קונוורסיה ללא מועקה

ב"עכבה סמפטום מועקה" פרויד אומר ש"היסטרית ההמרה אין בה שום סימן למועקה".

כלומר כשמופיע הסמפטום הקונוורסיבי אין מועקה.

הסמפטום ההיסטרי בניגוד לסמפטומים של נוירוזות אחרות, מלווה בשיוויון נפש.

פייר ז'אנה מכנה את האדישות לנוכח הסמפטום ההיסטרי, la belle indifference האדישות היפה.

זה לא שלהמרה ההיסטרית אין קשר לאפקט, להפך, אלא שאין לה קשר לאפקט של המועקה,

האפקט היחיד שלאקאן טוען שאינו משקר.

מילר אומר, הספקולרי, כלומר המישור של הדימוי האחדותי במראה, הוא המקום שבו הסובייקט מבוטח בפני המועקה.

אם הקונוורסיה היא צורה להמנע ממועקה הרי שאפשר לשאול האם היא צורה של מיסוך דמיוני, מקום בו הסובייקט מבוטח.

עם הדברים האלו של פרויד אפשר למקם את האפקט של המועקה, מן הצד המנוגד או האנטינומי לאפקטיביות של הסמפטום ההיסטרי.

בהקשר הזה המועקה מופיעה על הציר של אובייקט הסיבה, שאלת האיווי, והקונוורסיה מופיעה על הציר של ההתענגות.

על האדישות שמפגינה ההיסטרית לנוכח הפירוק של הגוף עם השפה, כלומר לנוכח הסמפטום של ההמרה ההיסטרית

פרויד אומר "האני מגיב כאילו לא היה לו חלק בדבר".

מעין התממות הסטרית ביחס למעורבות של הסובייקט בסמפטום שלו.

היסטריית ההמרה, הוא ממשיך, "לא מלמדת הרבה על דרכי היווצרות הסמפטום" זה מתוך פרק 5 של "עקבה מועקה וסמפטום" , "תהליך יצירת הסימפטומים בהיסטריית ההמרה נעדר שקיפות". ופרויד קצת מתייאש מההיסטרית ואומר "נפנה אל הנוירוזה הכפיתית בציפיה כי כאן נלמד יותר על הווצרותם של הסימפטומים".

אם המועקה בסמינר 10 יש לה זיקה לסיבה הנפשית, סיבת האיווי, האם הקונוורסיה כצורה להדוף את המועקה היא צורה לא לדעת?

כיצד הסמפטום של ההמרה ממקם משהו ביחס לאובייקט, או האם זו צורה לשמור על החסר חסר, כך שהמועקה תמנע?

בסמינר 10 לאקאן מתייחס לסימפטום ההיסטרי הקונוורסיבי בפרק שכותרתו "מה שמרמה".

אם המועקה היא האפקט היחיד שאינו מרמה, מדוע לאקאן טוען שהגוף של ההיסטרית חולה מן האמת?

מהי ההמרה ההיסטרית?

ההמרה ההיסטרית היא קודם כל סמפטום בגוף.  כלומר מטפורה, החלפה של מסמן אחד באחר.

מה שלא יכול להופיע בעצמו, המודחק, מופיע באופן מוסט דרך מסמן אחר.

אלא שכאן מופיע הפטנט של ההסטרית, ההמרה של המחשבה המודחקת לגוף.

מה שמופיע במקום המסמן המודחק, מופיע בגוף.

ההמרה ההיסטרית היא התגשמות של מסמן.

מאיזה מועקה ההסטרית מנסה להמנע?

פרויד אומר שההסיטרית סובלת מזכרונות.

הזכרון הבלתי נסבל אמנם מודחק אבל הוא לא נעלם, והוא חוזר באופן מוסט בגוף.

זאת הדחקה שמותירה רישום, אחרת לא היינו יודעים שהתרחשה.

הסמפטום כמו המטפורה הוא הופעה של משמעות.

בהמרה ההיסטרית, הגוף הופך לחומר של המסמן.

הקונוורסיה חושפת בניגוד לסמפטום האובססיבי את האמת של כל סמפטום, שמדובר בהתענגות כלומר סיפוק של דחף שעובר דרך הגוף.

בהתחלה פרויד חושב שאת הסמפטום אפשר להעלים, שריד של מחשבה רפואית, אפשר לתת ארטיקולציה למודחק ולהעלים את הסמפטום, לא יהיה בו צורך,

לכן השימוש הנרחב בהיפנוזה.

אלא שהסמפטום הוא מטפורה שהמסומן שלה מציג עודפות שהמסמן באופן עקרוני לא מצליח ללכוד.

כלומר לא מדובר בהחזרה של ייצוג מלא מודע למודע וסילוק הסמפטום

אלא מדובר בשארית של ייצוג שאין שום אפשרות לסמן אותה, כלומר להפוך אותה למודעת.

ב 1895 פרויד כאילו לא לוקח בחשבון את הממשי של הסמפטום, שהציר המטונימי מעיד עליו, כלומר את האופן שבו "הסמפטום מתפקד כצורה מסמנית לעטוף את השארית הבלתי ניתנת לרדוקציה ששום מטפורה אינה מסוגלת לסמן בשלמותה".

השארית הזאת מופיעה ב"מחקרים בהיסטריה" תחת השם של הטראומה והיא מיוחסת לאירוע שבגללו מופיעה הנוירוזה.

הטראומה הפרוידיאנית: הפיתוי, האיום בסירוס, אובדן האהבה, האדיפוס, (אני מצטטת את מילר) מופיעה אצל לאקאן כהכרח מבנה, "תאונה שמתרחשת בהכרח".

הטראומה היא השם של האובדן או ההחסרה במישור של הדחף כלומר במישור של היחסים בין הגוף לשפה.

מה שמייסד את המציאות הנפשית של הלא מודע, נקןדת הכובד של הנפשי, היא השארית שאין לה ארטיקולציה.

השארית הזאת יש לה מופע של אובייקט ושל ייצוג מודחק או החסרה של מסמן,

בקונסולידציה של שניהם, המסמן והאובייקט, ההחסרה היא של איבר, הפאלוס.

אני מביאה את ההקשר הזה של הפאלוס בדיוק משום שהקונוורסיה היא צורה לרפרר על בלתי אפשרי שיש לו זיקה אל הגוף.

אם לסמפטום יש זיקה לממשי כלומר מדובר לא רק על הפיכה של הגוף למסמני השאלה היא האם אפשרי לייחס משמעות לממשי [של הגוף]. שאלה ממאמר של מילר.

ההמרה ההיסטרית היא מצד אחד פעולה של המסמן על הגוף, הגוף המסמני, ומצד שני פעולה שהרפרנס שלה הוא אובייקט או שארית של ממשי.

לאקאן בסמינר 18 אומר יש רק bedeutung  אחד, כלומר רפרנס אחת, ההוראה על הפאלוס.

בהקשר של משמעות וסמפטום, הרפרנס של הסמפטום הוא תמיד אחד.

מצד אחד המסמן, ה sinn הערך הסמנטי

מצב שני, ההוראה, ההצבעה

האם זה אפשרי שהסמפטום – הקונוורסה – יאחד בין ההצבעה על הממשי, bedeutung, לבין הערך הסמנטי או המשמעות של ה sinn?

באיזה אופן משמעות מצביעה על ממשי? שהרי הממשי עושה אקסקלוזיה למובן

על הציר של המטפורה, כל פעם מופיע מסמן אחר עבור אותו מסומן.

הסימפטום פועל דרך התחליפיות של הסימבולי, sinn שמצביע על רפרנס שהוא לא מהסדר של המסמן

S2 מהצד של המובן, Sinn תמיד יצביע על S1 שהוא לא יצליח לפרש.

בעוד שמחקרים בהסיטריה מציג את התמונה הקלינית של ההסיטרית ומזהה את המכניזם הנפשי של הקונוורסיה,

לפרויד יקח עוד הרבה שנים לענות על השאלה המטפסיכולוגית כיצד יכול המסמן להתגשם בגוף. כיצד אפשר לשתק איבר עם מחשבה.

בניסוח פילוסופי, ההיסטריה כיצד היא מן האפשר?

כיצד האינקורפורלי של המחשבה פועל הקורפורליות של הגוף.

במאמר על הפרעת הראיה הפסיכוגנית פרויד מדבר על הקונוורסיה במונחים של מה שמתורגם כ"ריצוי סומטי",

Compliance Somatic יש לו משהו אפירמטיבי, הענות, למלא אחר דרישה,ציות.

לאקאן אומר "אנשים מדברים על ריצוי סומטי אצל ההיסטריות. למרות שהמונח הוא פרוידיאני, האם אנחנו לא שמים לב לכך שהשימוש בו הוא מאוד מוזר, ושמה שמדובר בו הוא למעשה סירוב של הגוף... בדרכה שלה, ההיסטרית יצאה לשביתה".

כלומר הפעולה על הגוף עם המסמן היא סירוב ולא הענות.

לאקן מציע לחשוב על הסמפטום ההיסטרי במקום דרך compliance , הנכונות של הגוף להתמסר או לציית למסמן, דרך הסירוב שלו -

הקונוורסיה היא סירוב.

האמת של ההיסטרית מופיעה דרך הסירוב.

"הפסיכואנליזה החלה מכאן מהתעניינותה בגופים אלו, בגופים החדלים לציית לידע הנמצא בהם, החדלים לציית לידע שניתן לכנותו טבעי. "

בהקשר של הקונוורסיה, הסירוב הוא מצד אחד סירוב לידע הביולוגי של הגוף, הידע הטבעי

ומצד שני זה סירוב למסמן האדון, האחד של הדחף או האחד של גוף ומחשבה.

אבל למה ההיסטרית מסרבת? הרישום של הדחף הוא חלקי, כלומר אין מסמן אדון לגוף של הדחף.

לכן כשההיסטרית מסרבת למסמן אדון, היא מסרבת למה שכבר אין.

הסירוב ההיסטרי הוא צורה לשמור את החסר של מסמן האדון חסר.

לכן הסירוב ההיסטרי שמגולם בגוף הוא לא צורה של הפרה של חוק.

הסמפטום ההיסטרי כסירוב של הגוף הוא לא טרנסגריבי ביחס לחוק של המסמן.

הסירוב של הגוף הוא לא עמדה שמנסה להראות שהחוק לא חל עליה

שיש לה גישה אל הגוף לא דרך הנפתולים של המסמן

לא דרך התיווך של המחשבה

הסמפטום הקונוורסיבי לא חומק מאי השלמות של הגוף אלא נתמך בו.

הסירוב של הגוף של ההיסטרית למסמן אדון, כלומר הביתור של הגוף עם המסמן, רק חושף את זה שההיסטרית כבר כפופה לחוק, הוא חל עליה.

הסירוב של הגוף [של הגוף ההיסטרי, כלומר ההטענה האירוטוגנית של איברים,] הוא ההתענגות ההסטרית.

אני חוזרת לשאלה של המועקה;

יש אנטינומיה בין האחד של הגוף הספקולרי, הגוף של המראה, לבין הביתור של הגוף האירוטוגני. של הדחפים, של הסמפטום הקונוורסיבי.

לאקאן עם הדיון במועקה, קושר בין ההמרה ההיסטרית – הגוף המפורק, של המסמן -  לדימוי במראה.

הוא קורא את ההמרה ההיסטרית – וזה אולי בהמשך למה שפרויד אומר בעכבה סמפטום מועקה – כצורה להדוף את המועקה.

"האם לא נראה לכם שיש קורלציה ברורה בין מה שאני מנסה לשרטט כאן עבורכם ובין הפנומנולוגיה של הסמפטום ההיסטרי, הסמפטום ההיסטרי, במובן הרחב? בואו לא נשכח שמלבד היסטריות קטנות, יש גם היסטריות גדולות: יש את אלו של הגוף הרדום-ללא תחושה [אנסתזיה], של השיתוק, אלו של העיוורון, יש את ההצרות של שדה הראיה. המועקה לא מופיעה בהיסטריה רק במידה שהחסרים האלו נתונים להכרה מוטעית (misrecognized)"

'angoisse n'apparaît pas dans l'hystérie, exactement dans la mesure où ces manques sont méconnus

לאקאן מציב את הסימפטום ההיסטרי, [זה תקף עבור כל סמפטום], כמה שהודף את המועקה.

באופן פרדוקסלי, שיבוש הראיה ההסטרי הוא צורה למקם את החסר דרך המסמן, כך שלא יופיע במראה.

החסר בהקשר הספקולרי שלו מסומן כמינוס פי.

ההיסטרית מנסה להפוך את החסר למסמן וכך להמנע ממועקה.

אפשר לומר שהסמפטום ההסטרי יש בו משהו ממסך.

הביתור של הגוף לא מייצר אובייקט שמאיים על הדימוי בפירוק אלא הוא מכניס את החסר הזה ללוגיקה של המסמן ושל התחליפים המסמני,ם

לכן כדי לדבר על האיווי צריך ללכת מעבר לקונוורסיה

.