דבר המערכת - זמן תפס"ן - גליון 1
דבר המערכת - זמן תפס"ן 1
הכנס השני של תפס"ן בפתח[1]. בכנס הראשון עסקנו במופעים של הנשירה ובמענה שהדיסציפלינות השונות מנכיחות בשטח. היה ברור שהתופעה מעסיקה גורמים רבים שכמונו מופתעים מהביורוקרטיזציה והמדיקליזציה שנמצאו מוצדקים רק ב10% של המקרים[2]. ייתכן שבאופק של נתונים אלה מצויה גם נשירת המורים, שהחלו ללמד כמשאת לב ומצאו את עצמם נושרים מהשיח[3] עם התלמיד לטובת האילמות של התרופה.
הכנס השני מנכיח את צירי הפעולה הקלינית אליה מכוון תפס"ן כתחנה פסיכואנליטית לטיפול בנשירה של בני נוער. נזכיר שני צירים מאלה המפורטים ב"כרטיס הביקור" של תפס"ן[4] א. הנשירה של בני נוער היא בראש ובראשונה תופעה נפשית ולא רפואית או ביורוקרטית - זוהי הנחת היסוד של תפס"ן בתפיסתו הטיפולית, בין אם הנשירה היא פיסית, אינטלקטואלית או חברתית. ב. כתחנה קלינית תפס"ן ישמש כתובת לפניות של בני נוער והורים מכל האוכלוסיות, וכתובת לייעוץ, הדרכה ושיח קולגיאלי לאנשי מקצוע וצוותים העוסקים בחינוך וטיפול בבני נוער.
כנס שני זה הוא זמן ההתבגרות של תפס"ן, זמן הראקטיבציה של מה שנזרע בזמן הראשון והנתקל בבלתי אפשרי מסדר חדש, כפי שאומר אורחנו ד"ר אלכסנדר סטיבנס במאמרו: "גיל ההתבגרות, סימפטום של ההתבגרות המינית"[5]. אין זו בחירה אקראית של מערכת זמן תפס"ן, לתרגם ולהביא לקראת הכנס מאמר סולל דרך זה. (בתרגומה של עלמה יצחקי ובעריכת רויטל יצחקי).
סטיבנס מציע לנו לגשת אל גיל ההתבגרות לא כשם של משבר מוכלל – "משבר גיל ההתבגרות" – אלא מצידו של הסימפטום. גיל ההתבגרות הוא איפוא הפריסה של סדרה של בחירות סימפטומטיות מסוג של "הכל אפשרי" ביחס ל"בלתי אפשרי" חד ומדוייק של המפגש עם ההתבגרות המינית. הסימפטום הינו התשובה של הסובייקט להעדר היחס המיני – להעדרו של כל ספר הוראות אפשרי בנוגע למפגש המיני. אין זה אומר, כפי שמדגיש סטיבנס, שעקב כך אין ערך לדיבור. להפך.
תת הכותרת במאמר "תגובות סימפטומטיות חדשות בהתבגרות המינית" מכוונת אל אינדיקציות קליניות המסמנות "מספר מענים של גיל ההתבגרות להתפרצות בממשי". סטיבנס מציע מספר אופנויות של מענה למה שעל הפרק עבור המתבגר. קבוצה אחת של מענים סימפטומטיים הם אלה המצויים בשדה של הידע (שאיננו עונה על "השאלה היחידה שבאמת מוצבת"). קבוצה אחרת היא זו של המענים באמצעות הזדהויות – זהו הנתיב המוביל אל חבורות הנוער. קבוצה שלישית היא זו של מענים ביחס לפנטזמה שכושלת: "הסובייקט שכבר בנה פנטזמה בילדותו פוגש מחדש בעובדה שהפנטזמה הזאת, למול האתגר החדש של המין, כבר אינה עובדת." אם בנקודה זו גם הסימפטום כושל, אנו עלולים לעמוד בפני acting out או מעבר לאקט.
מהאחד אחד של המענים הסימפטומטיים, מוליך אותנו סטיבנס לתופעות חדשות בתרבות. האב כסימפטום, שיכול היה להיות אחד המענים האפשריים בפני כשל זה כבר אינו כזה: "ישנה ירידה של הפונקציה האבהית (כשהאב, על אף שהוא ניצב כראוי בסמלי, לא מגיע לשיעור קומה מספיק כדי לייצג לבנו יוצא מן הכלל)... בימינו, זה מעבר לרמת המקרה הבודד בקליניקה. זוהי תופעה מבנית בחברה שלנו, הנובעת מהאפקטים של התפתחות המדע ושל האוניברסליזציה של התרבות".
למול תופעה תרבותית זו, נדגיש את שאלתו של סטיבנס בתקווה שנשכיל להשתמש בתשובתו. השאלה: "היכן ניתן עדין למצוא את המקום של היוצא מן הכלל?" התשובה: "ניתן עדין למצוא אותו באקט האמירה.....זה בכל מקרה דבר מה שדורש מאתנו תשומת לב. כאשר ישנה אמירה, כלומר המצאה יחידאית, האם אנחנו מוכנים להכיר בה? זהו המקום היחיד שבו אנחנו יכולים עדין למצוא את המימד של היוצא מן הכלל".
[1] בשיתוף עם הרשת הלאקאניאנית. ראו פרטים אודותיו ב: http://www.pragma.co.il/%D7%94%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA/794
[2] מתוך הרצאתו של ד"ר חגי מעוז, ביום העיון "למה נשירה", ב 26 ביוני 2014.
[3] מתוך הרצאה של ד"ר חוה פרידמן, ביום העיון "למה נשירה", ב 26 ביוני 2014
[4] ראו: http://www.tafsan.org/
[5] מתפרסם בגליון זה.
- התחבר בכדי להגיב
