נופל בין הכסאות - פורץ גבולות
נופל בין הכסאות - פורץ גבולות
במסגרת יום עיון משותף לתפס"ן עם שפ"ח באר שבע- 8/6/2015
סיפור הופך למקרה כאשר מצליח ללכוד משהו מהעמדות הסובייקטיביות של המטפל והמטופל, אפשר לומר שהמקרה שלפנינו מערים מכשולים בדרך לשמוע את קולם של המטופל והמטפלת. מכשולים המופיעים, למשל, בצורה של ההתנצלות הנתבעת מהנער כתחליף לדיבור. האם עבור המטפלת מהווה חסות החוק מכשול כזה?
אפשר לקרוא את הטקסט של המקרה כסיפור של החמצה. המקרה מסופר לאחר שהטיפול הסתיים כבר מזמן, אפוף שתיקתו של המטופל, לאחר שהוא כבר מסיים י"ב, ולאחר שהותיר אחריו מועקה אצל המטפלת.
ניתן, אולי, למקם את צירי הטיפול ב"נפילה" של המטופל הזה, "בין הכסאות" (שאליה אחזור מיד) בין חולשת האב (אפשר אפילו לומר "נשירת האב") ובין חסות החוק. בנפילה הזאת בין הכסאות, מונשר הנער מהדיבור, אל תוך המערכת.
"נפל בין הכסאות ופרץ גבולות"- על הנשירה:
האם אומרת אומרת על בנה: כי "נפל בין הכיסאות בפרידה, הוא תמיד מצא את המקום לפרוץ את הגבולות". ניתן לומר שהכיסאות לא מסודרים בשום סדר קבוע וכל הזמן יש תנועה שלא מובנת לנער הזה.
החיבור בין הנשירה לפריצת הגבולות איננו טריוויאלי - הוא נשמט ופרץ - פריצת הגבולות זה הניסיון שלו דווקא להיכנס פנימה. כשמשהו לא מחזיק אותו, הוא מנסה בכוח להיכנס אליו. בפועל זו לא סביבה שהוא צריך לאתגר בה את הגבול, אלא אולי דווקא לייצר אחד כזה. (כפי שיעשה מאוחר יותר עם החמורים)
הנשירה של נאור היא בין הכסאות, אך הוא לא בהכרח רק נופל שם באופן פסיבי. הוא מוקף במשהו רופף מצד כולם. יש לדייק ולומר שמה שרופף עבורו הוא שֵׁם האב: זה הבא לידי ביטוי בגילומו של האב, שאינו יודע דבר על המקרה של הפגיעה המינית החמורה של בנו, לאחר שהנשים מידרו אותו לחלוטין בתוך בועת אי הידיעה שלו. חולשת שֵׁם האב באה לידי ביטוי גם ברפיסות הנושבת מכיוון רשויות החוק. לא נראה שהחוק מצליח "לקרוא לו לסדר".
פריצת הגבולות הדרמטית, הפגיעה המינית בחברת המשפחה הקטנה ממנו, מתרחשת בשיא הנשירה: לאחר הגירושים, מחלת האם, היציאה עם בני זוג שונים שהינם חברי משפחה - אז הוא פורץ גבולות. אך נשאלת השאלה על אלו גבולות אנו מדברים בעצם, ואילו גבולות היה לו לפרוץ?
האב מתואר בחולשתו, בהיעדרותו. אין גבולות מסומנים, לאחר הגירושים נותנים לו לבחור אצל מי הוא רוצה לחיות והוא מוצא מעין פתרון; להישאר ביום עם האם ובלילות לישון אצל האב. על כך אומרת האם: "נאור לקח אחריות להישאר עם האבא כדי שלא יהיה לבד". על מה נאור לוקח אחריות, באופן זה? הוא נאבק כנגד נשירתו של אביו – נשירה מהתפקיד אותו עליו לגלם עבורו.
זו בעיקר הפונקציה של הדיבור איתה ניתן להכניס את האב הסמלי לתמונה. אך נאור נושר מן הדיבור. נאור מתואר בעיקר דרך ההתנהגויות/האקטים התוקפניים שלו ולא דרך הדיבור שלו. משהו מושתק. הוא מצויד רק באופן הדיבור אותו מציעים לו אביו והחוק: להתנצל במקום לדבר. ואכן, אפשר לראות שבטיפול הוא אחוז חרטה ואשמה, ומבין את חומרת מעשיו. אך האם משהו זז בעמדתו הסובייקטיבית? נראה שלא; על כך מצביעה מועקתה של המטפלת. במלים אחרות, שום דבר לא מצליח לקחת את מקומה של הפונקציה האבהית, ממנה נדרש להכניס פער בין האם לבנה, שפוטר את הפסיכולוגית בכך, שעל היחסים שלו עם חברתו הוא מדבר עם אמו.
וכמו בסיפור "המועקה" של צ'כוב, הוא לבסוף הולך לדבר עם החמורים - אוסף אותם משוטטים ומכניס אותם לאורווה, כמו מנסה לתחום גבול ולתת להם בית. זאת הוא עושה ביחד עם חבורת נערים להם הוא משמש מעין אב.
נוכל לראות את נאור כאביר רומנטי הנלחם כנגד הנשירה: נשירת האב, שהוזכרה כבר, נשירת התא המשפחתי, אל עבר פרטנרים מיניים אחרים, נשירת הנערים בני חסותו (בשם מאבקו זה הוא לא מהסס מלעבור על חוק ביה"ס, ואם יהיה צורך גם על חוק המדינה). לא נשכח את מאבקו כנגד נשירתם של החמורים המשוטטים (שאינם שלו, הם שייכים למישהו), בהם הוא מטפל במסירות לאחר שאסף אותם אל האורווה.
מעניין לחשוב על הסיפור עם החמורים כסיפור אהבה. אפשר לראות את ההפרה של החוק (transgression) כתנאי של אהבה בשבילו: לגנוב ולאהוב, כך זה עם החמורים, כך זה גם עם הנערה, קרבן הפגיעה המינית שלו. מעבר לכל הקונבנציות והעמדות עימן אנו ניגשים לבחון מקרים של פגיעה מינית, אי אפשר שלא לראות שבמעשהו של נאור יש סוג של רומנטיקה. אין זה אומר שעלינו להסכים עם כך. אין זה פחות חמור. אך עלינו לראות נכוחה במה מדובר. אולי אין זה בלתי קשור לכך שגם המערכת איפשרה לו "ליפול בין הכסאות" ביחס למעשהו.
למרות מועקתה של המטפלת, הטיפול איננו ללא תוצאות. נאור קושר קשר עם נערה בת גילו, נערה, שהשערת המטפלת היא, שמשהו בהיסטוריה האישית שלה מאפשר לנאור לקחת אותה תחת חסותו (למרות שאת הדיבור על כך הוא מונע מהמטפלת ושומר לאמו). בד בבד עם כך תפקודו הלימודי משתפר מאד, יש רמזים שנאור מוצא לעצמו מקום חברתי בקרב בני גילו, והוא מצליח לסיים י"ב.
הטיפול בנאור מעלה סוגיה, שאיננה זרה לפסיכולוגיה החינוכית, זו של טיפול בחסות החוק. כיצד ניתן לקיים טיפול בחסות החוק? זאת בשעה שהחוק מבקש את ההכאה על חטא, את החרטה, ואת ההבטחה לתיקון הדרך. ומה מבקש המטפל? המטפל מעמיד את הכלל האנליטי: "דבר את כל שעולה בדעתך, מבלי להחסיר דבר". אלה הם נתיבים שונים. התמרון ביניהם הוא האתגר של הפסיכולוג החינוכי, הפוגש את הנער שהופנה אליו, תחת דרישתו של החוק לתקן אותו.
- התחבר בכדי להגיב
