התדיינות עם המקרה - עזה כמוות אהבה
התדיינות עם המקרה - עזה כמוות אהבה
במסגרת יום עיון משותף לתפס"ן עם שפ"ח באר שבע- 8/6/2015
תחילה ברצוני להודות לשפ"ח באר שבע, ובמקרה שאדון בו, בעיקר לאפרת ביטון, אשר הנגישה לנו את דרך הקריאה של המקרה של נופר הקטנה.
ואתחיל בפליטת כתב מעניינת של אפרת, שכותבת כך על נופר: "נופר היא האמצעית מבין 2 בנות." זהו משפט סתום,שכן לא ברור לנו – ואולי זה ששם המקרה – מהו מיקומה? יותר נכון סיבתה...אחריותה ..ריק. אמצעית מבין שתיים...
במסגרת ראיון, משנת 1974, נשאל לאקאן האם הפסיכואנליזה במשבר? וכך הוא עונה – "אלו הם רק סיפורים – תחילה, המשבר איננו קיים, לא יכול להיות דבר כזה הפסיכואנליזה עדיין לא מצאה את גבולותיה. יש עוד כל כך הרבה לגלות בפרקטיקה ובידע שהיא צוברת. בפסיכואנליזה אין פיתרון מיידי רק חיפוש ארוך וסבלני אחר סיבות.."
אם כן מדובר על לגלות בכל מקרה, כמו גם במקרה של נופר הקטנה, את הסיבה של זה או זו בה מדובר. אחרת אנחנו פועלים במסגרת ניחוש פרוע, דמיוני של מה שקורה. מה שהמבוגרים רואים הוא איזה שהוא יותר מדי...יותר מדי בוכה, יותר מדי נרות. אך מהי סיבתה – אחריותה – שאותה עליה לקחת על עצמה? האם היא רק נוזלת ונוזלת החוצה בדמעות, בדיבור אין סופי שאין בו הטבה?
מה שהופך ליותר לוגי את הבכי של נופר, ששומעת שחברתה מתה, הוא שלפני כן – מאחר שהורייה נעשו מודאגים מטקסי הנרות שהיא ניסתה בהם לפייס אל אפל – הם מעבירים אותה. המעברים אינם זרים למשפחה זו. אפרת מתארת כי זו היא דרכם לזוז ממקום של חוסר נחת הלאה. אם כך ההעברה שלה לבית ספר אחר היא דפוס משפחתי. אך פיתרון זה, לזוז הלאה, לא מציל את החֲבֵרָה. נשים לב שההורים קוראים לאפרת להיות נוכחת בשעה שבה הם מוסרים לבתם, בדיבור, על המוות. יתכן בהחלט ש"הלמה? למה?" הוא התפכחות מסוימת ואבל על כך שהדפוס המשפחתי – "תזוזה" – לא הואיל הפעם.
נופר סובלת מאשמה בלתי נסבלת. בחלום שהיא מספרת מופיע משהו מזה. היא עוזבת את בית הספר ואז חברתה מבריאה ואז כשהיא חוזרת היא חולה שוב – בכי...בכי.
אני רוצה להזכיר לכולנו שעל מנת שנוכל למצוא, עלינו קודם לאבד. זוהי תורת תחליף האובייקטים של האהבה על רגל אחת. אם כן, השם המדויק שנתנה אפרת למקרה – "עזה כמוות אהבה" – מלמד על הבעייתיות שבמקרה. אין כאן את מה שנקרא קביעוּת אובייקט, שאני יכולה לנחש שהוא שם גם כאשר אינני לידו, כיון שהוא יכול ללכת ולחזור על פי קריאתי – כפי שמגלה התינוק לראשונה את כוחו להשפיע. החלום מספר לנו שנופר מבחינתה נושאת רוע בלתי נסלח: אם תעזוב תבריא החברה, ואם תחזור, תחלה.
אפרת מספרת לנו שעיבוד האבל לא עלה יפה; נוסו כל מיני טכניקות שלא עבדו מספיק. אז מוסרת נופר למזכירה שהיא לא רוצה להגיע יותר; המזכירה מוסרת לאפרת, ואפרת מתעקשת. אני מוצאת בנקודת הזמן הזו את המהפך של המקרה יש כאן חזרה מבנית על אירוע קדום רק שהפעם תוצאתו היא אחרת.
ארוע ראשון -ההודעה של ההורים, לנופר, על מות חברתה בנוכחות אפרת.
ארוע שני- נופר מודיעה למזכירה, על רצונה לעזוב כדי שזו תודיע לאפרת.
אפרת מתעקשת עליה. זה כאן שהסיפור הופך למקרה שנרשם – יש כאן חזרה על תבנית.
השלישי נכנס- השלישי הוא זה שנותן את הערבות לאמת – זהו הסמל, שהופך את דגל ישראל למיתוס; אחרת הוא היה סתם בד. הסמל חייב תיקוף של שלישי. זה לא ביני ובינך. יש עדות נוספת, שנותנת תשובה שיכולה לענות אם מה שמדובר הינו אמת או שקר.
יש מזכירה – תיזכורת. אפרת הופכת לדמות להעברה (טרנספרנס). ההורים שמסרו; המזכירה שמסרה; נתקלים באפרת כמי שלוקחת אחריות: אפרת קוראת לה לשוב והיא באה.
בינגו!
הותר הקשר ההזדהותי עם הילדה המתה – היא מקבלת תשובה לשאלה מה ההבדל בין החיים והמתים; תשובה לשאלתה: "מה היא מתה?", כלומר, האם היא מתה כמו חברתה? והתשובה היא לא! כי היא יכולה לחזור.
- התחבר בכדי להגיב
