על מה שבין נשירה לאחיזה (בה)
על מה שבין נשירה לאחיזה (בה)
הנשירה של הסובייקט היא תהליך שמתחיל אך למעשה איננו מסתיים. היא מתרחשת בזמן אך בחלקה איננה בשום זמן. הנשירה היא יסוד מבני, קבוע, בחיים של הסובייקט, והיא במובן עקרוני מה שמאפשר אותם. שכן, היא מה שמתרחש במרחב של ההבדל, במרחק בינו לבין האחר. הבדל בלתי ניתן לצמצום; אתייחס להבדל הזה בהמשך.
זוהי החלוקה המושגית בין הנשירה כתופעה לבין הנשירה כפונקציה (כפי שניסח גבריאל דהאן בארגומנט ליום העיון לרגל הקמת תפס"ן), המורה על כך שלא ניתן להעלים אותה או להתגבר עליה, אלא יש להניח אותה כיסוד חיוני. ניתן להסוות אותה, לאפר אותה או להסתתר מפניה בצורות כאלה ואחרות, צורות "מוצלחות" יותר או פחות. ההצלחה או הכישלון בכך נקבעים על פי כללי השיפוט הקפריזיים וחסרי המובן של התיאטרון החברתי, או על פי מידת הסבל שעליו מתלונן הנושר, המתלונן למעשה על אופניה הכושלים של אחיזתו שלו בנשירתו. כלומר, הוא מתלונן על האופנים בהם הוא נכשל, מועד, או קורס במה שהוא מבין שהיא המציאות החברתית, במה שהיא עבורו המציאות של האחר.
מה שרואים מכאן, ולעולם לא משם, כשרואים "נער נושר", "נערה נושרת", הוא את "הכישלון" שלהם ולעולם לא את העיוורון המבני שלנו, ההורים, המחנכים, המורים, לנוכח "כישלון" זה. זה בפער בין הנער המכונה "נושר", כינוי המעניק כביכול לנשירתו מובן, לבין אי המובן, או אין האונים אל נוכח "נשירתו", שבו מתרחשת המצאת המובן של "הנושר" עצמו, שבתוכו מתרחשת המצאת עולמו. זה עולם שמחד, הושלך אליו, (נולד אליו), ומאידך, זהו עולם שמוטל עליו להמציא לעצמו כדי להתמקם בו, כדי להתאפשר בו. מכאן, שהנשירה היא תהליך מתמשך של המצאת מובן למה שמכונה הסדר החברתי, אליו מושלך "הנושר", ושככזה הוא כבר-תמיד מונשר ממנו.
אם כן, את הנשירה ניתן לקרוא, כי היא תובעת קריאה, כהפצעה הכרחית ואפשרית של מובן, שאינה אלא ההתעקשות לנשור מן המובן, ממה ש"ברור לכולם", ממה שברור "לכל בר דעת" כ"דבר" או כ"נתון", כ"ככה זה". אני רוצה שתשמעו את הפצע שבהפצעה, שהפצע לא יחריש את אוזנינו, עד כמה שאפשר.
יש כאלה שלכאורה אינם מתעקשים לנשור מן העולם כ"נתון", אלה שאינם מאמינים בעולמם. לאלה אין עולם. כאלה שחושבים שאת ההכרח שבהמצאת עולמם ניתן להעלים, ניתן להפוך לבחירה. זוהי מראית עין כושלת משום שההמצאה של העולם כבר-תמיד מתרחשת, ובדרך כלל מבלי שיודעים עליה דבר, לא "הנושר" ולא זה שמכנה אותו כך.
את זה אפשר היה לראות ברגע המצאת "הדקדוק הפנימי", הרגע שבו הילד-נער ממציא לעצמו את הזמן שלו, כלומר את עצמו: "איי אם אהרונינג". לעומתו החבר שלו, הכפוף כולו, נתון כולו, למסמן של האחר, היכן שהידע אודות הדקדוק בשפה הזרה מסורב על ידו בשם "גאווה לאומית"[1]. כלומר, הוא מסרב לידע בשם הלאום, בשם הוריו, בשם אחיו הטייס, בשם כולם חוץ מאשר בשמו שלו. אלו הן שתי צורות של היתקלות בידע שמראות שדווקא "הנושר" יודע לעשות עם הידע בתוך ומתוך נשירתו. והוא יודע לעשות, או להמציא, מתוך ההיתקלות בידע, כאן הידע הדקדוקי, את המקום שלו, שמתכונן מתוך ההבדל בינו לבין המציאות הנפשית של הקולקטיב, זו שנוכחת ומופיעה בצורות כאלה ואחרות במהלך הסרט.
שמעתי מסטודנטים העוסקים בחינוך ומועסקים במערכת החינוך שסיסמת משרד החינוך השנה היא: "האחר הוא אני". לפני שאנסה לפענח ממנה דבר מה, אספר לכם שתהיתי, לפני שבכלל חשבתי על תוכנה, אם בכל שנה מתחלפת הסיסמה, ומי הוגה אותה? והאם מכריעים עליה בהצבעה? ואם כן, אילו סיסמאות הוכרעו תחת זו שנבחרה? ולמה בכלל משרד החינוך צריך סיסמה? מה אומרת הסיסמה, ועל מה מכריזים באמצעותה? ולמי בכלל היא מופנית? למורים? לתלמידים? להורי התלמידים? וודאי תאמרו, הסיסמה היא כעין מצפן שמכוון, או שמורה על הלך הרוח הערכי והחינוכי, נניח לרגע שיש ביניהם הבדל, שאמור ללוות את שנת הלימודים שבאה או שתבוא עלינו לטובה.
אבל, האם הלך הרוח הערכי והחינוכי אמור להשתנות בכל שנה? האם הוא לא אמור להיות קבוע? ואולי זו רק הסיסמה שמשתנה, ושום דבר אחר מלבדה לא משתנה? אלא הסיסמה כסיסמה, כמו כל סיסמה, היא המלבוש שלא מצליח, ואולי אף חושף ביתר שאת דווקא את המועקה אל מול הנעלם הגדול שהוא מעשה החינוך. אולי תאמרו: זו רק סיסמה. אבל מה זה אומר, שזו רק סיסמה? מהו המובן של יצירת מראית עין לשם מראית העין, ולשם מה?
אין לי ספק שהוגי הסיסמה ומי שסובבים את ההוגים האלה, מאמינים בעולם שהגו, כלומר, מאמינים בכוונה הטובה שהם מבינים שעומדת מאחורי סיסמה שכזו. זהו הצביון הערכי והחינוכי שהם מעוניינים להנחיל לנפשות הנושרות. "האחר הוא אני", זה לומר, אין הבדל ביני לבין האחר. יש לנו את אותן הזכויות, וכמובן שאת אותן החובות. הסיסמה מהדהדת אפילו את המקורות שלנו, "ואהבת לרעך כמוך", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" וכו'.
אבל, כשחושבים על זה בהקשר לנשירה, בהקשר לנשירה כפונקציה, כמה שהוא "הנפשי" שלנו, ההכרחי שלנו, זה שעושה את מה שאנחנו, כלומר, נבדלים באופן בלתי ניתן לצמצום מן האחר, נפער לו בור שלא הסיסמה הזו ולא אף סיסמה אחרת יוכלו למלא. משום שהאחר הוא לא "אני". וזה על היחס אל האחר שנדרש להתעכב. משום שההורה או המחנך הם לא אני ולא אמורים להיות אני. גם לא החברים מהכיתה, גם הם לא אני. וגם הפליט, מהגר העבודה, מסיג הגבול, העבריין או מבקש המקלט הוא לא אני. אבל עם זה אין לנו באמת בעיה.
זה רק מתוך ההבדל שבין האני והאחר שמתרחשת הנשירה, אם נרצה או לא, שכן היא תמיד מתרחשת, ושמתוכו מוטל על מי שממוקם כאחר בעבור "הנושר" לאפשר לו לאחוז בה. איך נושרים ואוחזים בנשירה בו זמנית? זה הרי בלתי אפשרי, לנשור ולהחזיק בנשירה תוך כדי נשירה. לנוכח הבלתי אפשרי הזה כל אחד ממציא לעצמו פתרון ייחודי, ושהוא ייחודי רק לו.
אם כן, מה עושים לנוכח הבלתי אפשרי הזה? אפשר לומר, לפחות בתור התחלה וכנקודת מוצא: לא מוחקים אותו כבלתי אפשרי. לא ממירים אותו באפשרי. אין לו תרופת פלא. וזו דווקא בשורה טובה. זוהי בשורה טובה, משום שהנשירה היא לא מחלה שצריך לרפא, והיא לא בעיה שצריך לפתור. היא תהליך נפשי שהאחיזה בו מתאפשרת או יכולה להתאפשר הודות לתנועה; תנועה מהיות זה שמספקים לו, שעושים עבורו, שרוצים עבורו, אל עבר היות זה שעושה עבור, שרוצה עבור. תנועה מהיות זה שמתאווים לו להיות זה שמתאווה.
לילד-נער שמתמקם בזמן שלו, ב"אהרונינג" שלו, יש צורה מסוימת להמחיז את התנועה הזו שאיננה מגיעה להשלמתה. הוא מראה לנו אותה באופן שבו הוא לוכד עצמו בתוך מזוודה ומצליח להיחלץ ממנה בעזרת תרמית קטנה הידועה רק לו ולחבריו, עד שהם לא מוכנים יותר לשתף עם זה פעולה. הוא זה שרואים אותו, מוחאים לו כפיים, מתרשמים ממנו, עד לרגע ללא תרמית, כאשר התרמית נשמטת והוא נכנס אל המקרר. כלומר, לוכד עצמו בתוך "מזוודה" ללא קהל, ללא אחר וללא תרמית. משם הוא לא יודע אם יצליח להיחלץ. ואם יצליח, יספר על כך רק לאחותו בעוד הרבה זמן, זמן נצח, עשרים שנה.
שם, בתנועה הזו, מהיות זה שמתאווים לו אל היות זה שמתאווה, מוטל על האחר להתמקם כאחר ולא כ"אני". להנכיח את המרחק הזה שהוא לא-כולו סמכות, אך גם לא-כולו פתיינות והעמדת פנים הנחוצה לכך שאכן תתאפשר אחיזה ב-נשירה. במילים אחרות, נחוצה דווקא השמירה על המרחק מהנער, מהתלמיד, מהבן או הבת, ועל המרחק הזה ניתן לשמור רק כאשר האחר יודע לעשות דבר מה עם הנשירה שלו. נגיד, למשל, כאשר הוא יודע להיזכר בה. אנחנו יודעים שהפעולה של ההיזכרות איננה התרחשות חד פעמית, היא לא מתרחשת רק כשאנחנו יודעים עליה, אלא היא תהליך של עיבוד, של התמקמות בעולם, של עמדה ביחס אליו, מבלי לוותר על הפיתרון הייחודי שהומצא על ידי כל אחד ושאיתו הוא פועל בעולם.
זאת אומרת, אנחנו מבינים, שמהסיסמה בדבר הזהות בין האחר והאני, זו שמצמצמת את ההבדל בין האני והאחר, זו שחושבת, עד כמה שסיסמה יכולה לחשוב, שניתן לצמצם אותו, אנחנו מבינים שמהסיסמה הזו לא יבוא המזור. זאת משום שהיא ושכמותיה לא לוקחות כלל בחשבון את הנשירה. אם "האחר הוא אני", קרי, אם אין בינינו הבדל, אני לא יכול לנשור ממנו. אי הבנה מסוג זה, אי הבנה אופנתית זו, המאפיינת מאוד את הזמן הזה (זמן המלא בכוונות טובות ביחס לאחר), מהווה סיבה למופעים החברתיים של מה שאפשר לכנות נשירה כושלת.
אומר כך: היות נער הוא למעשה היות נושר. נער שאינו נושר איננו נער, וזה מעצם הצבת הנערות כדבר ביניים בין הילדות לבגרות, כמעבר בין דבר לדבר. במעבר הזה מתרחשת נשירה שניתן לראות, אבל גם כזו שלא רואים. שם, בנשירה הזו, האחר, ההורה, המורה, כבר ניבט ממקום אחר; נראה בחולשתו, בכישלונו, באפסיותו, כלומר, בסובייקטיביות שלו, בנפשיות שלו. בכך הוא מייצג עבור הנער, פחות או יותר, את כל מה שהוא לא רוצה להיות "כשיהיה גדול". מה הוא מעוניין להיות? הוא בדרך כלל לא יודע לומר, וודאי לא לעשות, רק ש"ככה לא". אז מה כן? זה עם ה"כן" של הנער המכונה "נושר", שמתרחשת ההיתקלות בנפשי שלו ביתר שאת, שם, היכן שמתרחשת ההמצאה של עולמו, של מה שיהיה עבורו עולמו. שם, בזמן הזה, הוא ממציא לעצמו תשובות לשאלות כמו: מה זה שעושים כשעושים משהו? מה זה שנחשב כשחושבים על משהו? מהי הצלחה ומהו כישלון? מי קבע שכך ולא אחרת? מה אני ביחס לקביעות האלה, או להיקבעויות האלה? "מה הקשר?" ("מה הקשר?" זו שאלה ששומעים הרבה, כי אל נוכח מה שהוא "הקשר", נתקל הנושר, כלומר נתקלים כולנו, בתהומות של חוסר מובן). מה עליי לעשות? מה אני יכול לקוות? כל אלה הן למעשה שאלות ששואלות שאלה אחת: "איך עלי לחיות?".
אל הנשירה צריך להתייחס כאל המצאה של תשובה לשאלה הזו. זאת מפני שעל מנת להצליח להתבונן על מה שמכונה "נשירה" כעל המצאה של הנושר, צריך שלא להיות כפוף לשום תפיסה. צריך לא להיות כפוף לתפיסה שניתן למדוד את הנשירה באמצעות מספרים וטבלאות, וודאי שלא באמצעות קריטריונים של הסתגלות ונורמות. אלא, יש לקחת את כל אלה, עד כמה שניתן, כמה שפחות בחשבון; חשבון שאינו אלא חשבון של הפחתה. כלומר, דווקא ההדיפה של כל אידיאולוגיה או של כל תפיסה חינוכית, לא משנה איזו, היא תנאי הכרחי (אך לא מספיק) בשביל לעשות-עם הנשירה.
זה יכול להתאפשר רק אם מי שמתמקם שם כאחר יודע לעשות עם הנשירה שלו עצמו. הוא אמור לדעת עליה דבר מה, ולעשות איתה את מלאכתו. זה אומר לדעת דבר מה על המקום והזמן בהם הוא עצמו נשמט מהידע, נשמט מהוריו, נשמט מחבריו. אלו הם המקום והזמן האינטימיים ביותר שלו, שאינם אלא מה שהבדיל, ועדיין מבדיל, אותו (מן האחר), מה שממנו ניתן לו לאפשר לנושר לאחוז בנשירתו. זהו האפשרי אל נוכח הבלתי אפשרי של מעשה החינוך.
"על מה הם וויתרו? הם בטוח וויתרו על משהו", אומר זה שנושר. בשאלה הזו הוא מוסר משהו אודות הידע שהוא לא יודע. הידיעה שלא יודעת שבשביל להיות כפי שהם "הינם", ואנחנו לא יודעים מה זה אומר, צריך לוותר על משהו. על מה שאנחנו אולי יודעים שהוא עדיין לא מוכן לוותר עליו כשנכנס למקרר. עדיין לא יודע לוותר. בהקשר זה, נוכל לומר שלדעת לוותר הוא להמציא את הכניסה אל החברתי מבלי לשלול את הנשירה. זו המצאה שמותירה את הנושר בחוץ, באופן שהחוץ הזה הוא הוא שיכול לאפשר את ה"בפנים", כלומר את ההיות בחברתי; לא המחיקה שלו, לא הוויתור עליו, ולא הריפוי שלו.
[1] הכותבת מתייחסת לקטע מתוך הסרט "הדקדוק הפנימי" בבימויו של ניר ברגמן, בעקבות "ספר הדקדוק הפנימי" מאת דוד גרוסמן, אשר הוצג ביום העיון.
- התחבר בכדי להגיב
