דבר המערכת זמן תפס"ן 5
דבר המערכת זמן תפס"ן 5 KEEP IT OPEN
במוקד גליון זה טקסטים מתוך יום העיון הראשון של תפס"ן שכותרתו היתה: "נשירה למה?". ההזמנה לקרוא טקסטים אלה, הבחירה לעסוק שוב ביום העיון שהיה, ואף ההיזכרות בצלילי המוזיקה שליוו אותו - אינה בשום אופן מהלך נוסטלגי אלא מסלול מחושב של בדיעבד, של לולאה המכוונת אותנו לאפשרות "לתפוס" ואולי לתפוס מחדש. כזכור, הפֹּעַל "לתפוס" הוא זה שהוצע כפֹּעַל המכונן של הפרקטיקה שלנו[1] וזה הזמן לעשות בהצעה זו שימוש.
לתפוס מה?
הלולאה הזאת – כינון הבדיעבד הזה – הוא אקט של כיפתור כדי לפסק את המשך (duration) של הזמן שחלף. אמנם היו ארועים נוספים בדרך, כמו יום העיון השני של תפס"ן, פעולות תפס"ניות מול גורמים במערכת החינוך, עם הנוער עצמו וכדומה, אך למרות זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה שבין התפעמות ארוע ההשקה של תפס"ן לבין הזמן הנוכחי, משתרעת לה שיגרה וככזאת, אין לה לשיגרה, לכאורה, ציוני דרך. אנו שואלים בגיליון זה שאלה על השיגרה, השיגרה כזירה של נשירה. האם אין אנו יכולים לקרוא בציוני דרך "חדשים" שחברו אלינו את סממניה של נשירה?...
בהקשר זה, ניתן לאמץ את אמירתו של ז'אק אלן מילר ש"האנליטיקאי הוא בתמונה"[2]; כלומר אין הוא יכול להוציא את עצמו מהתמונה הקלינית שהוא עצמו משרטט. כך ניתן לשאול האם תפס"ן רשאי לראות את עצמו כמקום ללא נשירה? הנשירה הכפולה, קרי, הנשירה כאובייקט הפעולה של אנשי המקצוע, והנשירה שאינה פוסחת גם עליהם, היא סוגיה בוערת שאנו מבקשים לשים על סדר היום עם תנועת הלולאה של הגליון הזה.
"משהו חדש! משהו חדש! משהו חדש! אני אומר זאת שלוש פעמים כקריאה, כמעט כצעקה, כמעט כצו: נחוץ לנו משהו חדש, אנחנו צריכים, אנחנו רוצים, אנחנו מתאווים למשהו חדש בכל מחיר."[3] קורא ז'אק-אלן מילר בהרצאתו "הסימפטום וכוכב השביט". "החדש", הוא אומר, "הוא הצורה הסימפטומטית החדשה של האי נחת בתרבות"[4]. אך זהירות, זוהי מלכודת לסובייקט, מפני שבאופק של החדש אורב דחף המוות. "פולחן החדש איננו...(כי אם) הנוכחות הזאת בקיום האנושי, שאנו מכנים מוות"[5]. בסופו של דבר, עתיד הסובייקט לגלות שהבדיחה הזאת היא על חשבונו, מפני שמתברר לו שהוא עצמו עלול למצוא את עצמו מושלך כפסולת, על מזבח החדש.
אנו בתקופה של אובייקטים מתכלים – אובייקטים המתיישנים מיד עם קנייתם. אין זה פלא שלרוחב נתיבי אילון פרוסה כתובת ענק (המפרסמת טלפון נייד זה או אחר) הזועקת:
Next is Now.
הפרדיגמה של האובייקט בתקופתנו איננו יותר העט הנובע שעובר מאב לבן, או היהלום ששמרה הסבתא לטבעת הנישואין של נכדתה. אלה היו אובייקטים שנתנו תמיכה למסורת. פולחן הנעורים, ההולך יד ביד עם פולחן החדש, מעלה את השאלה אודות גורלה של המסורת. שהרי מסורת ומסירה נגזרות, בדין, מאותו שורש.
בנקודה זו מצביע גבריאל דהאן על כך: ש"מכאן נובעת משימה מהותית עבור הפרקטיקות החברתיות השונות: מסירתה של שפה חיה שתתמוך באפשרות לחיות ולא בפולחני דחף המוות... על גבי השפה החיה אמורים להתקשר זה לזה הידע הקודם והידע החדש שמומצא על ידי הצעירים – כדי ליצור את העולם שעל הדורות לחלוק ביניהם."[6] אולי, מציעה רויטל יצחקי[7], בתגובה, להיות קשוב לשאלה שאיננו מצליחים לשמוע – שהמודל שלה הוא שאלותיהם של אנטואן דה סנט אכזופרי והולדן קולפילד - יכול לתת גישה אל העולם שעל הדורות לחלוק.
תזכורת למופע המוזיקלי שפתח את יום העיון השני של תפס"ן מופיעה בדמות הפניה לקטע מוזיקלי בביצועו של עילי דהאן[8]. עילי מציע לנו אינטרפרטציה של "השפה החיה" – שפה מוזיקלית. "היצירה היא מה שמוציא את הסולן מבדידותו הסולנית". הקריאה הזו איפשרה לנו לגשת אל הגליון הנוכחי כיצירה מוזיקלית, המורכבת משלושה צמדים של דואט: גבריאל דהאן – רויטל יצחקי; חגית אלדמע – הדס סבירסקי; אמיר קלוגמן – עמרי ביכובסקי. זהו דואט שהוא גם דו-עט (שתי כתיבות) וגם דו-עת (שני זמנים).
בדואט השני, אמיר קלוגמן[9] מציע שעל מנת להתמקם היטב לנוכח הנשירה, על איש הטיפול "לנשור" מההמון, המתגלם ב"ספר הדקדוק הפנימי" בנערים, המונעים את כניסתו המחודשת של אהרון אל תוך המעגל, לאחר שכבר היה שם, ובדחף בלתי מוסבר, יצא כדי לנסות ולהיכנס שנית.
בדואט השלישי. חגית אלדמע ממקמת את ה"דקדוק הפנימי" בזמן באמצעות הפועל שממציא הנער אהרון ב"ספר הדקדוק הפנימי", שהוא, אולי, גם "התקתוק הפנימי": "איי אם אהרונינג". זהו, אומרת אלדמע: "הרגע שבו הילד-נער ממציא לעצמו את הזמן שלו"[10]. אך זהירות מלעשות אידיאליזציה מהזמן ה"טהור" הזה של ה"תקתוק" הפנימי. הספר מראה את הצורה שהוא עלול ללבוש.
הדס סבירסקי ועמרי ביכובסקי נותנים את הקול השני בדואטים אלו.
הדו-מעת-לעת. מתוך משחק הלשון הזה עולה שאלה מה קורה שם לא רק מעט לעט אלא גם מעת לעת. ה-do-עת הזה בו נתקלנו, מפגיש אותנו עם שאלת העשייה והזמן. זה מציב את השאלה: האם יכול מוסד העוסק בנשירה להימנע מלשאול אודות הנשירה המתרחשת בין כתליו? מה הדיקדוק-תיקתוק שימצא לתפס"ן בכדי לממש את פעולתו התפס"נית? איך יופיעו הפיסוק והחתך במה שעלול להפוך לשיגרה נזילה של הווה טהור שעלול להיות מטוהר וצחיח מחתכים, סדקים, בקעים, קירטועים והגחות של איווי...
[11]Keep it open נלחש לעצמנו ולממשי שאנו מזמנים.
[1] גבריאל דהאן בגליון זה
[2] Miller J-A, Speaking through one's body, Hurly Burly 11, May 2014, pp. 131-137
[3] מילר, ז'-א., (2010), הסימפטום הלאקאניאני (תרגום: פיצ'וטקה, א.) תל-אביב, רסלינג, עמ' 43
[4] שם, עמ' 45.
[5] שם, עמ' 46.
[6] דהאן, ג., למה נשירה?, בגליון זה
[7] יצחקי, ר., לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא?, בגליון זה
[8] דהאן, ע., בגליון זה
[9] קלוגמן, א., מיהו ההמון הזה הנעלם ואיפה יושב הקיסר, בגליון זה.
[10] אלדמע, ח., על מה שבין נשירה לאחיזה (בה), בגליון זה
[11] Always keep it open הוא שמה של הקריקטורה המתפרסמת בגליון זה
- התחבר בכדי להגיב
