דבר המערכת - זמן תפס"ן 2
דבר המערכת
קליניקה מוסדית
כותרת זו שהופיעה כשם של המושב האחרון של הכנס השני של תפס"ן מפגישה אותנו עם מושג שעל פניו נראה ברור ומכוון לקליניקה המתרחשת במוסד. אך הרי יש מוסדות המיועדים לכך – מוסדות טיפול למיניהם, מדוע להדגיש את ממד המוסדיות של הקליניקה? כפי שהתבהר, בהקשר של תפס"ן מדובר במוסדות שאין זה יעודם הרשמי, מוסדות שלקחו על עצמם פרספקטיבה קלינית, שהוספגה ב"קירות" המקום.
במושב מקדים בו דובר על "הקליניקה של הפסיכולוג החינוכי" היה ברור שבעבודתו יש מן המוסדיות בעיקר במיקומו כזה שפועל ונמצא בין המערכות והמוסדות, לעיתים אף בין הפטיש לסדן. לעיתים קרובות הוא הוא זה שמוטלות עליו מטלות הכרוכות בשילוב התלמיד הנושר בקשר חברתי ובקשר המסועף עם בית הספר או הגורמים הפועלים מטעמו. למדנו שהפסיכולוג החינוכי נהנה ממעמד חיצוני לבית הספר בהיותו ממומן על ידי העיריה ומשרד הבריאות, מה שמאפשר לו עצמאות מסויימת בהמצאת האופן בו יקבל הממד הקליני מקום בעבודתו.
כפי שהתבהר במהלך הצגת המקרים בכנס, קליניקה מוסדית, בהקשר של תפס"ן עוסקת בסוגיית המוסדות שאין זה יעודם הרשמי, מוסדות שלקחו על עצמם פרספקטיבה קלינית ופועלים באופנים שונים לתפיסת הנושר והמצאת נקודות אחיזה כמענה למצוקות ההתבגרות.
קליניקה מוסדית זו כרוכה ביצירת התנאים שיאפשרו כניסה/חזרה/שילוב בקשר חברתי ויצירת שייכות. אחד התנאים האלה כרוך בעמדת המוסד עצמו: לא רק הדגשת שילובו הנמרץ של הנושר אלא הנכונות של המוסד עצמו להשתלב במקרה של הנער או הנערה, אחרת יהיה זה עוד מוסד מועד לנשירה. אפשר לומר שאחד התנאים ליצירת קליניקה מוסדית הוא שהמוסד הוא זה שמנשיר את עצמו מהפורמאליות של מוסדיות ובירוקרטיזציה.
כפי שלימד אותנו נציג "הפוך על הפוך" המקום הוא "לא פורמאלי" בהגדרתו ובכללים המנחים את תיפעולו. אנשי הטיפול משתמשים במסירה שהמקום מייצר, עד כדי כך שגם על פי תפיסתם, זהו תנאי מקדים הממשיך ומלווה את הקשר הבינאישי.
ב"הפוך על הפוך" – נתקלנו במקום ש"צורכים" אותו. מוסד התואם את התרבות הצרכנית בת זמננו, מקום המאורגן כבית קפה, בו אפשר כנראה לשתות קפה הפוך או שוקו, לפטפט בפינת הישיבה ולפגוש חברה וגם מדריכים. חובה אחת היא להיות בקשר עם מדריך. ואז קורה שמשהו הפוך מתאפשר, הפוך כמו ב"הופכי של הפסיכואנליזה", משהו בשיח נתון למה שנקרא "טיפולי" – כל ג'סטה, כל אמירה....כפופים לשאלת הצוות על סיבתיות. ייתכן שהנער או הנערה הגיעו לצרוך או למלא צורך זה או אחר (ביטחון, חברה, אמון, תקשורת). אך המקום לא משאירם במקום של מילוי הצורך. בהיותו מכוון לקליני הוא יכוון לתביעה ואף לאיווי. זו ההכוונה הקלינית - להפגיש גם עם דיבור שאינו פטפוט. זה לא שלם ולא מושלם אך אין צורך לשאת עיניים לקליניקה הממוסדת, שכן זו האפשרית ב"הפוך על הפןך" היא המוסדית.
הקליניקה המוסדית של "קידום נוער" הפגישה אותנו עם מקום טופולוגי, "מוסד" של מדריך אחד היוצר סביבו מקום שיש לו נראות...כשהחבורה מקיפה אותו, כשהוא שם בקשר עם זה או אחר הוא פונה ופונים אליו...זה מקום לכל דבר, לעיתים בשכונה לעיתים במרחב בית הספר – מקום בתוך מקום שהוא מחוץ למקום כלומר לא מחוץ בין קירות, כללים ופורמאליות. נתקלנו במקרה יוצא מן הכלל המלמד אותנו על השָמות (ravage), והסבל שנוצרים כשנער לא מצליח להפעיל את הנשירה כאופרציה, וממשיך להיות תפוס בתביעה לא שלו, בסיפור גירושי ההורים. במקום להנשיר עצמו הוא ממשיך בחזרתיות "להתגרש" מהוריו המתגרשים, שוב ושוב ללא הצלחה. הוא מנכיח בסיבלו ובהחמרת מצבו ששילובו במסגרת אחרת כמענה לנשירה מבית הספר לא תצלח בהכרח כל עוד הנשירה כאופרציה נפשית לא התחוללה. כאן עולה שוב השאלה של קליניקה מוסדית, איך המדריך יעבוד עם התביעה לנשירה ולא התביעה לשילוב!
בהמשך לצורך ולתביעה שנידונו בשני המקרים הקודמים, מנהלות "מוזות", בית ספר התיכון לאומנויות, מסרו והדגימו את הצלחתה של נחישותן לקשור קליניקה מוסדית עם מסגרת בית ספרית. במסגרת בית הספר הן הצליחו לכוון להבחנה קפדנית בין מופעים של צורך, תביעה ואיווי ולכוון את ההתערבויות להימור על מופעי האיווי, מקרה מקרה. הנחת העבודה שלהן ושל צוות המורים, בכפוף להדרכה צמודה של גבריאל דהאן, היא ההתייחסות להוראה כשדה של תביעה כלומר: "הזמנה לקרוא את התביעה של התלמיד כשאלה בקשר לחיים שלו, למה שעושה בעולם, לעתיד שלו". בכפוף לכך המכוונות הקלינית היא לא להענות לתביעה "as is", כפי שהן אומרות, אלא "להשהות תגובה כדי להצליח לקרוא היכן ממוקמת התביעה" ולפיכך האקט של המורה הוא למעשה אינטרפרטציה של התביעה ונקיטת פעולה שתכוון לאיווי. השיום והשיוך לבית הספר אף הם לא אוטומטיים וביורוקרטיים. ישנו מרווח בין זה שיקרא תלמיד ע"י "מוזות" לבין זה שלוקח על עצמו את השם "תלמיד". לדברי המנהלות וורד ניצני וליטל ווסרמן, "ברווח הזה נמצאת עבודת המקום, העבודה למצוא ולהיות במקום, מקום של קריאה, של דיבור, של הסימפטום, ניסוח דרך עבודה, לגשת לבגרות, לחיות". כן, לחיים. ממש כפי שמסיימת מולי בלום את המונולוג שלה ואת "יוליסס" כולו: "...וכן אמרתי כן אני רוצה כן."[1]
אילנה רבין
- התחבר בכדי להגיב
