על סף הנעורים
על סף הנעורים, הלן דלטומב, תרגום: אילנה רבין
תאור מקרה זה בו חוקרת הלן דלטומב את "תימרון הזמנים", דווקא בהיותו מקרה סף. מעלה שאלה לגבי מתי ואיך "תימרון הזמנים" מצליח לשמור על הגבול בין אקטיביזם של אנליטיקאי כול-יודע לבין אקט אנליטי קול-יודע
באחת ההרצאות של הלן דלטומב, בסדרה "האיווי הבלתי נתפס של הנעורים", היא מביאה מקרה של ילדה צעירה בת עשר הנמצאת על סף גיל ההתבגרות. המקרה מעניין מעצם מיקומו ב"סף", באזור הדימדומים שבין לבין ( A l’orée), באזור המעבר שבין הילדות לנעורים וגם בהיותו מובא בכדי להדגים ולחקור את שאלת "תימרון הזמנים" בהתנסות האנליטית עם מתבגרים. וכך אומרת הלן דלטומב[1]: " בחיפוש אחר האובייקט המיני עימו מעומת המתבגר, שאלת תימרון הזמנים בהתנסות האנליטית היא מהותית... זה הקצב של מעידות הסובייקט מפגישה אחת לשניה בתהליך האנליטי שמאפשר את המפגש עם הממשי ועם המסמן. ברצוני להראות תוך הבלטת החתכים שעוררו רגעים של מפגש בלתי צפוי של איווי לא-מודע. זה הוביל לאפקטים של סובייקט אצל קדם-מתבגרת זאת הסובלת מהרטבת לילה". מוסיפה הלן דלטומב ואומרת: "כשהמתבגר פונה לחיפוש האובייקט המיני הוא מעומת עם האיווי למצוא-מחדש את האובייקט המקורי, האובייקט הראשון של סיפוק מיני, השד האימהי, ולפיכך, את האם עצמה. אובייקט זה אבד... זהו פרויקט בלתי אפשרי מפני שהאובייקט הסופי אינו האובייקט המקורי ולכן כפי שמבהיר פרויד, הייסוד של בחירת האובייקט בשני זמנים ...יכול להסביר את ההפכפכות בבחירת אובייקט".
המקרה שמביאה הלן דלטומב
ההורים ראשית הגיעו בכדי להתלונן על הסימפטום. החדירו בהם את הרעיון שיעשה טוב לבת שלהם שתדבר. הם באים תחת לחץ הסביבה אך הם משוכנעים שזאת בעיה אורגנית. כל דאגה מסוג זה נשללה על ידי בדיקה רפואית. אבל האם מבהירה: "גם לי, זה עשה לי את זה, כשהייתי בהריון!". גם האבחנה הרפואית לא מונעת ממנה להמשיך להאמין שמדובר בבעיה פיזיולוגית. מופתעת אני אומרת לה: "הבת שלך בהריון?". ההורים מסמיקים, מתגוננים ועונים מנגד: "זו השלפוחית שנפתחת. המילים לא עושות כלום". אני עוצרת אותם בע̤דות זו בכדי שינקטו בפעולה. הם לא תובעים ממני דבר למעשה, האישור שלהם אינו נוטה חסד לפתיחה של הלא-מודע אצל ביתם, עד כדי כך שניתן להם ללכת מבלי להציע להם דבר.
חתך זה הזיז אותם מעמדת השליטה שלהם, כי הם חזרו ושאלו אם זה יעזור לביתם לבוא ולדבר עימי. רציתי לכלול אותם בתהליך הזה של הדיבור: "לפי דעתכם, מה קרה?". הם הסבירו לי שלאחר שהיא נעשתה נקייה סביב גיל שנתיים, אירוע, בגיל ארבע בערך, עורר בה בהלה והיא החלה בהרטבת לילה: "הילדה היתה בשירותים, שמעתי אותה צורחת, אמרה האם, מיהרתי, היא היתה מבועתת מג'וק על הרצפה. תפסתי וקרבתי אותה אלי והיא עשתה עלי פיפי. מאז היא עושה פיפי על עצמה. אני מעירה: "יש עם כך עבורך, בתחילה, חרדה".
אני מפסיקה את הפגישה, בהדגישי באופן זה את השוני בשיח שהתרחש אצלם. הם זנחו את שיח המדע – "זאת השלפוחית" – בעבור זה שכולל בניית השערה לגבי הסיבה, שמאפשר לתת מקום לשיח האנליטי. אני מציעה להם שהבת שלהם תבוא לפגוש אותי מפני שרק היא עצמה תוכל להגיד מה באופן ממשי קורה, אם היא תרצה.
שבוע לאחר מכן, היא באה לפוגשני תוך הצגת עצמה: "רוקסאן". היא מבהירה שזה שם ממוצא ערבי ומוסיפה: "ההורים שלי הינם מאלג'יר, האבא שלי רוצה לקחת אותנו לשם בקיץ זה". עיניה בוהקות בהנאה לנוכח אמירה זו. "אבל, אומרת היא, אולי לא ניסע. אימי מתביישת מפני שאני עושה פיפי במיטה". אני קוטעת: "ומה את עצמך, חושבת על כך?" לגרום לה לשים לב לכך שמה שחשוב זה מה שהיא חושבת על כך, היא, אני עוצרת את הפגישה עם שאלה זו. התערבות זו מכוונת לחילוץ התענגות מהאחר והפיכת הסימפטום לשאלה של הסובייקט.
אך זה לא הספיק: היא הגיעה שוב במצב גרוע, היא שוב עשתה פיפי, האם מתביישת בה וזה מציף אותה. יש לה כאבים, לא מצליחה לומר היכן, ומסיימת בהצבעה על הברכיים שלה. (בצרפתית genoux). "אני...אנחחנו", אני אומרת לה בכובד ראש (בצרפתית המילה ז'נוּ נשמעת בהפרדה שעשתה האנליטיקאית כמו JE - אני....Nous - אנחנו). ליוויתי אותה תוך שאמרתי לה: "לפעמים, את כבר לא יודעת: זה אני...אנחנו (ז'ה...נוּ) מי שמדבר, אמא שלך או את?" כפל הלשון לגבי המסמן ברך(ז'נו / ז'ה....נו) מאפשר להדגיש שזו הבושה של אימה שמוחצת אותה וגורמת לבילבולה: היא סובלת ממשקל ההתענגות של האחר.
הסרה זו של כפל המשמעות מאפשרת את ההפרדה בין הסובייקט לבין האחר: החל מרגע זה היא נוטה לספר לי מה שקרה לה כשהייתה קטנה. היא נזכרת באימה שלה למול הג'וק. מאז, היא פוחדת מכל החרקים שלמולם היא אינה מסוגלת לברוח, פחד ללכת לבד למקום כלשהו, ואפילו לשנות מקום (se deplacer) אצלה בבית. הסצנה הטראומטית חוזרת אליה: "התיישבתי בכדי לעשות פיפי, ולא יכולתי לזוז !". אני פולטת: "מאז, מה שאת לא יכולה, זה לשנות מקומך (te deplacer)?". חתך זה בו הסתיימה הפגישה, מכוון לשלחה לחידה הראשונית של האיווי שלה בכך שמאפשר לה נקודת אחיזה ראשונה של עמדתה כסובייקט ביחס להתענגות: לטראומה המקורית, שעשויה ממראה זוועה של חוסר יכולת לברוח, שהגיע לקשירת סימפטום, הרטבת המיטה שלה מחוסר היכולת לשנות מקום. לעצור אותה על המסמן 1S, מסמן אדון, המסמן "לשנות מקום" –"deplacer", יאפשר לסובייקט לחלץ משם משמעויות ולבצע הפחתה בהתענגות.
למעשה, בפעם שלאחר מכן, רוקסאן הודיעה לי מאוד מופתעת: "בשבוע זה, לא עשיתי פיפי! והתחלתי דיאטה!" היא מסבירה לי שיש לה עשרה קילו עודפים, ושזה לא יפה לילדה, ושאימה נותנת עצות בכדי להרזות. השותפות הנראית בין אם ובת מסתירה בקושי את היריבות שקיימת: "האימא שלי מאוד זללנית, אבי טוען שהיא נעשית שמנה מדי. הוא רזה. כאשר יש חבילת סוכריות, אני אוכלת מזה הרבה. האבא שלי תופס את החבילה, הוא שם אותה, מעמיד אותה, מעמידה מחדש, משנה את מקומה - le deplace il le place, il le pose, il le depose, il le deplace…) )….".היא מגמגמת/מתבלבלת, יש ממשי שלמולו הדיבור שלה מועד, הממשי של האובייקט האוראלי, שהוא סיבת האיווי שלה, השם אותה בהנגדה דימיונית לאם שגורמת לה לתפוס את חוסר האונים של האב.
אני עוצרת את הפגישה בעיכובים/השהיות אלה תוך הדגשת הנסיון שלה לפלס דרך מההתענגות אל האיווי, לשנות מקום ( se deplacer) מהאובייקט האוראלי אל השאלה של הנשיות שלה.
אך הסימפטום מתעקש. בפגישה הבאה, היא פרצה בבכי: "אהיה תמיד ילדה, אף פעם לא אהפוך לאישה, לא יהיו לי ילדים, אני עושה פיפי במיטה, זה בלתי אפשרי!". אני עוצרת בבלתי אפשרי הזה בכדי לשים בפעולה את הסימפטום שלה במימד הממשי שלו.
היא חזרה, לחוצה לספר חלום: "אני נוהגת במכונית, אני מסיעה אישה בהריון לבית-חולים, היא עומדת ללדת. אני לא יכולה לעבור, יש מכשול מים על הדרך". אני מעירה: "אה, מים שזורמים ושמונעים מלעבור! ושמונעים מלהיות אישה!". היא מאוד מופתעת. אני מוסיפה: "זה כמו הפיפי שמונע ממך לשנות מקום ( te deplacer)!". פירוש זה מחולל אצלה אפקט של תדהמה. לאחר מכן היא נזעקת: "אה, יש לי דימיון". היא צוחקת, היא מוצאת שזה נפלא להיות באמצעות החלום אישה, תחושת אמת וספק מעורבים בצחוק שלה בו אני עוצרת את הפגישה. עודף-התענגות ( plus-de-jouir) מופיע ברגע המפגש עם האיווי שלה.
למרות שהיא עשתה פעמיים פיפי היא מוצאת תירוצים: היא שתתה יותר מדי וכד'. אני מתלוצצת בעדינות על דבריה: "את באמת חושבת כך?", היא מיד מסבירה: "לא! אחותי שותה הרבה ולא מתעוררת בלילה. אני מתעוררת וקורה לי שאני עושה פיפי לא משנה היכן". רוקסאן פורצת בצחוק ומוסיפה: "אני מתירה רסן!" ( Je me lache). אני מפסיקה את הפגישה בהודאה זו, תוך שליחתה לאטימות ההתענגות שלה.
תיחום כזה של ההתענגות שלה התניע את האיווי שלה. כך מעיד החלום החדש שזירז את הגעתה לאנליטיקאי: "אני מטיילת בשביל, אני צועדת מחוץ לו, ישנן סוכריות ועוגות תלויות מכול עבר. בעצים סוכריות על מקל שאיני אוהבת אך מהן אני אוכלת". אני מדגישה עבורה שהיא משנה מקום ( se deplacer) בקלות בחלום הזה, נמשכת על ידי מה שהיא רואה, אך שהיא לא תמיד מסופקת/מרוצה. היא מוסיפה אז: "כאשר אני לוקחת משהו זה דוחה מיידית!". עם חלום זה, היא אומרת הרבה יותר ממה שהיא יודעת על התענגותה, על האובייקטים שהם סיבת האיווי שלה, על המבנה שלה. אני לוקחת את הציר של האובייקט האוראלי: "זה נעים לאכול בלילה את מה שכבר החלטת לא לאכול ביום?". השאלה מבדרת אותה ומשחררת את האיווי שלה. היא נזכרת בערבה בוכיה מחלום, זה מזכיר לה את זאת היכן שהיא וחברותיה מצאו מקלט בכדי לפטפט. אבל לאחר סערה, היא נעלמה, היא מצאה אותה בחצר , כשהשרשים שלה באויר. אני קוטעת בחסר manqué)) שהיא חוותה.
רוקסאן חוזרת עם סיוט: "אני אוחזת בידה של אחותי הקטנה בפארק, איש לוקח אותה ומוביל אותה", היא מעלה אסוציאציות לגבי אחותה שאותה בקושי סובלת. אז אני אומרת לה:" זה קשה כשיש אחות קטנה! את אומרת לעצמך לפעמים שעדיף שהיא תיעלם!". היא צוחקת, בהקלה מאמירת הקנאה הקטלנית הזאת שמענה אותה: "הייתי בת חמש כשהיא נולדה, היא תמיד בחדר שלי, צריך כול הזמן לשמור עליה, לשחק איתה, אימא שלי מכריחה אותי. יש לה הרבה גחמות, היא דורשת כול הזמן. אימא נותנת לה. לי היא לא נותנת!" בהקשיבי לה אני מוסיפה: "אבל בכול זאת לא אהבת זאת כשאיש/גבר הוביל אותה? אבל החלום שלך מראה שיכול להיות לך לעיתים פחד מגברים". היא אז העלתה את המועקה שלה לנוכח דמותו המרושעת של הגבר. אני עוצרת בממשי הזה שהעיר אותה, תוך כך ששאלתיה: "תסבירי לי מדוע הגברים גורמים לך פחד?"
בהמשך הפגישות, היא מספרת לי על אחיה. הוא סטודנט לביולוגיה, הוא מביא ספרים הביתה, ספרים על הדת שלהם, הדת המוסלמית. הוא מסביר להורים שלו, לאחיו ולאחיותיו, שיש להתייחס לקוראן כפשוטו. הוא אומר לה שהיא צריכה לשים צעיף בכדי לצאת כשיהיה לה המחזור, גם אם בית הספר אוסר זאת. היא רוצה לציית לו, אך היא תלמידה טובה בבית הספר ומחשיבה את לימודיה. אני קוטעת אותה: "את מרגישה מחולקת?". אני מדגישה לה בכך שהיא תפוסה בין אידיאלים מנוגדים.
רוקסאן מודיעה לי שכבר לא עשתה פיפי ומביאה חלום: "חברתי אמה מראה לי קופסא שקבלה מהדוד שלה. ברגע שהיא פותחת אותה אני מתעוררת". היא מוסיפה שהצטערה על כך שהתעוררה ושלא יכלה לדעת מה היה בפנים! היא מצביעה בכך על בחירת הסובייקט: לחקור את מסתורי הנשיות בכדי להכפיף את גורלה לפי האיווי שלה, במקום להשאר במבוי הסתום של הסימפטום שלה או במה שכופה הדת.
[1] הלן דלטומב. האיווי הבלתי נתפס של הנעורים. סדרת הרצאות בסאן קוונטין 2005=2006, מסמכי סקריפטה, עמ' 9. Les Documents de Scripta - L'insaisissable desir a Vadolescence
- התחבר בכדי להגיב
