הערה לגליון 6
תגובה לגליון 6 (4 באוגוסט 2015) / זיו נוימן
הגליון הנוכחי של "זמן תפס"ן" הוא עדות לעבודה קלינית מהמעלה הראשונה. הוא מעלה את השאלה שעליה לא להפסיק להישאל – מהו מקרה? כביכול, וזו הצורה האינטואיטיבית שחושבים על הצגת מקרה, יש מצד אחד את המקרה גופו, החומר הבלתי אמצעי המועבר בין המטופל למטפל ובין המטפל למטופל, המציאות המיידית של הקליניקה ומצד שני ההבניה של המקרה. עבודת עיבוד משנית למקרה עצמו הבאה מהפירוש של ה"עובדות" עם כלים מושגיים.
ב"הבניות בפסיכואנליזה" פרויד מלמד אותנו שהקליניקה אינה פשוטה כל כך כאילו הייתה מדע פוזיטיבי במובן של הפוזיטיביזם הלוגי. עבור פרויד ההבניה של המקרה היא חלק מהמקרה עצמו, חלק ממהלך הריפוי.
לאקאן הולך צעד אחד נוסף, הוא מראה שהעובדות כשלעצמן הן הבניות. שמה שנקרא חומר הגלם, הוא הבניה. זו הבחנה אפיסטמולוגית חשובה של לאקאן, הטענה היא שההסתכלות בהתנסות מניחה ארגון של ההתנסות בשפה, בקטגוריות בה ניתן למצוא שוב את העובדות המדעיות וההיסטוריות. יש לכך השלכות קליניות מרחיקות לכת אם מבינים את משמעות הדבר.
"אם הקלינאי שמציג אינו יודע שמחצית הסימפטום הוא בבעלותו, שאין הצגת מקרה (הצגת חולה) אלא דיאלוג בין שני אנשים, ושללא האדם השני הזה לא יהיה סימפטום מלא... כל קלינאי שאינו מתחיל מנקודה זו נידון לתת לקליניקה ליפול לסטגנציה"[1]
אין זה אומר שעל המטפל לשים דגש על ההעברה הנגדית, על רגשותיו ומועקותיו כהכוונה לריפוי, אלא יש לתפוס זאת באופן לוגי. ההבניה הפורמאלית נסבה סביב בלתי אפשרי הרושם מקום ריק כמקום שמור. המסמן של אחר החסר. "חומר הגלם" הוא השיח של השלישי, השפה עצמה, הדיבור של האנליזנט מעבר לפרסונה שלו. המשימה שבהבניית המקרה, שהוא המקרה עצמו, היא לחלץ את הקווים המנחים, את הצירים השונים היוצרים סדר בתוך הכרונולוגיה. מדובר בלעשות לוגיה בתוך הכרונו. להעיד על הנגיעה הלוגית של פעולת האמירה בתוך מנגנון הריפוי, וגם על הכוונתו לעבר טיפול בבעיה ממשית, בבעיה ליבידינאלית.
במקרים שהוצגו ובדיונים ניתן לראות את עבודת העיבוד, ועל כן ניתן לקרוא מקרים.
תודה רבה למציגים ולמתדיינים על העבודה המצויינת.
- התחבר בכדי להגיב
