הערות מקדימות לפסיכואנליטיקאי

חלק I

מקימים מפעל

מקימים מפעל: התפס"ן - תחנה פסיכואנליטית לבני נוער. להקים- הינו אקט. באקט הזה של הקמה נחוצה חבירה של אחדים. בהקמה הזו, אמנם בדומה להקמה של בית, נחוצה הישענות על עמודי תווך, אך שלא כנהוג - יהיה עלינו לצקת אותם תוך שאנו נשענים עליהם, זוהי לוגיקה פסיכואנליטית. שניים במספר הם העמודים שישמשו אותנו: האחד יתייחס לגורלותיה של הפסיכואנליזה בישראל, השני עניינו הגורלות של מה שנוהגים לכנות "מתבגרים", או מה שפעם נהגו לכנות "בני נוער" - שכן בימינו המתבגרים אינם עוד רק בני נוער- כפי שהם נגלים לנו באמצעות תופעת הנשירה שלהם מן המוסדות שהקצתה להם החברה. גורלות אלה נכרכים זה בזה ביותר מאופן אחד באמצעות מה שאנו כוללים במונח דיסקורס ולכך ארצה לייחד את הדברים הבאים.

מה זה אומר? זה אומר למשל שהאפקטים הפסיכואנליטיים אינם מותנים במה שמכונה בפסיכותרפיות שונות ה-setting, כי אם בדיסקורס, כלומר, בהצבתם של צירים סימבוליים על ידי פסיכואנליטיקאי, ללא תלות במִקוּם של חדר עבודתו, אף לא בכרטיס הביקור של זה אשר בא אליו. האקט האנליטי אינו מותנה בקלישאה המפורסמת משנות השבעים של ארבעת ה- I'sכאפיון הכרחי של זה אשר ימצֵא מתאים לאקט זה בין אם כאנליזנט בין כפסיכואנליטיקאי. תחת זאת ההתניה היא בהתנסות דיסקורסיבית אשר תאפשר למצוא מענה בתוך מה שמתנסח כשאלה בגוף השאלה וגוף השואל. על גבי האוריינטציה הזו הדיסקורסיבית אנו יכולים להניח את הבסיס הלוגי-אתי להקמה של תחנה פסיכואנליטית, שאת יעילותה אין בכוונתנו למדוד על פי מספר המיטות/הספות שלה כפי שנוהגים במקדשי הסטינג והפרוטוקולים של הרפואה. לו היה הפסיכואנליטיקאי מותנה באלה כי אז לא היה ניתן לדבר ברצינות על האפשרות של התחנה הזו.

הנווד האקסטימי

תחנה מעין זו ביחס לפסיכואנליזה הינה למעשה מקום של גלות אשר מגלם את מה שהינה הנשירה ההכרחית של הפסיכואנליטיקאי עצמו מתוך החברתי ולתוכו – זהו הפסיכואנליטיקאי כ-"נווד אקסטימי". ז'.א. מילר עושה עבורנו הבחנה באמצעות המונח שטבע- "המקום אלפא"- בין הפסיכואנליטיקאי לבין הפסיכואנליזה^[1]. המקום אלפא מאפשר לנו להתייחס לפסיכואנליטיקאי בתרבות, בחברה, כאל אובייקט נוודי: "המושגים הלאקאניאנים של האקט האנליטי, של הדיסקורס האנליטי, והסיום של האנליזה כ-pass עבור הפסיכואנליטיקאי מאפשרים לנו לתפוס את הפסיכואנליטיקאי כאובייקט נוודי, ואת הפסיכואנליזה כמכשיר נייד, המסוגל לנוע לתוך הקשרים חדשים, ובמיוחד לתוך מוסדות". בהבניה הזו הפסיכואנליטיקאי הוא האובייקט הנוודי הפסיכואנליזה היא המכשיר הנייד בידיו.  

אפשר, מפרספקטיבה מסוימת, לומר שהפסיכואנליזה הינה אותה המצאה אשר הקצתה באופן חדש מקום בתוככי הדיסקורס החברתי למה שהינו חוצן. אין היא ההמצאה היחידה שעונה לאפיון הזה, אמנם יש לה את הייחוד שלה, אך יש לה גם מן המשותף עם המצאות אחרות. החוצן האנושי, החוצן שהינו האנושי, זכה להמצאות "חברתיות" לכול אורך ההיסטוריה – המתמטיקה, למשל, אינה פחות מקום מפגש עבור חוצנים ממה שהנו הדיסקורס של הפסיכואנליטיקאי- לכן אפשר לכתוב את ההיסטוריה האנושית גם כהיסטוריה של המצאות מעין אלה. על כל פנים על "הנווד האקסטימי" מוטל לנצל את מה שמתאפשר לו, לנצל את הניידות הביזארית שלו שכן "יש לו חובות לתקופתו". הנוודות הזו תבוא לידי ביטוי באופן נוסף במבנה הפעולה של תחנה זו: הפסיכואנליטיקאי יקים את התחנה הזו כדי לִגְלוֹת ממנה גם כן- ועל כל מי שיצטרף להקמתה מוטל להקימה מחדש, ההקמה הקולקטיבית לא תוכל לפטור מן ההקמה אחד, אחד - לגְלוֹת ממנה ולשוב אליה מחדש. היא תהיה עבורו אורחן, תחנה על הדרך, מקום לשוב אליו "על הדרך" במסעותיו, כוורת לפרוק בה מגרגרי האבקה וטיפות הצוף בשובו משוטטותו בחוצות החוצנים. המוסדיות של התחנה תקום על גבי חריצות של הלוך ושוב, של "מִשוּט בארץ וּמהִתְהֳלֵךְ בה" ומהמאפיינים שייקבעו על ידי איווי של פסיכואנליטיקאי בהם יהיה צורך להיווכח.    

ברוח הזמן שלנו אפשר לומר שגם "הנייד" המוכר של כל אחד, האובייקט החברתי המובהק "המתבגרי" בן זמננו, "הנָיָיד" הזה שהחליף את "הנָשִיר" הישיש של זמנים עברו, קרי את "הנָוָוד" ללא גיל והמשוגע, הינו אף הוא, באופן פרדוכסאלי, המצאה של מקום חברתי עבור החוצן – החוצן שהינו כל מתבגר, שמספח לעצמו בימינו יותר ויותר שנים משנות חיי אדם. זהו "נייד" שהפך להיות אינדקס של ההתבגרות עצמה, כל בעל נייד הינו מתבגר, קרי, אחד הנִמְנֶה עם מאמיני הנייד. שכן, מתבגר הינו זה שאהבתו סובלת, אשר תחת הוודאות של אבדנה היא סובלת מן הספק המכרסם, מן התשובה שמבוששת להגיע, מן הדאגה, מן הפרידה, מן הפריצה של המועקה כאשר הזמן והמקום פולשים בממשותם, כשאמונתו היא שהנייד ישחרר אהבה זו מסבלותיה. כמובן שזה מסתבך בדומה לאמונה באל שלא עונה, או שלא עונה באופן ברור, או מיידי, כדי לפתוח את המרחב לפעלתנות הפרשנית.

לעיתים "הנייד" הזה נותר המקום היחיד והאחרון לחוצן, זה שנשלל מכל כתובת, שמודיע שלא נותר עוד אל מי לפנות - מקום צרוף ללא כל גוף שתופס אותו, התמסרות גמורה לכך שכאשר תְּעָלֵם מן העוֹלָם, האחר שאיננו, אולי אף "המבוגר שאיננו", הוא, ידע היכן נעלמת. במובן זה הנייד הינו יותר מאשר איבר של אוננות, הוא "צ'יפּ" מטעם האחר הזה, איבר של רִישׁוּת ואיכון כנקודת ציון במפה. זהו צ'יפּ שיכול לחיות עוד זמן מה גם אחרי שהגוף הנשא התכלה. המתבגר שנלכד בייאושו יכול לפנות אליו שוב ושוב כדי להיווכח בכך שאין אחר לאחר הזה שאליו אפשר לפנות. הצ'יפ הזה אם כן, הינו הגרסא של אחר שלא קיים אך גם שאין לו גוף לבד מגופו של המכשיר. הרי לנו הצורה בת זמננו להעניק לכול דורש שידו משגת, תרתי משמע, קשר עם האחר שלא קיים באמצעות גופו הטכנולוגי של מכשיר קשר שנלווה אליו בכל אשר ילך – האחר הפך להיות מעין קבוע באמצעות הגילום המטריאלי הטכנולוגי – מטריאליזציה של האחר שאחריו ואחרי חסרונו, בין השאר, חתרנו באמצעות האנליזה.

נוכל לפנות בחזרה אל פרויד ואל האופן בו הוא מתאר את הציביליזציה כאיבר נוסף של הגוף^[2], מעין מערכת הגברה של גופו, כאשר חסרונו או קלקולו הופכים מקור נוסף מחולל סבל. אפשר שנקרא את הציביליזציה הזו כאחר אשר בנתיב הזה של ההגברה של איברי הגוף, הגוף הזה אשר מסמן את האחר, כצורה של הנכחת האחר שאיננו. זהו אחר אשר מאפשר למעשה הבנייה של מציאות עבור הסובייקט שמציאותו הופכת רופפת או נזילה מדי. אלה היו פני הדברים במקרה של נערה מאומצת שלא ידעה מנין היא באה אף לא לאן היא הולכת. האימוץ שלה הפורמאלי נשען על הצדקה רעועה שחייבה אותה מבלי שידעה על כך: היא הובאה כמתנה לבת הביולוגית של זוג הורים מבוגרים אשר לא יכלו לספק ל"נסיכה" שלהם אחות ביולוגית. לשם כך היה עליה להיוותר קטנטונת עבור הבת הביולוגית ואת האם המאמצת לא לעזוב כלומר, לומר לה כל דבר ואילו עם האחרים לשתוק. היא מקבלת לידיה מתנה מאביה המאמץ גרסא חדשה של "נייד". הוא נבדל מקודמו לא רק בזה שהוא היה מדור חדש – שכן גם "האיברים" הללו כבר כפופים למניין השנים, דור חמש למשל ב'נָיָידִית' משמעו חמש אחרי הספירה - אלא גם בזה שמידותיו היו גדולות בהרבה מאלה של קודמו. הנערה נקלעה למצוקה. היא לא יכולה הייתה להרשות לעצמה עד אז ללכת ברחוב או לנסוע באוטובוס אלא אם כן אחזה בידה את המכשיר הנייד. כאן אנו נתקלים באופן חשוף כמעט לגמרי בשאלת המציאות ואבדנה. זהו פרויד שקושר למעננו, את המציאות והגוף ומניחם במישור אחד. הנה מה שאנו קוראים בחיבורו 'האגו והאיד' משנת 1923: "הגוף עצמו, ומעל הכול המעטפת שלו, הינו מקום שממנו נובעות התפיסות החיצוניות והפנימיות כאחד. זה נתפס באותו אופן כמו כל אובייקט אחר, אלא שביחס למגע יש לו שני אופני תחושה, האחד שקול לתפיסה פנימית...האגו הינו קודם לכול גוף-אגו; אין הוא רק ישות של פני שטח כי אם הוא עצמו פרויקציה של פני שטח...".^[3] כלומר: האגו באופן אולטימטיבי נגזר מתחושות גופניות, בעיקר מאלה המגיעות מפני השטח של הגוף. אפשר אם כך להתייחס אליו כפרויקציה מנטאלית של פני השטח של הגוף, ולבד מכך כפי שראינו, הוא גם מייצג את פני השטח של המכשיר המנטאלי. ובכן האגו הזה שפרויד מתארו כמה שהינו בראש ובראשונה אגו-גוף הינו אותו אחד שהוא מכנה עבורנו גם כאגו-מציאות. זהו אותו אגו אשר מייצר שיפוטים לגבי הקיום הממשי של דבר מה אותו אנו מדמיינים. הנערה הצעירה לא יכולה הייתה עוד לאחוז כהרגלה בנייד החדש שהיה גדול מכפי מידות כף ידה. הדבר חולל אצלה אפקט של אבדן מציאות. אבדן במובן של הביטחון בהתמצאות ובמה שעלול לקרות לה בלכתה ברחוב או בנסיעה באוטובוס. הנייד בהקשר הזה מופיע כעמוד תווך שעל אף שנראה כאיבר-תוסף, איבר-תותב של גופה, בפועל הוא ממלא את מקומו של עמוד תומך אשר מאפשר לה להלך בבטחה מסוימת ולהתנייד בתוך המציאות כשייכת לה. הנייד במובן זה הינו דווקא הקבוע שמאפשר לה להפוך לניידת. העובדה שהנייד הזה תפוס ביד לא בהכרח חושף מיד את היחס שבינו לבין מי שהיד שייכת לו. עבור הנערה הזאת שנטתה להתעלף וליפול ברחוב, או באוטובוס, או בבית הספר, ולשתוק בכל מקום מחוץ לביתה, להצליח לשאת את העמוד הזה, שהוא יותר מאשר מקל הליכה, בתוך התיק שלה, ולנוע ממקום למקום למרות שהיא כבר לא אוחזת בו בכף ידה, אינו עניין של מה בכך. במובן זה ההבחנה של פרויד מגיעה אל אישושה באופנים שהוא עצמו לא יכול היה לדמות אף לא באגדות. זאת משום שבנייד הזה היה מקופל גם  עולמה החברתי, האפשרות שלה להיפרד במידת מה ממה שקבע אותה. המפגש החברתי שלה התרחש בזירה הוירטואלית שבה הגוף של המפגש פנים אל פנים נחסך ממנה, כך אפשר היה שהמידות הזעירות של גופה, גוף של ילדונת שעצר את גדילתו, ואולי אף שנאסר עליו לגדול, לא יהוו עוד מכשול במפגש מעין זה.

באופן זה המשוטטים-המכורים הללו שגופם נעלם והולך הופכים להיות, על גבי היותם אלים- תותביים, לאלים-וירטואליים במובן זה שהיכולת שלהם להתגבר על מרחקים, קליטה, זיכרון, מהירויות וכה הלאה היא כמו של אלי האולימפוס בעוד נוכחותם הגופנית הארצית שייכת בעיקר לסיפורים. מה שהיה עשוי להפריע לשלווה הא-גופנית הזו הינו מה שפרויד נסח כעיקרון המציאות, אשר כידוע לכם הינו עיקרון שעובד בשירות הסיפוק במובן זה שהוא מציין את החיפוש אחר הסיפוקים הממשיים לנוכח הכישלון של הנטייה של מה שקרוי ה-wish-thinking ההלוצינטורי, הסיפוק ההזוי. באופן פרדוכסאלי העיקרון הזה דווקא הוביל אותה לצאת מביתה ולהתעלף בציבור. המקרה של הנערה הזעירה הזו והנייד הינו גם עדות לעובדה שנוטה להיות מוסתרת, שיהא אשר יהא המרחק שהמכונה-מכשיר-איבר יפתחו ביחס לגוף הם לא יצליחו להעלים את הנחיצות, מינימאלית ככל שתהיה, בגוף בפעולה שיהא חשוף לכול הפגעים שמזמנת לו המציאות הפיסיקאלית, הביולוגית וגם החברתית על כל היבטיה: תאונות, טרור, פיגועים או מגיפות עונתיות ואחרות שמתפשטות על פני היבשות משום שבני האדם נודדים ביניהן במטוסים ואניות, או כמו שזה עבור הנערה הצעירה החרדה שאוחזת בה באוטובוס כאשר מישהו מתיישב לידה או כאשר נמנע ממנה לצאת בקלות מן הדלת.

עם כול מה שנאמר לעיל לא נוכל שלא להניח ראשית לכול שהפניה לנייד אינה כי אם גלגולה של אותה תנועה ראשונית של הפעוט בזרועות אמו מול המראה של הפניית מבטו לאחור לעבר המבוגר, לעבר האחר, שמאשרר את מה שמשתקף במראה מלפנים וכורכם יחדיו, את הבבואה ואת הסובייקט על גבי החתך שלא ניתן יותר לאיחוי - פרוטוטיפ ספקולארי לעובדה שהסובייקט מכונן עצמו במקום של האחר. הגרסא בת זמננו שמראה את זאת ש"שלב המראה" לאמתו של דבר איננו רק שלב, היא תופעת ה"סלפי" (selfie). זהו תצלום עצמי באמצעות "הנייד" שמועלה לרשת החברתית ואשר עשוי לזכות תוך פרק זמן קצר ל"השתתפות" של אנשים בחוויית המצטלם. אלה מצדם משגרים לשולח את ה"לייק", או כל התרגשות נבחרת אחרת ממדף ההתרגשויות שהןready-made , מעין גרסא בת ימינו של מקהלה יוונית שמתרגשת במקום הצופה. זה מה שמכונה רשת חברתית. זהו רִישוּת בן זמננו, או אם תרצו "תופעת מראה" – מה שהיה שלב בניסוח של לאקאן מקבל את "הסטאטוס" שלו (שהינו כשלעצמו ביטוי מובהק של הרשת) כצורת חיים חברתית כמעט פרמננטית אשר במובן מסוים ערה הרבה יותר, במישור של הפעולה, לעובדת הפיקציה כמבנה של האמת. הסובייקט מביט בעצמו כמצולם וכדי לקבל אישור לערך של מה שחוזר אליו ממסך הצילום, אין הוא מפנה את מבטו לאחור לעבר זה ש"בזרועותיו" הוא נמצא, כי אם משלח את התמונה על פני הרשת החברתית שמתבוננת בו מתבונן בעצמו כמתבונן בה. זה יכול להגיע לידי כך שגם אם הוא נמצא בקרבה אינטימית-פיסית עם מאן דהו נוסף הוא עשוי להעדיף להֵרָאות עבורו על גבי מסך הצילום בהעניקו להשתקפות ערך שגובר על הקרבה הפיסית בפועל. מה שמוחזר מן האחר-הזולת הן כאמור מילות ה"לייק" למיניהן. המילים כשלעצמן לא חשובות מה שחשוב הוא המספר, מספר המגיבים. המבט מתורגם ומוחזר כמספר. הנה, בשינוי קל של אותיות, בהשמטה של צליל אחד, הצליל האחרון: selfie במקום selfish נוצרה חברתיות מסוג חדש אשר חושפת את הרשת החברתית ככסות להתענגות אוננותית אשר משיגה את המקצב הפאלי שלה באמצעות הספירה והמספר. האין זה מה שלאמתו של דבר מחליף את הגרסא היוונית של דע את עצמך? תתבונן בעצמך במקום דע את עצמך? אלא שעלינו גם להבחין בכך שיש בפרקטיקה "הסלפית" הזו - אשר לא מעט פסיכואנליטיקאים חסידי מושג הסֶלְף, כמו וויניקוט, או קוהוט וודאי היו חוגגים אותה לו היו עדיין בין החיים - מימד נוסף, זה של הבניית סצנה. מימד זה חשוב לענייננו שכן הבמאים המובהקים והלוהטים ביותר של הסצנה בת זמננו הינם בני הנוער. אפשר שמתמיד המתבגר היה "הסצנריסט" של כל דור ודור בתרבות שכן מתבגר הוא כולו סצנה. זה על גבי הסצנה, אשר תחומה בין ההתאבדות לבין הרצח, שהמתבגר מנסה להצליח לחיות "בעולם". הסצנה, בין אם היא על במת היחסים עם ההורים או היחסים עם הממסד, ובין אם בהתמקמות בקרב בני אותו גיל, ביחסים עם המין האחר או עם בני אותו מין – שכן כל אלה אינם כי אם בָּמוֹת לעת מְצֹא להתרחשות במימד אחר של סצנה אחרת - היא מרכיב יסודי בנשירה בה מדובר: הנשירה היא תמיד סצנה של נפילה, או נפילה מן הסצנה, אשר עשויה בגבול שלה להגיע לנפילה מן "העולם" במימד של ה- Nieder-kommen Lassen הפרוידיאני.

לא יהא זה מופרך לומר על פסיכואנליטיקאי שהוא גרסא מוקדמת של "נייד". אפשר אף להגזים ולומר שהוא היה תנאי הכרחי להמצאת הנייד הזה, שכן הוא נשען על מודוס של נוכחות מתמדת, נוכחות ללא הפסקה של הסובייקט והאחר. אך נסתפק בכך שנאמר שהמצאת הפסיכואנליטיקאי והמצאת הנייד שולחים אותנו לאותו גורם אשר חולל את המצאתו של הסובייקט של המדע. על כל פנים, אותה מראית עין של האובייקט a שמתייצב כסוכן-מכשיר בדיסקורס של הפסיכואנליטיקאי-נייד, בין אם ככזה אשר מנייד אליו את שאר העולם, אחד-אחד, בשעה שהוא עצמו נותר במקומו ובין אם ככזה אשר נודד מאחד לאחד - בכל מקרה הוא מכשיר נייד שיכול לפעול את פעולתו, אפילו מתחת לאדמה. אלא שכמו הנייד שתלוי בפונקציה שלו בתחנות ממסר כך גם הפסיכואנליטיקאי מעוגן בחברתי כתחנת ממסר. התחנה שאנו מקימים כתחנת ממסר עבור הפסיכואנליטיקאי הינה כשלעצמה בחברתי. אמנם איננו מקימים אותה מתחת לאדמה, אך אפשר שנצטרך לחפור מתחת לאדמה כדי לגרד את האמצעים לקיימה על פני האדמה, אותה אדמה שמכונה בימינו קרקע הנדל"ן שהיא כבר לא האדמה של החקלאות. זה מה שאנו עומדים לחולל, להקים את התפס"ן בשדות הנדל"ן, שדות הנכסי דלא ניידי, שדות הנפש דלוקת הנשירה, זו שהנשירה מכל מקום, או זמן, הופכת עבורה לדָלֶקֶת, לדְלֵקָה הכרחית. אלא שמשום שהפסיכואנליזה היא בעיר מה שנקים יהא התפסן בשדות הנדל"ן.