על הראיון עם מעלות המחזה "משוגעת?"
על הראיון עם מעלות המחזה "משוגעת(?)"
זיו רובינשטיין
נתבקשתי על ידי עומרי ביכובסקי לכתוב כמה מילים על ראיונו עם מעלות המחזה "משוגעת"
שהומחז בפעם השנייה זה עתה.
ההצגה עוסקת ב"שיגעון" – השגעון של נערות – שגעון על פי הגדרתו הרפואית. נערה נערה ומחלתה.
במהלך הראיון ניתן לקרוא שהעיסוק של הנשים, היוצרות, המרואיינות, במחזה נבע מתוך המשיכה שלהן לשיגעון עצמו .
כלומר מה שגרם להן להעלות מחזה היה – השיגעון.
אותו שגעון שלמעשה גורם לכל אחד ואחד להעלות מחזה – אם כבמאי, אם כשחקן ואם כקהל – איש איש והמחזה שלו.
לעיתים, נערה אחת, כפי שאנו מבינים מהראיון, מביאה את אחת היוצרות למצב שבו היא אומרת:
"מאז ההצגה,אני לא יכולה יותר שצוחקים על משוגעים"- ניתן לומר שההזדהות של הבמאית עם
הדמויות הגיעה למחוז חפצה.
אם כן, נשאלת השאלה – עד כמה שיגעונו של אדם אחד יכול לחרוג מתחומי המחזה שלו – כלומר מתי הופכים בני אדם להיות שחקנים במחזה לא להם?
מתי פועלים בני אדם מתוך מחשבה שהם במחזה, בכיכובם, שעה שלמעשה, הם סטטיסטים
בסצנה בודדה, אחת, מתוך מחזה אשר מבוים על ידי אדם אחר.
על פי הראיון,לא ברור מי הבמאי ומי השחקן של המחזה – מה שבטוח זה שקוראים לו "משוגעת".
אז אם השיגעון הוא היכל היצירה שאליו נוהרות היוצרות, השחקנים, הבמאים, המשוררים, הסופרים, ולמעשה כל יוצר אשר נאמן ליצריו, שאף לא מבקשים את נאמנותו שעה שהוא יוצר, אזי ניתן לומר שכולנו משוגעים –כולנו "המשוגעת".
ומה ניתן לעשות עם השגעון הזה? – קטונתי. איש איש ופתרונו.
מה שבטוח שאי אפשר לנסח אותו במרשם תרופתי או בהגדרה דיסציפלינארית כלשהי.
סביב שגעון זה מתקיימים ימי עיון, מצלמים סרטים ותמונות, מפיצים ניוזלטרים ועורכים אסיפות ולמעשה מה שמתקיים ויכול להתקיים-רק סביב השגעון .
שגעון שלא מצליח למצוא לו מקום.
"כשאנחנו מסתכלות על זה עכשיו" מציינת אחת המרואיינות," היינו די מטומטמות"..
האם העיסוק בשגעון הוא מטומטם?
הרי לא ייתכן עיסוק שראוי להיקרא ראוי אם אינו מגיע משאול היצרים.
- התחבר בכדי להגיב
