דבר המערכת זמן תפס"ן 4
דבר המערכת:
השבח לאל: יש סימפטום
אילנה רבין
במרכז גיליון מספר 4 של זמן תפס"ן בחרנו להביא מקרה קליני אותו פירסמה הלן דלטומב בסיפרה שהוקדש לסוגיות הנעורים וגיל ההתבגרות[1]. המקרה והדיווח על מהלך הטיפול מפגישים אותנו עם האוריינטציה הלאקאניאנית צעד צעד בפילוס הדרך בקליניקה. מושגים שנראה שהם תיאורטיים מקבלים ביטוי מוחשי וקונקרטי בניהול הריפוי של מי שמצויה "על סף הנעורים" וסובלת מסימפטום עיקש של הרטבת לילה. בהקשר למקרה נביא גם התייחסויות של חברי תפס"ן וקוראי זמן תפס"ן וכהרגלנו נזמין הלאה להמשך שיח ותגובות.
בהקשר למקרה זה על כל מורכבותו מצאנו לנכון לצטט את דבריו של פטריק מונריבו שנאמרו בהקשר אחר, אמנם, אך הם רלוונטים לנו בהחלט, כפרספקטיבה עכשווית, על כך שנוכחות של סימפטום כמו במקרה שמביאה הלן דלטומב אינה מובנת מאליה.
בהרצאה שניתנה במונטריאול ב 2010[2], מדגיש פטריק מונריבו נוכחות גוברת של "התענגות שאינה פאלית במהותה" זוהי התענגות "אחרת" כל כך אחרת "זרה, מוזרה ואף פעם לא ניתנת לייצוג, עבור זה או זו הנחצים על ידי התנסות שכזו. בקיצור אחרות אבסולוטית!". בהמשך לכך הוא מציין שבמסגרת ההרצאות והסמינרים שהוא נותן בארצות שונות המקרים הקליניים המוצגים לו להתייחסות והדרכה כבר אינם תואמים את הסיווגים הרפואיים-פסיכיאטרים שהיו בזמן לימודיו. כעת לדבריו יש "דברים לא טיפוסיים, בלתי מסווגים ומאוד מפתיעים. יש תחושה שהאנשים נמצאים יותר ויותר על סף תופעות של הרס עצמי. הרס אהבותיהם, חיי המשפחה, הבריאות – הסמים, התרופות, האלכוהול וכדומה". לדבריו אלה אופנים לאירגון החיים על סף "חור" עם פיתוי מתמיד ודחיפה לקפוץ לתוכו. "מה האלטרנטיבות להרס הקטלני של החורבן (ravage)? לאקאן ידע משהו על זה. הוא שאל את עצמו כיצד לסייע למישהו לסרוג סימפטום...מפני שזה לא אותו דבר הסימפטום והחורבן. זה לא אותו דבר. כשיש פרטנר-סימפטום יש איזשהו סיכוי...שאינו לחלוטין הרסני. כשיש פרטנר-חורבן, נתקלים בקיר." עם הסימפטום אין הדרך סוגת שושנים, מפני שהסימפטום בפסיכואנליזה זה בה במידה אופן של אי-תיפקוד ותיפקוד. מייצר קושי ודאגה אך בו בזמן מייצר נקודת אחיזה יציבה. "הסימפטום נותן קצת הוויה, בעוד שהחורבן (ravage), מתמקם "באי-הוויה" (désêtre) מוחלטת המלווה בתופעות בגוף, באופני צריכה והישאבות להרס תהומי. זהו החורבן כדרך חיים". זה משנה לדבריו את כל ההתייחסות לקליניקה. כשנתקלים בתופעה בגוף, למשל, הוא מציע ראשית לשאול: "האם זה סימפטום או שזה מהצד של חורבן?, זה לא אותו אירגון. זה לא אותה ארכיטקטורה. זה לא אותו גורל. זה לחלוטין לא אותה גישה עבור הפסיכואנליטיקאי. מפני שכשיש לנו עסק עם סימפטום אנו ראשית פורמים את מה שלאקאן כינה "המעטפת הפורמלית" שלו, כלומר את המשמעויות הלא מודעות, בטרם ניגע בגרעין הליבידינלי "המיץ הטהור" של הסימפטום הזה. כאשר אנו לנוכח חורבן (ravage), אין טעם לחפש משמעויות לא מודעות: אין כאלה. זו אינה מטאפורה. אין זה אפקט של הדחקה. להיפך, אם יום אחד תצליחו לעורר משהו מההדחקה, נחשיב זאת כהתקדמות".
פטריק מונריבו מספר: "ילד בו טיפלתי הכניס עצמו לסכנות נוראות: הוא נשך, היכה, השתין על עצמו, כשהצליח לחמוק מבית הספר שם עצמו מתחת למכוניות, למול משאיות ועוד. בקצרה, הוא היה בסכנה. הוא שם אחרים בסכנה וגם את עצמו. עד לנקודה שמנהלת בית הספר לא רצתה להחזיקו שם יותר. לא נתנו לו ריטלין: זה חמק מהטבח. הוא הלך לראות פסיכואנליטיקאי. זה לא קורה בקנדה אך בצרפת עושים זאת עדיין. לאחר שהילד סיפר לי במשך חדשים על עולמו הפנימי שכלל מכשפות נוראות ולאחר מכן רעות וטובות הוא בנה עולם...והתוצאה של הדבר היתה שברגע מסויים הילד הזה החל להרטיב בלילה. מיותר לומר שאימו של הילד התלוננה: "מה? הילד שלי שהיה כל כך נקי, כל כך מוקדם....הוא בא לראות אותך....והתוצאה: לאחר שנה הוא עושה פיפי במיטה. הרטבת לילה...". אז אמרתי לה: "עלינו לשמוח!" מפני שבו זמנית כולם העידו על כך שהיתה רגיעה אצל הילד. זה נגמר. הוא כבר לא העמיד עצמו בסכנה. הוא לא ברח יותר, לא שם עצמו מתחת למכוניות, לא נעמד באמצע הכביש. ולבסופו של דבר, הסימפטום שהופיע והפעיל הדחקה – ההרטבה הלילית -, הצליח לדחוס את הפיצוץ הדחפי שחצה את גופו, הצליח לתחום קצת את דחפיו סביב תצורה סימפטומטית, במידה כזאת שהילד הזה כבר לא נראה כל כך משוגע כפי שניתן היה לחשוב בתחילה".
זה בכיוון הסימפטום שמופנות ההתערבויות ביחס למקרה זה, המתפרסמות בגליון זה בצד המקרה שמתארת הלן דלטומב. הטקסטים של דיאנה ברגובוי, חגית אלדמע וזיו נוימן, מובילים אותנו בסבך המקרה, באמצעות מצפנים מעט שונים: חגית אלדמע מציעה לקרוא את המקרה כמקרה של סף; זיו נוימן מצביע על הפסיכואנליטיקאי כמכשיר...
כזכור[3] פרסום זה של תפס"ן – זמן תפס"ן – מבקש שיח עם קוראיו. אין אנו מסתפקים בקריאה פסיבית, אלא תרים אחר התגובה (שבאנגלית יוצרת את הבסיס לאחריות – response/responsibility). בגליון זה אנו מפרסמים את תגובתו של גבריאל דהאן לגליון הקודם, שנושאו היה תיאטרון ונוער. תגובה אחת! וכפי שאומר גבריאל בתגובתו: "לפתח שיח סביב הכתוב איננו לגבי דידי כי אם להציל את הכתוב מן המעמד שלו הפרמננטי כהפרשה פרמננטית התענגותית לחלוטין אוטיסטית"
[1] הלן דלטומב. האיווי הבלתי נתפס של הנעורים. סדרת הרצאות בסאן קוונטין 2005=2006, מסמכי סקריפטה, עמ' 9. Les Documents de Scripta - L'insaisissable desir a Vadolescence
[2] Patrick Monribot, La vie sexuelle contemporaine, accrds trouvés, Actes du pont freudien, 30 rencontre: 22-24 octobre 2010, Montréal
[3] ראו: זמן תפס"ן, גליון 0, דבר המערכת.
- התחבר בכדי להגיב
