הרהורים - 5
לקראת כנס NLS - הרהורים 5
נטלי וולפינג*
"סימפטום הוא סימן ותחליף לספוק דחפי שנותר מושהה; הוא תולדה של תהליך ההדחקה ..." "מדובר בכך שהדחף מצא תחליף למרות ההדחקה, אך תחליף שהוא במידה רבה מצומצם, מותק, ומעוכב, ושלא ניתן עוד לזהותו כסיפוק ..." "בכך מורד תהליך של סיפוק לדרגת סימפטום ... "
ז.פרויד, "עכבה, סימפטום, ומועקה", [1926], SE XX, Hogarth, pp. 91, 95-96
|
פרויד הציג לראשונה תיאוריה זו של תצורת סימפטום במונחים של הגנה מפני "ייצוגים בלתי תואמים" בטקסט מוקדם הרבה יותר, הטקסט הטרום-פסיכואנליטי "הנוירו-פסיכוזות של ההגנה, [1894]. שם הוא מבחין בין סימפטומים בפוביה, היסטריה, ונוירוזה כפייתית, אך המכנה המשותף בין כל אלה הוא כי התנסות מינית (הייצוג הבלתי תואם) מביאה לניסיונות למחוק ייצוג זה מן המודע. בהיסטריה, אומר פרויד, מדובר בניסיון ל"הדחקת הדבר," כלומר לשכחה – שמותירה עקבה. את עקבת זיכרון זו ואת האפקט שנקשר אליה לא ניתן ל"עקור" באופן מלא. אך החלשת הייצוג באמצעות המקורי. במקרה של היסטריה מתרחשת "קונברסיה לרמה הגופנית" (SE1).
כאשר אנו חושבים על סימפטום כעל אופן סיפוק, מה שמדובר בו הוא אותו "שימוש" שונה באפקט. כיצד שמרה ההסרה – שבטקסט מקדם זה אינה הסרה כלל, אלא סינון למשלב אחר, זה של הגוף בהיסטריה וזה של המחשבה בנוירוזה הכפייתית – על הסיפוק, ובכך ייצרה סימפטום? פרויד עוסק בשאלה זו בטקסט המאוחר יותר, מ-1926. הסימפטום כסימן וכתחליף לסיפוק מעורר את העקבה ממנה לא ניתן להפטר.
בארגומנט שלו לקראת תל אביב, ז'אק-אלאן מילר, בקשרו את הדברים ללאקאן, ממקם את הסימפטום בסיבתו בשפה, כמה שלאחר ההדחקה, ה"השהייה," מביא את מה שלא היה קיים בשפה לכדי קיום. השפה היא סימפטום במובן זה שהיא גורמת לדבר מה להתקיים באמצעות השימוש במטפורה. "ברור, כי מה שמודחק הוא החסר בהוויה בהתגלמותו... לשפה יש פונקציה של להביא את מה שאינו קיים לכדי הוויה." הסימפטום מביא לקיומו של דבר מה שאין לו כל צורה או ביטוי אחר, או של דבר מה שעד כה עמד לרשותו רק "סיפוק דחפי."
במובן אחד, הסימפטום הוא מה שהצליח להביא אל תוך הדיבור, אל תוך ניסוחו של הפציינט את המצב בו הוא נמצא, את הביטוי של מה שאינו הולך: "איני מסוגל לעשות זאת, זה מונע ממני לחיות כפי שהייתי רוצה; זה תופש את כל הזמן שלי." התלונה היא חלק מן השיח ומבנה השייך לקטגוריית הדפיציט: "זה לא הולך." זה משום כך שאנו חושבים [בהקשר זה] על איווי ועל חסר בהוויה.
עם זאת, הארגומנט של מילר מצביע אל מעבר למרכיב המטפורי בסימפטום: "תחת הכינוי ,שאריות סימפטומטיות' נתקל פרויד בממשי של הסימפטום ... [במה] שחומק מן המובן." מעבר לתלונה, "הצלחתו" של הסימפטום (זה לא הולך) היא כישלונו (ה"זה לא הולך" של מה שלא הולך). האם הכישלון זהה לממשי של הסימפטום? זה מזכיר את הנוסחה לגבי הממשי כבלתי אפשרי, כ"מה שאינו מפסיק שלא להיכתב." הממשי בא אל קדמת הבמה כאשר הסיפוק המוצלח שבסימפטום מותיר פתוח דבר מה שמפריע. בסיפוק ה"מצומצם" עליו מדבר פרויד, הסיפוק שבסימפטום, מתחילים להתגלות פערים דרכם עולה הממשי של הגוף ללא ההגנה שמספקים פתרונות סימפטומטיים. "אכן, הסימפטום מעיד על כך שהיה ארוע שהותיר את חותמו של ההתענגות במובן הפרויידיאני של Anzeichen, של מה שמכניס לפעולה Ersatz, התענגות שאינה אמורה להיות, התענגות המפריעה להתענגות שהייתה אמורה להיות, כלומר ההתענגות של טבעו כגוף" (ז'.א.מילר, "לקרוא סימפטום").
עבור פרויד, זו ההורדה בדרגה של הסיפוק, הירידה בעצמה, שמייצרת סימפטום. עם לאקאן אנו יכולים לומר כי הסימפטום הוא אכן אופן לביית תביעה דחפית שאלמלי כן הייתה פראית. הקליניקה של האובייקט מלמדת אותנו כי במקרים בהם האובייקט אינו פועל, למשל במקרים של מאניה, ה"זה לא הולך" חסר, כך שהסובייקט חווה את הדחף באופנים לא מתווכים, ב"טבעו כגוף."
*חברה ב-NLS-London Society, מזכירת ועד ה-NLS.
תרגום: שירלי שרון-זיסר
- התחבר בכדי להגיב