מה שעובר בדממה מגוף לגוף

הגוף וההיסטריה בת זמננו : מה שעובר בדממה מגוף לגוף

הערות להרצאה

אני רוצה להביא כאן שני סרטים קצרים שחשבתי שיכולים לשמש כשתי פיגורות, שני דימויים של ההיסטריה בת-זמננו, או של אספקטים מסויימים שלה. אני רוצה לשים את שתי היצירות האלו תחת הכותרת "מה שעובר בדממה מגוף לגוף", כי זה מה שקורה בשני הסרטים. אלו סרטים ללא מילים, ללא דיבור, שמתארים אינטראקציה קבוצתית שבה אובייקט מוזר עובר מיד ליד או מרגל לרגל, מהאחד לאחר.

מלבד הכותרת והחלטה שלי לחבר בניהם, אין שום דבר משותף בין הסרטים, הם מגיעים משני קצוות שונים של העולם – האחד הוא של במאי קולנוע תאילנדי בשם אפיצ'אטפונג וויראסת'קול, השני הוא של במאית ישראלית לשעבר בשם מיקה רוטנברג )נולדה בארגנטינה וגדלה בישראל, פעילה כאמנית בניו-יורק(.

מעבר לכך מגיעים משני קצוות של העולם, הם גם מציגים שני קטבים אפקטיביים מנוגדים – אני רוצה להשתמש בהם כדי לאייר שני קטבים של ההיסטריה, הקוטב הדיכאוני, המלנכולי והקוטב המאני. הצד של ההתענגות על החסר, ועל הכאב הסתום של הטראומה, וצד שמנסה למלא את החסר בריבוי של הזדהויות ואובייקטים חליפיים. כאשר הקיטוב הזה עצמו, ההקצנה שלו היא, אם אני לא טועה, אחד מהמאפיינים של ההיסטריה בת זמננו. קיטוב שקשור גם אולי להעדר הדיבור, העדר המילים.

אז נתקלתי בסרטים האלו והם נראו לי באופן אינטואיטיבי כקשורים לנושא של הגוף ההיסטרי, ולאחר מכן, כשהתחלתי להרהר בהם עלה בדעתי שלמעשה שני הסרטים הללו גם מופיעים בצורה מפורשת כרפלקסיה על התהליך של היצירה, של הפקת התוצר האמנותי. ובשניהם התהליך הזה מוצג מזווית של כישלון, או לפחות כישלון ביחס לתפיסה מסורתית של האמנות – בסרט הראשון, התאילנדי, המעשה האמנותי מתואר כמעשה של השמדה עצמית, ובסרט השני האובייקט האמנותי מתואר כאובייקט של פסולת, הוא מציג מעין פס יצור מורכב ואבסורדי שמערב גופים רבים ומייצר בסופו של דבר זבל.

נזכרתי במשהו שנאמר  כאן לפני כמה שנים, על כך שהעמדה של האמן מנוגדת באופן סימטרי זו של ההיסטרית. אם זה כך, הרי זה מהסיבה הפשוטה שההיסטרית היא בפני עצמה יצירת אמנות, a piece of work כמו שאומרים.

זה לא לחינם שמיד לאחר התגליות של פרויד בנושא ההיסטריה היו אמנים רבים, הסוריאליסטים קודם כל אבל לא רק הם, שאימצו את ההיסטרית כמוזה, כפרסוניפיקציה של האמנות.

האנלוגיה הזו בין ההיסטרית ליצירת האמנות נשענת קודם כל על המנגנון היסודי של הקונברסיה הגופנית, ההתמרה המטאפורית שמחליפה מחשבה באפקטציה גופנית, היכולת המופלאה הזו לייצר מובן גופני, חומרי, להעביר מחשבה שלא דרך דיבור אלא בדממה או בצליל הלא מהובר של החושים האחרים, לגלם את המסמן בגוף ולחבר בין השניים בצורה הרבה יותר מרשימה והדוקה מכפי שהם מתחברים בדרך כלל.

לכך קשור גם האופן שבו הגוף-מחשבה הזה, הגוף רווי המשמעות של ההיסטרית ושל יצירת האמנות מציג את עצמו כחידה עבור האדון, כלומר כאתר של אמת פוטנציאלית, הבטחה של אמת שחורגת מהשיח הרשמי, המנוסח ומערערת על שלמותו; האמת כפרובוקציה.

בנוסף, ישנה אנלוגיה באופן שבו הן ההיסטרית והן יצירת האמנות מנסות למלא את התפקיד של אובייקט האיווי בה' הידיעה, כלומר האובייקט החידתי, המצועף והבלתי מושג; האובייקט שמסרב לכל הגדרה שתקבע את זהותו, שברגע שאת מנסה להושיט יד ולאחוז בו או לחשוף את צפונותיו מתחפף לו ונעלם למקום אחר. אובייקט שנועד להביט בו בלבד, שמעורר את האיווי אך לעולם לא מרווה את הדחף.

שלושת האפיונים הללו של ההיסטריה – ההתגלמות של המסמן בגוף, הפיכה של הגוף לאתר של אמת שיש לפענחה, וההתיצבות במקום של אובייקט של האיווי בטהרתו, האובייקט שתואם לחסר באחר – קשורים בקשר הדוק לפונקציה הפאלית, למטאפורה הפאלית.

ההיסטרית היא בעצם זו שמבצעת בהצלחה הרבה ביותר את המטאפורה הפאלית, המטאפורה של שם האב – ולכן מקרה מוצלח של היסטריה הוא גם הישג פואטי.

כשלאקאן מגדיר את הסימפטום כמטאפורה, כהצבה של מסמן חדש במקום המסמן המודחק של הטראומה, באופן שמחולל הבזק של משמעות, יצירה של משמעות חדשה במקום של המסומן, הוא מתיחס בראש ובראשונה לסימפטומים ההיסטריים – אפשר להיווכח שהסימפטומים האובססיביים פועלים יותר בציר האופקי של המטונימיה, של הקצת משמעות או המינימום משמעות, מאשר בציר האנכי של המטונימיה.

והמטאפורה הזו היא תמיד ובהכרח מטאפורה פאלית, היא כזו שמציבה את המסמן של הפאלוס במקום המסמן החסר של הטראומה – הפיענוח של הסימפטומים ההיסטריים תמיד מוביל למסמן של הסירוס, של הפאלוס כחסר. כשפרויד מדבר על על הסימפטומים של ההמרה ההיסטרית כארוטיזציה של הפונקציות הויטאליות של גוף, זו ארוטיזציה פאלית, פאליזציה של הגוף. 

כלומר, הגוף של ההיסטרית הוא גוף מטאפורי לפני ולפנים, גוף שמפונה ומרוקן מתפקידי החיים שלו כדי לגלם את המסמן הפאלי. אם אנחנו קושרים את זה להבחנה של לאקאן בין העמדה הגברית לעמדה הנשית ביחס לפאלוס, ההבחנה בין שיהיה לך את הפאלוס ללהיות בעצמך הפאלוס, אזי אנחנו רואים שההיסטרית היא הדוגמה הראשונה לנוסחה שלאקאן מגיע אליה בסוף, לכך שהגוף שלה הוא מה שאין לה, הגוף שלה מגלם ומסמן בדיוק את מה שאין לה. והדרך היחידה שבה היא יכולה לקבל את הגוף שלה או להרגיש שיש לה אותו זה באמצעות האחר הסימלי, באמצעות הרשת הסמלית של החליפין והמתנה, כלומר כשהיא  מסדרת את העניינים כך שהיא הופכת לאובייקט של חליפין, אותו אובייקט שעובר מיד ליד ומהאחד לאחר – כפי שאנחנו רואים במקרה של דורה.

באופן הזה, הגוף של ההיסטרית הוא אף פעם לא גוף ביחיד אלא ברבים – גם מבחינה זו שהיא מחולקת חלקים חלקים פיסות פיסות, וגם מבחינה זו שזה תמיד גוף חברתי, גוף שמתקבל רק דרך קונסטלציה חברתית. עבורי, שני הסרטים הללו מיצרים פיגורה של הגוף הקיבוצי והטרנזיטיבי של ההיסטרית.

להלן קישורים לסרטים: