איווי של היסטרית

אני בוחרת היום להביא שעור של לאקאן ולנסות להיות עד כמה שניתן צמודה לטקסט שלו. האיווי של ההיסטרית לאיווי לא ממומש הפך להיות אפוריזם לאקאניאני. אני מבקשת לנסות להסביר אותו בהסתמך על השיעור ה 20 מסמינר V, מ(ה30) באפריל 1958.

השיעור הזה מובא בתוך קונטקסט "פשוט" של שאלת ההזדהות, האיווי והתביעה. אלה לא מנותקים כמובן מהאדיפוס ומשאלת הפאלוס...שכחתי משהו? כן, הסיפוק...בסוף שיעור קודם מה 23.4.58, לאקאן אומר כי "הגבר מוצא את הסיפוק באישה מחוצה לו. והאישה, מוצאת את סיפוקה בהיותה ממוקמת במקום של הפאלוס מחוץ להוויתה או בדחיית הוויתה. הנשיות היא השאיפה למקם את הפאלוס כי אף פעם לא ממש תזוהה אתו..."

למען אלו שלא שוחים בטרמינולוגיה ולמעני, על מנת לעשות סדר, אתחיל בהגדרות קצרות של המושגים תביעה ואיווי (נעזרתי ב"מילון המבואי" של דילן אוונס):

צורך הוא אינסטינקט ביולוגי טהור. חשק המתעורר בהתאם לדרישות האורגניזם ומתאיין לחלוטין (גם אם באורח זמני בלבד) כאשר בא על סיפוקו. הסובייקט האנושי, שנולד במצב של חוסר ישע, אינו מסוגל לספק בעצמו את צרכיו ועל כן הוא תלוי לחלוטין באחר שיעזור לו בסיפוקם. על מנת לקבל את עזרתו של האחר מוכרח העולל לבטא צרכיו בקול; הצורך חייב לקבל ביטוי בתביעה...נוכחות האחר מקבלת במהרה חשיבות משל עצמה, החורגת מעבר לסיפוק הצורך, שכן היא מסמלת את אהבתו של האחר. משום כך התביעה מקבלת מהר מאד תפקיד כפול: משמשת הן לביטוי הצורך והן לתביעה לאהבה. את הצורך ניתן לספק חלקית בעוד התביעה לאהבה, או הכמיהה לאהבה, היא אין סופית ולעולם לא ניתנת לסיפוק. לכן גם לאחר שסופקו הצרכים שבאו לידי ביטוי בתביעה, נותר אותו אספקט של הכמיהה לאהבה, בלתי מסופק. שארית זו היא האיווי. האיווי חייב לעבור טרנספורמציה על ידי התביעה על מנת לחזור לסובייקט. האיווי הוא התוצאה של פעולת ההחסרה של דרישת הצורך ביחס לתביעת האהבה.

אם ככה, בתביעה תמיד קיימת פנייה לאחר, לאובייקט בנוכחותו או בהיעדרו. היא תמיד תביעה לאהבה ובשל כך היא אין סופית. יחד עם זאת התביעה היא בלתי מותנית – היא פונה לאחר תמיד, אך לא תלויה בנוכחותו או בהיעדרותו, בתשובתו או בשתיקתו. לאקאן משתמש בדמוי של מסיכה: המסר שלה הוא כי יש דבר מה נוכח מאחורי המסכה. התביעה ממוענת למעֶבֶר למסכה.

התביעה חושפת את התלות המוחלטת באחר וזה קובע את הטבע המנוכר של האיווי. עד נקודה מסוימת אפשר לעשות אינטגרציה, לעשות modeling, לייצר מודל, של התביעה סביב האובייקט. ברגע מסוים יש משהו שאי אפשר לנהל עליו משא ומתן כמו לגבי האובייקט של התביעה. זה רגע של זרות בו נוצרת האבחנה בין האיווי של האחר ובין האיווי של הסובייקט.

האיווי אם כן, לא פונה לאחר. אין לו נמען. לא פונה לסיפוק. הוא כמו נקבע על ידי עצם נוכחות המסכה. הוא אפקט של שרשרת המסמנים. הוא כוח מניע ומתמיד. חקירה בלתי מתכלה. סקרנות במיטבה. האיווי גם שונה מרצון, רצון מודע. ההיפך אולי הוא הנכון ואת זה נראה עכשיו במקרה של החלום, האיווי הוא דווקא מה שאנחנו לא רוצים ובשל כך אנחנו מתאווים לו. כיון שאנחנו מדברים על האיווי הלא מודע, המטרה באנליזה היא לנסות לנסח, לתת שם, לאיווי, להביא אותו לכלל קיום.

את ההבדל ביניהם, בין האיווי לתביעה, ניתן גם לנסח במונחים של האובייקט: אובייקט התביעה, האובייקט אליו ממוענת התביעה, הוא זה אשר הופך לאובייקט סיבת האיווי, האובייקט המניע סביבו סובב הדחף.

אם ככה איווי במהותו הוא בלתי מסופק, זה טיבו. אם כך מה זאת אומרת איווי לאיווי לא מסופק? מדוע ההכפלה? מה הקשר של הסובייקט ההיסטרי לאיווי של האחר?

אנסה לענות באמצעות החלום של הקצבית היפה. את המסמן הזה  La belle bouchѐre, אשת הקצב היפה, טובע לאקאן. זה מעניין אגב, כי במקום אחר לאקאן כמו מרמז שהשם ניתן על ידי פרויד.  פרויד לא נותן שם לחלום. היא לא חושבת שהיא יפה, זה האופן בו היא רואה את עצמה דרך עיניו: יפה. בׇּשֵם, לאקאן כבר מכוון אותנו לשאלת האיווי, האישה כמושא תשוקתו של הגבר. איזו אישה אני?  

לא מדובר בתיאור מקרה, כמו דורה, שכן מעבר למפורט בחלום איננו יודעים דבר על הפציינטית למעט מה שמובא באסוציאציות אותן פרויד מתאר. מדובר אם כן, בפשר החלומות, בחלום השלישי בפרק הרביעי, שכותרתו עיוות בחלומות.

פרויד פותח את תיאור החלום בדברי הפציינטית, אישה פיקחית, המכוונת לפירוש כבר במשפט הפתיחה שלה: "אתה תמיד אומר לי שחלום הוא הגשמת משאלה. אספר לך חלום שהנושא שלו הוא בדיוק ההפך – חלום בו אחת המשאלות שלי לא התממשה. איך אתה מיישב זאת עם התיאוריה שלך?"

החלום (תרגום חופשי שלי): "רציתי לערוך ארוחת ערב חגיגית, אבל לא היה לי דבר בבית מלבד חתיכה קטנה של סלמון מעושן. חשבתי שאצא לקנות משהו אבל נזכרתי שיום ראשון אחר הצהרים וכל החנויות סגורות. אז ניסיתי להתקשר לכמה מסעדנים, אבל הטלפון היה מקולקל. לכן הייתי צריכה לנטוש/לוותר על המשאלה שלי לערוך סעודה."

פרויד מודה שבתחילה הפרשנות שלה נראתה לו הגיונית וקוהרנטית ומדובר בחלום שהנו ההפך ממילוי משאלה.

יחד עם זאת המשיך לבחון את האסוציאציות החופשיות שלה ביחס לאירועים שקדמו להופעת החלום.

"ערב קודם בעלה של הפציינטית, קצב ישר ומוכשר, העיר לה שהוא הופך מוצק מדי (stout) ומתכוון להתחיל בצעדים להורדת המשקל. הוא הציע  להתעורר מוקדם, להתעמל, להיות במשטר דיאטתי מחמיר ומעל לכל לא להיענות להזמנות לארוחות ערב. היא הוסיפה בצחוק שבמקום שבעלה רגיל לסעוד, הכיר צייר שלחץ עליו לאפשר לו לצייר את דיוקנו כיון שלא ראה מימיו כאלה הבעות אקספרסיביות. הבעל ענה לו בבוטות האופיינית לו, שהוא בטוח שהיה מעדיף נתח/חתיכה של אחוריים של ילדה יפה על פני כל הפנים שלו."

פרויד ממשיך, "היא הייתה מאד מאוהבת בבעלה והקניטה אותו רבות. בנוסף התחננה בפניו לבל ייתן לה קוויאר. שאלתי אותה למה כוונתה והיא השיבה כי מזה זמן רב היא משתוקקת לכריך קוויאר כל בוקר אבל הייתה קטנונית ביחס להוצאה הכספית." או בתרגום מצרפתית "elle ne s’accord pas cette licence"  לא נתנה לעצמה אישור.

שאלת ההוצאה הכספית לא נזכרת ופרויד מוסיף "ברור שהבעל היה נאות לתת לה מידית אם הייתה מבקשת ממנו. אבל להפיך – היא בקשה ממנו שלא לתת לה כל קוויאר על מנת שתוכל להמשיך ולהקניט אותו על כך." כאן פרויד מוסיף בסוגריים "ההסבר הזה לא נשמע לי משכנע. תירוצים כאלה בדרך כלל מסתירים מניעים אשר לא התוודו עליהם. כמו בהיפנוזות של ברנהיים, כל אימת ששאלו פציינט שיצא מהיפנוזה מדוע מתנהג כך היה הלז מרגיש צורך להמציא סיפורים ותירוצים במקום לומר שאין לו מושג מדוע." "ראיתי שהיא הייתה צריכה לייצר לעצמה משאלה לא מסופקת בחיים האקטואליים שלה והחלום ייצג את השימה בצד הזו, את ההפסקה/הסתימות (adjournment) של האיווי שלה, הוויתור על/התכחשות ל (renunciation) האיווי שלה כמו שבא לידי ביטוי (put in effect). אבל מדוע הייתה זקוקה למשאלה לא מסופקת?"

ופרויד מוסיף: "האסוציאציות שנתנה עד עכשיו לא היו מספקות על מנת לפרש את החלום. אחרי הפסקה/עצירה קטנה אשר יכלה להתאים להתגברות על התנגדות, היא המשיכה לספר כי יום קודם לכן היא בקרה חברה שלה, והיא מתוודה כי היא מקנאה בה, כיון שבעלה של הפציינטית [הקצב] זימר בשבחה באופן קבוע. המזל  הוא שהחברה מאד רזה ודקה ובעלה אוהב פיגורה מפוטמת/שמנמנה יותר (plumper). שאלתי אותה על מה דברה עם החברה הרזה שלה. כמובן, היא ענתה, דברנו על המשאלה שלה להיות יותר מוצקה/מלאה. חברתה גם הוסיפה 'מתי את מתכוונת להזמין אותנו לארוחה נוספת? אוכלים כל כך טוב אצלכם!' הפירוש של החלום היה ברור ויכולתי [אומר פרויד] לומר לפציינטית: זה כאילו אמרת לעצמך ברגע שהחברה הציעה את ההצעה, 'גם כן! אני אמורה להזמין אותך לאכול בביתי כדי שתתמלאי ותפתי את בעלי עוד יותר!? אני מעדיפה לא לערוך סעודה נוספת לעולם!' מה שהחלום אומר לך שאת לא יכולה לערוך סעודה וזה מילא את המשאלה שלך לא לעזור לחברה שלך להיות יפה יותר. העובדה שמה שאנשים אוכלים בסעודות משפיע על המראה שלהם והופך אותם מוצקים/מלאים יותר הובא על ידי בעלך כשהחליט שלא להיענות יותר להזמנות לארוחות ערב כחלק מתוכניתו לרדת במשקל."

מה שחסר עכשיו זו המקריות שתאושש את הפתרון, ופרויד ממשיך: "לא נתנו את הדעת עדיין על הסלמון המעושן בחלום. איך קרה שהסלמון נכנס לחלום? 'אה', היא עונה, 'סלמון מעושן זו המנה האהובה על חברתי'." פרויד מוסיף עוד כי מתוך היכרות אישית עם החברה המדוברת הוא יודע שזו מונעת מעצמה סלמון באותה מידה שהפציינטית מונעת מעצמה קוויאר.

בנקודה הזו פרויד מציג את החלום הזה כמערב פרשנות מעודנת נוספת אשר מביאה אותנו לתוך הדיאלקטיקה של ההזדהות. בהקשר לכך הוא מעיר את ההערות הבאות: "היא מזדהה עם החברה. הנסיבות בהן הביאה משאלה שויתרה עליה במציאות, מהווה הוכחה לכך שמדובר בהזדהות."

פרויד ממשיך ומפרט את מנגנון ההזדהות ההיסטרית ומבחין אותה מחיקוי היסטרי. הוא נותן כדוגמא את המקרה של הנערה בפנימייה אשר מתואר ב"אנליזה של ההמון": נערה שמקבלת מכתב ומקבלת התקף. למחרת קבוצה שלמה של בנות עם אותו התקף. פרויד מבקר את הנטייה הרווחת המתייחסת להזדהות היסטרית רק כחיקוי פשוט. הוא מדגיש כי מדובר בהצבעה לא מודעת של (inference) הקשה או הסקה. הוא מעיר הערה אותה לאקאן מוצא כהערה חשובה: "ככלל, פציינטים יודעים יותר האחד על השני ממה שהרופא יודע על כל אחד מהם; ואחרי שביקור של הרופא הסתיים הם העבירו את תשומת הלב שלהם האחד לשני." ולאקאן אומר: "במילים אחרות, האובייקט האנושי ממשיך לחיות את היחסים הקטנים הפרטיקולריים שלו עם המסמן, גם אחרי שהתצפיתן, בין אם הוא ביהייוויוריסט או לא, ענייֵן את עצמו בתמונה." הבנות אשר  מפתחות סימפטומים זהים כמו אומרות לעצמן באופן ל.מ. "אם סיבה שכזאת יכולה לגרום לכזה התקף, אני גם יכולה שיהיה לי כזה התקף" (I may have the same kind of attack). 'כיון שיש לי את אותם תנאים שיהיה לי אותו', אם ההקשה הייתה יכולה להיכנס למודעות, היא הייתה יכולה להעלות פחד מלסבול מאותו התקף. אבל למעשה ההקשה נעשית באזור נפשי אחר, ועל כן התוצאה היא במימוש של הסימפטום ממנו פוחדים. לכן, הזדהות איננה חיקוי פשוט אלא (assimilation) הטמעה,  appropriation, על בסיס זהה של אטיולוגיה יומרנית; הוא מביע דמיון ומופק מאלמנט משותף שנשאר בלא מודע. המונח appropriation בצרפתית זה יותר "לקחת/להפוך את זה לשלך" (pris comme proper).

לאקאן ממשיך לצטט את פרויד "אשה היסטרית מזדהה בסימפטומים שלה, בקלות/ברצון עם אנשים שיש לה אתם יחסים מיניים או עם כאלה שהיו להם יחסים מיניים עם אנשים דומים לה." בשפה זה נלקח בחשבון, שכן לעתים קרובות מדברים על זוג אוהבים כעל אחד, אומר פרויד.

ברור אם כן שמה שפרויד מעלה כאן, הם יחסי ההזדהות של אשת הקצב היפה עם החברה הקנאית (עסוקות כשתי נשים טובות בהשוואת הגזרה, מתכונים וכ"ו).

לאקאן מציין כי בטקסט הזה פרויד מראה לנו כבעיה ראשונה, שהתשוקה שאנו פוגשים בתחילה, מהצעדים הראשונים של ניתוח החלום, זו התשוקה אשר פורשת את הפתרון  לאניגמה של החלום, שהפציינטית עסוקה מראש בזמן חלימת החלום, לייצר לעצמה איווי לא ממומש. מה אם כך הפונקציה של האיווי הלא ממומש?

אם נקרא בחלום הזה, סיפוק משאלה, מה שאנחנו מגלים בהקשר לסיפוק המשאלה, הוא הסיטואציה הבסיסית של האדם בין התביעה לאיווי, שאותה לאקאן מנסה להציג לנו באמצעות ההיסטרית כשהוא אומר: ההיסטרית לכודה או משתהה בשלב הראשון הזה, בחתך ההכרחי בין התביעה לאיווי.

לדידו אין דבר ברור מזה!

"מה היא תובעת, לפני החלום, בחיים?...הפציינטית הזו מאוהבת בבעלה. מה היא תובעת? אהבה, כמו כל אחד אחר. אלא שעבור ההיסטרית התביעה לאהבה היא יותר כמו מעמסה, היא יותר מדי, עבורה התביעה לאהבה לא משאירה מקום לשום דבר אחר. למה היא מתאווה? לקוויאר. מה היא רוצה? שלא יתנו לה קוויאר."

"עבורה על מנת לשמר יחסי אהבה מספקים, עליה קודם כל להתאוות למשהו אחר, ולקוויאר תפקיד זה בדיוק – להיות הדבר האחר. לאחר מכן, על מנת שהדבר האחר ימלא את הפונקציה שלו, עליה לא לקבל אותו – הבעל וודאי מדמיין לעצמו שחייו יהיו קלים יותר אם רק ייתן לה את אשר היא מתאווה לו. אבל פרויד אומר לנו במפורש שזה מה שהיא מבקשת שלא ייתן לה על מנת שיוכלו להמשיך לאהוב אחד את השנייה בטירוף – תוך הקנטות אין סופיות חסרות רחמים. אלה תנאי האהבה שלה."

"מה שניתן לראות מכאן, מעבר לאספקט הקומי, הוא מבנה שמבטא הכרח. ביחסים עם האחר ההיסטרית מת̞ק̞שה לשמור על מקומה כסובייקט. היא עסוקה בחיפוש התשובה אצל האחר ולכן היא כל כך רגישה לכל סוגסטיה בדיבור של האחר. ההכרח הזה של הסובייקט לייצר איווי לא מסופק, על מנת שיתכונן עבור הסובייקט אחר ממשי, אחר שהוא לגמרי אימננטי לסיפוק התביעה, זה שעומד מיד לספקה, דהיינו שהאיווי של הסובייקט יהיה לכוד כולו בדבור של האחר, כך שהאיווי הזה יהיה בטבעו האיווי של האחר – זה מה שהדיאלקטיקה של החלום מראה לנו – בדיוק זה, הקוויאר, הוא מה שהפציינטית לא רוצה במציאות."

מה מייצג את האיווי לקוויאר בחלום? "האיווי נוכח באמצעות העובדה שהחברה אתה היא מזדהה נמצאת שם ולא משנה אם היא היסטרית או לא. עבור ההיסטרית האחר הוא גם אחד כיון שהיא מכוננת את עצמה כמעט לחלוטין מהאיווי של האחר. האיווי שהסובייקט לוקח בחשבון כאן הוא גם חלקי או שארית – מה שנשאר זה הסלמון, דהיינו מה שמציין את האיווי של האחר ואת מה שכן יכול להיות מסופק עבור האחר. 'אל תדאגי, יש קצת סלמון מעושן!' הכוונה לספק את התביעה שם אבל אין כל אינדיקציה לכך שאכן תיתן אותו לחברה."

"הכוונה כאן. באופן סותר כמובן התביעה של החברה היא האלמנט שהניע את החלום. החברה תבעה לבוא לאכול במקום שבו אוכלים כל כך טוב ובמקום בו ניתן לפגוש בקצב הנאה, הבעל האוהב שמדבר טובות על החברה. מהאסוציאציות שלה, בדברה על ההצעה הנדיבה של הצייר, ניתן להסיק באופן הגיוני שבוודאי יש לו, לקצב, משיכה קלה לאחורי הצעירה. למען האמת לכל אחד יש איווי עודף או סיבה נסתרת מעבר למנוסח – איווי שנשאר בלתי מהובר, בלתי מנוסח לחברה ולקצב אבל הפציינטית חושבת על זה."

"מה שחשוב לנו במקרה של ההיסטרית שעבורה האיווי הזה, האיווי מעבר לתביעה, האיווי המסורב, משחק עבורה תפקיד מכריע. אבל כיון שמדובר ביחסים של האדם עם המסמן, מדובר במשהו שהנו לא מודע עבור הסובייקט. במילים אחרות ההיסטרית עצמה לא יודעת שלא ניתן לספק את התביעה – אבל לנו מאד חשוב לדעת בדיוק את זה!"

"אם כך מדובר בצורך שחייב לעבור דרך התביעה, להציג עצמו בפני האחר, בתיווך של היתקלות שיכולה כאמור להתרחש או לא להתרחש, אבל שתופשת את מה שאנחנו יכולים לקרוא לו המסר, דהיינו מה שמסומן מן האחר. שם מופיעה השארית של התביעה אשר מכילה את השינוי של מה שנגלה כאיווי ללא צורה עדיין ולמעשה מבטא עצמו בצורה של הזדהות של הסובייקט."

לאקאן מראה לאחר מכן כיצד גם אצל פרויד כשמדובר בהזדהות, גם אם היא פרימיטיבית ונרציסטית מדובר כבר בשלישי הממוקם בתוך המערכת הזו של הסובייקט עם האובייקט.

"הנקודה המרכזית היא הפונקציה של הפאלוס כמסמן ייחודי אשר מצביע על, מחתים את מה שהאחר מתאווה לו. כיון שהאחר כבר נגוע במסמן ולכוד בכלכלה שלו, לא חומקת מהסובייקט העובדה שתמיד יימצא משהו מעבר שלא ניתן לסיפוק – דרך תיווך המסמן – על ידי התביעה. החתך הזה שנוצר סביב פעולת המסמן, השארית שלא ניתנת לרדוקציה וקשורה למסמן יש לה סימן שקשור למסומן וזה האיווי."

"הסובייקט יזהה את האיווי של עצמו כמשוסע במידה והאיווי של האחר משוסע. וברמה הזו של האיווי המשוסע, באמצעות האחר, נוצר המפגש עם האיווי האותנטי ביותר שלו, דהיינו עם האיווי הגניטלי. זו הסיבה שהאיווי הגניטלי מוחתם בסירוס, או במילים אחרות ביחסים כל שהם עם המסמן פאלוס."

כל זה מובנה מתוך היחס בין הדבור של האם עם מה שנמצא מעבר לו – החוק המגולם על ידי האב. זה מה שמרכיב את המטפורה האבהית. לא מדובר בהזדהות עם הדמוי הספקולרי אלא בהזדהות אשר פונה לייצוג הסמלי עצמו.

"יותר נכון לתאר את זה דרך היחסים של המסמן עם האחר השסוע, או מה שמצביע על כך שהאחר מתאווה, משוסע, מוחתם על ידי המסמן. לא מדובר בסובייקט שתפוש ביחס ספקולרי דואלי עם a, אלא סובייקט שמכונן בסכמה Z ככל שהוא עצמו מסומן על ידי היחס למסמן. זהו שלב הכרחי דרכו מתממשת באופן נורמלי האינטגרציה של התסביך האדיפלי ותסביך הסירוס – דהיינו ההבניה שלהם את האיווי של הסובייקט באמצעות התיווך שלהם."

מה שקורה עבורנו המנסים לתחום את השלבים של האינטגרציה הזו של הדבור אשר מאפשר לאיווי למצוא את מקומו עבור הסובייקט, זה שזה נשאר לא מודע.

"מכאן ואילך הדיאלקטיקה של התביעה תפרוש עצמה, כך שהוא לא ידע שהדיאלקטיקה הזו אפשרית אלא במידה והאיווי שלו, האיווי האמיתי שלו ימצא מקומו ביחסים לא מודעים, דהיינו באיווי של האחר. מכאן הזדהות נעשית אל מול אובייקט האהבה וצורותיה בדומה לצורות האידיאליזציה מבוססות על הדיאלקטיקה של התביעה. ההזדהות היא הפנייה לייצוג הסמלי עצמו."

ניתן אם כך לראות את החלום והאסוציאציות שלו "כאילו היו מבנה המכריז [/מצהיר avowed]  על האופרציה של ההיסטרית. בחלום, המבנה אשר מצטייר בתמרון קטן אשר יוצר את השתי והערב של חיי היום יום ['שתי' באנגלית - warp פירושו גם פתול, עיוות, עיקום והפרעה ברצף הזמן], הולך הרבה מעבר. הסיפור נותן מובן לכל הפונקציות שההיסטרית נותנת לעצמה. זו היא שהנה המכשול, זו היא שאיננה רוצה. דהיינו, שביחסים של הסובייקט לאובייקט בפנטזמה היא מתמקמת באותה עמדה של שלישי כמו אצל המסמן הפובי – אבל בצורה שונה. זו היא שמהווה את המכשול, זו היא שנמצאת בסכנה, או אשר יש להמר עליה (is at stake), במציאות. כאן ההתענגות היא על מנת למנוע איווי במצבים שהיא עצמה מבנה אותם. זוהי אחת הפונקציות הבסיסיות של הסובייקט ההיסטרי, במצבים בהם היא מייצרת, הפונקציה שלה היא למנוע מהאיווי להתממש על מנת שהיא עצמה תוכל להישאר זו שיש להמר עליה, או להיות זו שבסכנה." בסמינר VI לאקאן משתמש בדמוי של מה שבאנגלית נקרא ה manikin, בובת אימום או גמד, ננס, שיש לו מובן רחב יותר זה ה false likeness, הדמיון הכוזב. להיסטרית די שיהיה המפתח, שהנו הפוזיציה שלה ביחס למה שהוא מכנה "הצל שהוא הכפילה שלה, אישה שבצורה מוסתרת כזו – בדיוק היכן שהאיווי שלה ממוקם או הוכנס ושהיא חייבת לא לראות אותו...ההיסטרית מכוננת את עצמה, מציגה עצמה כמניע המרכזי (mainspring ) של המכונה." "האחת שמונעת (suspends) וממקמת את הדמויות בסצינה ביחסים האחד עם השני כבובות כיון שעליה להחזיק (sustain) את עצמה בצורה של יחסים מוכפלים שהם הפנטזמה (S     a ). "

ההיסטרית, בפעולת ההחסרה שלה, של השארת האיווי כבלתי ממומש, מגלמת בצורה מסוימת את הפאלוס, אם כי לא מזדהה אתו לחלוטין. היא עצמה במשחק.

מה זאת אומרת? שעור אחרי, ב 7 במאי, לאקאן מנסה לנסח דבר מה ביחס להבדל בין האיווי לבין האיווי המיני. אנסה לומר דבר מה על זה. מין אן דחף מיני יכול בקלות להיות מתורגם לכאורה לצורך – לא אחת בקליניקה אנחנו מוצאים סובייקטים שיגידו "יש לי צורך מיני מוגבר או בעלי טוען שאין לי צורך" וכ"ו. אם הצורך המיני היה ביולוגי לא היו נעשים דברים משונים כדי לספק אותו...לא היו לו תנאים...להתייחס אליו רק כאל צורך גופני זה סוג של רציונליזציה – כאילו ניתן לומר שהצורך היה קיים שם לפני התביעה, קצת כמו בפילוסופיה שצורך נתפש כמו נטייה או תשוקה שיש לסלקה על מנת שהתבונה תפעל במיטבה (קאנט). אבל האיווי לא זהה לצורה להסדיר את הצרכים. האיווי הוא תנאי אבסולוטי וזה מונע את האפשרות של תרגום התביעה לצורך. במובן הזה איווי מיני זהה לאיווי במובן שלא ניתן לספקו ואולי ניתן להגדירו כתנאי אירוטי. יחד עם זאת, בשימוש במסמן "איווי מיני" לאקאן חושף בפנינו או יותר נכון מגדיר את הסממן הדיחפי שיש באיווי. סממן שאי אפשר לנסח אותו, אשר מופיע מצועף. סממן שכל ניסיון לדבר עליו ישמע כדבור ריק או "בבל"ת" בלשון העם. ההיסטרית משתמשת, אם ניתן לומר, בגופה, כדי לצעף את המימד הדחפי, או כמו שלאקאן מכנה אותו המימד של ההדחפות.  מסמן האיווי הוא זה שניתן לניסוח בתוך האיווי שלא ניתן לניסוח.

לסיכום במילים שלי: הפרדיגמה של ההיסטרית הנה שהיא כל הזמן פונה לאחר על מנת לקבל את התשובות, עליהן היא לא רוצה לדעת דבר.  היא שחקנית בתיאטרון שהיא בונה לעצמה על מנת להשאיר את האיווי שלה לא מסופק, בכך שהתשובות תמיד לא תהיינה מספקות. השאלה היסודית של מי אני כאשה? או איזו מן אשה אני?  או איך להיות אובייקט הסיפוק של הגבר? והניסיון להתמקם 'במקום של הפאלוס מחוץ להוויתה או בדחיית הוויתה,' חייב לעבור דרך אישה אחרת, אתה תוכל להזדהות ודרכה לקבל תשובות והכרה לגבי היותה אובייקט סיפוק והאהבה של הגבר...עבורה ההזדהות עם האחרת – העוברת גם דרך הקנאה, הבושה והגועל - היא הכרח קיומי. רק באמצעות האחרת תוכל לגלות את 'האיווי האותנטי הגניטלי' שלה, כדברי לאקאן.