עזה כמוות אהבה

נופר היא הבת האמצעית מבין שתי בנות. המשפחה מתמודדת עם קשיים כלכליים האם עובדת והאב ללא עבודה קבועה. ברקע מספר מעברי מגורים – מתוך ניסיון לשפר את המצב הכלכלי. ההורים טרודים בקשיי החיים, דואגים לבנותיהם אך חסרי כוחות אל מול ההתמודדויות השונות.

נופר תלמידת כתה ג' בבי"ס ממלכתי- לא דתי. מתוארת ע"י המחנכת כתלמידה מצטיינת. את כתות א' ו ב' למדה בביי"ס  אחר - דתי. כשהיתה בכתה ב' חברה טובה מכתתה נפצעה בפיגוע ירי בעת שנסעה עם בני משפחתה, והיתה מחוסרת הכרה במשך תקופה של כמה חודשים. לדברי ההורים נופר היתה עסוקה בשלומה של אותה חברה והרבתה לשאול על המקרה. היא התפללה לבריאותה והדליקה יום יום נרות באופן שנחווה כאובססיבי גם ע"י הוריה הדתיים. ההורים הרגישו כי נופר שקועה לחלוטין במקרה באופן שלא תואם את גילה הצעיר וכי כל האנרגיה שלה הושקעה במאמץ ובדאגה לשלום חברתה. לפיכך החליטו להעבירה, על דעת עצמם וללא התייעצות לביי"ס אחר, כאמור לא דתי.

בתחילת שנת הלימודים (בהיות נופר בכתה ג') נודע על פטירתה הטרגית של אותה חברה. הוריה של נופר נעזרו בי - הפסיכולוגית בבית הספר החדש, לספר לנופר על המקרה (סיפרו בעצמם, אני נכחתי בחדר בכדי לתמוך). תגובתה של נופר היתה עוצמתית (בכי קורע לב ממנו התקשתה להירגע במשך כל אותו היום) נופר זעקה "למה , למה!!!". ושאלה מספר פעמים "היא מתה"?. מנקודה זו הוחלט בשיתוף עם ההורים על מפגשים שלי אתה שיסייעו לה בעיבוד האבל.

תיאור המפגשים:

במשך כל המפגשים נופר מגיעה עצובה, פעמים רבות בוכה, מוצפת ולא מפסיקה לדבר על המקרה. נופר מביעה עצמה באופן בוגר הרבה יותר מהמצופה מילדה בגילה, מעלה שאלות רוחניות באשר למוות: "אם השם אוהב את כל ילדיו אז למה הוא לקח אותה?.. גם אם יש גן עדן זה לא פייר". כמו כן, מעלה רגשות אשם קשים, על כך שלא היתה מספיק בשביל חברתה בימיה האחרונים, על העובדה שהיא חיה וחברתה מתה ועוד. "אני לא מבינה למה אני חיה וס' מתה"...

אני מרגישה כי הפגישות עם נופר נותנות לה מרחב לעיבוד האבל, וכי רק במפגשים היא יכולה לחזור שוב ושוב על כמיהתה ביחס לחברתה, להביע שוב את צערה העמוק ולעבד תחושות של אשמה שהיא נושאת איתה. במפגש אחר מספרת": "חלמתי חלום שאני עוזבת את ביי"ס וס' מתעוררת מהתרדמה ואז אני חוזרת ומגלה שוב שהיא מונשמת... הרגשתי רע מאד שאני אשמה.. אני אספר לך משהו, פעם כשהיא עוד היתה בבי"ס סגרתי לה בטעות את הדלת על הראש וכל הבנות צעקו עלי" (מדברות על אשמה).

בהמשך הזמן, אני מרגישה כי הניסיונות לסייע לנופר בעיבוד האבל לא מקדמים את מצבה וניכר כי היא שוקעת עמוק בתחושות עצבות וייאוש. גם כאשר נופר לא בוחרת לספר על אותה חברה, היא מספרת על קשיים במערכת היחסים בין ההורים, הקשיים הכלכליים בבית ורצונה לעזור להורים מבחינה כלכלית לצד חוסר יכולתה לעשות זאת. מעורבות שאינה תואמת את גילה הצעיר.

בהמשך המפגשים נופר מביעה תחושת שוֹנוּת וחוסר שייכות שלה לביה"ס ולצידם תחושת בושה על כך שמתרחקת מהדת: "אני כבר כבר לא מתפללת, כי אני לא בביי"ס דתי, אפילו חצאית אני כבר לא לובשת כי אז אני אראה שונה... אני מתביישת שהפסקתי כאילו להיות דתייה". נופר מספרת כי הבנות בביה"ס הקודם היו טובות יותר אך מוסיפה "אני פוגשת אותן לפעמים באירועים אבל מרגישה לא שייכת". כשאני מנסה לברר יותר על קשריה החברתיים היא אומרת שהתחברה לילדה אחת אך מרגישה שאין לה שפה משותפת עם שאר החברות ("כמה כבר אפשר לשחק מחבואים ולעשות סלטות"?). יש לציין כי מדברי המחנכת נופר אהובה בכתתה ובנות הכתה רוצות בחברתה. לדבריה לנופר יכולות קוגניטיביות גבוהות מהממוצע ומשאר ילדי הכתה. בהמשך התברר כי נופר התחברה לילדה ששמה הוא כשם החברה שנפטרה: למה מכל הילדות התחברתי שוב לילדה שקוראים לה ס'?... אולי הגורל שוב יהיה דומה"... כולם צוחקים על ס' בכתה ואני לא יכולה לעשות כלום"       

התחושה שעולה היא שנופר מתקשה למצוא את מקומה גם בקרב המשפחה. היא מבטאת פעמים רבות תחושת חוסר מובנות ע"י בני משפחתה בעיקר בניסיונותיהם למנוע ממנה לעסוק במות החברה "כתבתי יומן וכתבתי בו דברים ושירים על ס'... אמרתי לאמא שלי ואחותי שאני לא כותבת על ס' לא בגלל שרציתי לשקר אלא בגלל שלא רציתי שידעו שאני עצובה בגללה.. אחותי ראתה את היומן, קראה כל מה שכתבתי וגילתה בבית לכולם את הרגשות שלי, אמא  הענישה אותה על זה אבל ביקשה ממני להפסיק לכתוב על המוות של ס".  

נופר מביעה חוסר רצונה להגיע לבית הספר. היא מבקשת לחזור למסגרת הקודמת אך גם ביחס אליה מביעה אמביוולנטיות (יש לציין כי נבחנה עם ההורים האפשרות לחזרתה של נופר למסגרת הקודמת, הרעיון ירד מהפרק מסיבות שונות, בינהם חשש של ההורים מרגרסיה שלה וכן מתוך מחשבה שזהו לא הפיתרון לקשייה. בהמשך, מתחילה להחסיר מבית הספר, לא באופן יום יומי אך באופן בולט לעין. נופר וגם ההורים מדווחים כי החיסורים קשורים לכך שלא הרגישה טוב. בהמשך היא מוסיפה כי ישנם ימים שלא רוצה להגיע לבית הספר כי "נמאס לה מבית הספר ומלהיות עצובה". יש לציין כי בתקופה זו חלה ירידה בציוניה של נופר וכן בשיתוף הפעולה שלה בתחום הלימודי בו הצטיינה בעבר.

באחת מפגישותינו מזכירת ביה"ס מודיעה לי כי נופר בקשה שלא אקרא לה וכי לא רוצה להגיע יותר למפגשים איתי. אני מבקשת מנופר לעשות לפחות פגישה קצרה, היא מגיעה בוכה אומרת שהמפגשים איתי מעציבים אותה עוד יותר ומבקשת לחזור לכתתה. גם בשבוע אח"כ אני קוראת לנופר ומצליחה לגייסה להמשך הטיפול.

בהמשך הטיפול נופר משתפת אותי שהיא רוצה למות "אין לי כוח יותר אפילו לא לבכות, אני רוצה למות". אני מתעקשת עם ההורים על הערכה פסיכיאטרית, הם מביעים התנגדות אך בסוף מבצעים הערכה פסיכיאטרית בה הומלץ על המשך הטיפול שלי.

בשלב זה אני מגייסת יותר את התערבות המחנכת לטיפול בנופר וכן שעות אומנות נוספות עבור נופר (מקצוע בו מגלה כישרון).

בהמשך הטיפול באים לידי ביטוי רגשות שונים המעידים בעיני על יותר חיוניות, כמו זעם על אחותה שבא לידי ביטוי בבית וכן חיוניות שבאה לידי ביטוי בעיסוק ביצירת אומנות במפגשים. נופר מביעה מחשבות ותכנונים ביחס לעתיד: "כשאהיה גדולה אעשה בייביסיטר וארוויח כסף משלי ושאהיה עוד יותר גדולה אהיה וטרינרית". היא מסכימה לשתף פעולה עם רעיון קופסת המחשבות הטובות שהצעתי לה, דבר שלא היתה פנוייה לעשות כשהצעתי לה לפני כן. נופר מביאה למפגשים תכנים מגוונים יותר וגם כשהיא מדברת  על החברה שנפטרה, היא עוסקת בהנצחה וניכר כי מתעוררים בה רגשות של השלמה ואף תקווה. נופר מספרת על בית מדרש שהקימו לזכר החברה, מספרת כי רוצה לבקר שם.

 במפגש לפני האחרון נופר מספרת:" ס' (החברה החדשה שהכירה) עוזבת בחופש הגדול לירושלים... זה לא פייר שלוקח לי כל הזמן הרבה זמן להכיר חברה ועד שאנחנו נהיות חברות היא עוזבת. גם ס'' שמתה ועכשיו גם ס'. אני משקפת כי לנופר קצת קשה עם הפרידה שמעוררת רגשות קשים כמו כאב ושאולי היא גם כועסת עלי שאנחנו נפרדות בסוף. גם פרידה היא מוות קטן ויש התמודדות עם כך שאנשים נפרדים ולא חוזרים.

במפגש האחרון נופר מגיעה עם לב גזור מנייר ועליו ברכה עבורי " לאפרת, תודה לך על הכל, את מאד עזרת לי ואני פחות אבל ממש פחות עצובה על המיקרה. אני מאחלת לך סוף שנה כיפי ומאושר שהיה לך חופשה נעימה הרבה אהבה, אוהבת, נופר"

נופר נותרה במערכת החינוך והמשיכה את לימודיה בביה"ס הנוכחי. בשיחה שקיימתי לאחרונה התברר כי היא מתפקדת היטב, משקיעה מאד בתחום האומנות יוצרת קשרים חברתיים חדשים.

בהתייחס לתהליך שעבר עלי כמטפלת, במהלך כל הטיפול דאגתי לנופר מכמה היבטים הן מחשש מפגיעה עצמית ודיכאון מתמשך והן מנשירה מוחלטת מבית הספר. חשתי את ההדבקה בייאוש של נופר, תחושת דעיכה שלי וצורך בהדרכה וליווי שימלאו אותי בחיוניות ויאפשרו המשך טיפול ויכולת להכיל את נופר. לא פעם עלה בי מאבק פנימי בין הדחף להפסיק את הטיפול לבין ההבנה והרצון להמשיכו.