנדאו ודברים שנשאה באירוע, וכמובן גם בהשראתו של המפגש עם עבודת התיאטרון של הנערות במחזה "משוגעת?", נקדיש את אחד הגיליונות הקרובים לחקר הקשרים שבין פסיכואנליזה, אמנות ונוער.