האקט הפסיכואנליטי - שיעור X
הרצאות מבוא על סמינר XV: האקט הפסיכואנליטי
שיעור X
דברים שהובאו במסגרת שולחן הקריאה על ידי גלית הלוי בר טנדלר
“What results from the act as a position of the subject described as psychoanalyst, precisely in so far as this predicate is to be affected by him.”
אנליטיקאי זה נשוא. תהליך ההתהוות של אנליטיקאי היא חניכה הדורשת מידה של עיכוב, עיכוב של הבנה. לאקאן עושה הקבלה בין התהליך הזה לתהליך שכורך את האפקט של המבוגר על הילד. הילד הממוקם כנשוא: X הוא ילד; כנשוא של ההורים. משימת החיים, ולא רק משימת ההתבגרות, היא להיות לא רק ילד של הוריך. להפוך מה "מדובר אודותיו" ל "מדבר בפני עצמו". פעולה זו לא קורית בבת אחת, זו פעולה שדורשת זמן ועיכוב. באופן פשטני עיכוב של ההבנה, עיכוב של מה אני מבין על מה שהבינו/חשבו הורי עלי ו/או חלמו/רצו עבורי, על מנת שיווצר דבר מה חדש: ילד-בוגר הקשור ל"מניין בא" ומייצר לעצמו דרך מובחנת, חדשה של "דע לאן אתה הולך".
אבל זו מטפורה לענייננו...
האקט האנליטי, ב"הא הידיעה", העולה מתוך הפרק הוא הפיכת האנליזנט לאנליטיקאי. זוהי משימת האנליזה.
"What is at stake is that he takes this position, that in short he repeats this act (של הכניסה לאנליזה) knowing full well what is involved in the continuation of this act" (ההפיכה לאנליטיקאי).
מה זאת אומרת? האנליזנט נכנס לאנליזה כאשר מראש הוא יודע דבר מה על סופה – הפוזיציה של האנליזנט מניחה מראש את הפוזיציה של האנליטיקאי. פוזיציה ביחס למה? פוזיציה ביחס לאובייקט. בדיסקורס של האנליטיקאי רואים עמדה זו בבירור – הממוקם ברובריקה של הסוכן הינו a - האובייקט. אם כן כניסה לאנליזה מניחה שיסוע בין S ל a, בין הסובייקט לאובייקט אותו ממקמים אצל האנליטיקאי.
$ a
_ _
S1 S2
אני עדיין עסוקה בהגדרה של מהו אותו אובייקט מדובר. בשפה של יחסי אובייקט קיימת הנחה, גם במובן של הקלה: האובייקט משול לדמות ההורית אשר ממנה ניתן לגזור את ההשפעות והמהלכים הנפשיים. המטאפורה של יחסי הורה ילד משמשת כמעט פשוטה כמשמעה, כמקבילה למתרחש בחדר הטיפולים. על כן מדובר בשחזור היחסים המוקדמים, בהיתכנות התיקון של מה שפעל לא נכון בשבילו בהסטוריה של הסובייקט, במהלך הטיפול וכ"ו. יחסי ההעברה מפורשים על הציר הדמיוני הזה ועל כן מתאפשר הדיבור על ההעברה הנגדית, ה counter transference המפורסם, והמה בתוך האנליזה, המה פועל, מתורגם לציר היחסים ולקרוי האינטר סובייקטיביות שמרבים לדבר בשבחה בשנים האחרונות. הנפשי נתפש לעתים קרובות כתלוי ידע – רק נבין מה קורה, נזהה מנין הדברים נובעים...הפרקטיקה מלמדת שלא די בכך. לא מדובר בידע אלא באמת. לא באמת המדעית, לא זו שמונחת עם מחשבה מקדימה כי קיים גרעין של אמת אליו יש להגיע. מדובר באמת של הסובייקט, האמת על האיווי שלו, על מה באמת מניע אותו בחיים...מדובר בללמוד דבר מה על אובייקט סיבת האיווי – אובייקט a.
נעזרתי במילר בסמינר על "עצם האנליזה". אהבתי את ההסבר המתבסס על הפרדוקס של זנון המתאר את האובייקט כאותו חלק אשר אינו ניתן לחלוקה על ידי המסמן, אותו חלק אשר חומק וחוזר, אותה שארית שתהיה קיימת תמיד. באנליזה, ובחיים עצמם, אנחנו פוגשים אותו בתחושה המתמדת שאנחנו לא מצליחים לומר את כל מה שבאמת רצינו לומר. אותו בלתי אפשרי שלא ניתן לאומרו, שנוכח באופן מתמיד בהיעדרותו או כדברי לאקאן "הלא מפסיק שלא להכתב." מקום של היעדרות נוכחת.
לאקאן כבר בפרקים הקודמים של הסמינר תיאר את המהלך של האקט בסכמה של תנועה כפולה שנוצרת בין ציר ההעברה לציר הסירוס. תנועה שהיא אופרציה. אופרצית הסירוס מאושרת על ידי האנליטיקאי. האופרציה של ההעברה מאושרת על ידי האנליזנט ומבוססת על הידיעה לגבי מה בסופה של האנליזה. התוצר של ציר ההעברה הנו a. הtransference איננו רק שחזור של היחסים המוקדמים שעצבו את חיינו, מדובר באופרציה המאפשרת התקלות שוב ושוב עם האובייקט אותו "הפקדנו/הנחנו" אצל האנליטיקאי. אותו אובייקט שהיה שלנו מלכתחילה, שבזכות האמונה באנליטיקאי, האמונה ב"סובייקט המונח לידע" והאקט האנליטי מתאפשרת ההכרה בו ואולי אף ההכרה אותו עם סיום האנליזה.
אם כך מה באמת פועל בתוך האנליזה? התשובה אליבא ד'לאקאן אליבא ד'מילר היא הצמצום.
"הצמצום כפעולה אנליטית פונה לעבר האובייקט a. ה"להיטיב לומר" האלניטי מכוון לצמצום, שהוא היפוכו של ה"קופיה". [מונח מהרטוריקה הקלאסית שמשמעו הרחבה, בא מ copis ו ops שפירושם שפע. היום משמש כמקור למילה copy העתקה] הפסיכואנליזה מבצעת פעולה של צמצום." (עמ 24) פרויד מדבר על הצמצום בהקשר של ה Witz, ביחס לאותה פעולה הכרוכה בהבהרה, ובפירוק של המרכיבים הפועלים בייצור האפקט בבדיחה. יחד עם זאת אנחנו למדים באופן פרדוקסלי, הן מסמינר V של לאקאן, והן מחיי היום יום, שפעולה זו של פירוק הבדיחה, או חידוד הלשון, מביאה לעודפות או להרחבה במילים, ו"הורגת" את הבדיחה. פעולת הצמצום באנליזה, מוסיף מילר, "היא הפוכה. החומר שהאנליזנט מביא הוא המרכיבים של הביוגרפיה שלו, אחד לאחד: המאורעות, המחשבות, ופעולת הצמצום היא דחיסתם של כל אלה כדי "להיטיב לומר", כמו בבדיחה." "פעולת הצמצום מתרחשת אך ורק אם מתוך המרכיבים האלה של קורות החיים מופיע דבר מה שדומה ל Witz." (עמ' 25)
מהם המנגנונים של הצמצום, שמשמשים אותו במטרתו לגעת באובייקט השסוע $ ולמקמו במה שמילר מכנה "ברובד שנמצא מעבר לתיקון הסובייקטיבי"?
- החזרה:
- כשנותנים לאנליזנט חופש גמור לדבר אנחנו עדים לחזרה של הזהה, זהה אשר עשוי לנבוע מייצורו של שונה. בשפה עממית ניתן לדבר על חוט מקשר. צמצום, כמו בצמצום במתמטיקה, למכנה המשותף. יחד עם זאת לא מדובר רק במכנה משותף תוכני, מסמני. מדובר יותר בצמצום לקבוע, לפונקציה שביחס אליה קיימים המשתנים השונים (אירועים שונים שחופפים למבנה לוגי זהה);
- מציאת האבטיפוס שמונח בבסיס המשתנים, הדמות המקורית כביכול, שממנה נובעות הדמויות המשתנות (מקביל לדמות הטרנספרנסיאלית שדובר בה קודם לכן);
- ההתכנסות: האופן בו אמירות הסובייקט מתכנסות לאמירה מהותית אחת או יותר "מסמן אדון של גורל הסובייקט".
- או שאמירה זו תבלוט בדברי האנליזנט ותעסוק בדבר מה שמעולם לא נשכח, שנאמר ונרשם לתמיד. משהו שהסובייקט הקדיש לאשרו או לחילופין להכחשתו. האופנים הם שונים. בין אם יבוא כציווי ברור "אתה חייב!" או כהצהרה "אתה תמיד זה ש" ובין אם יבוא כמילה בנאלית עם הדהודים שמתפקדת כמסמן אדון או אפילו דו משמעות הנוצרת באמצעות הדומה בצליל;
- המקרה בו האמירה אליה מוביל דיבור האנליזנט אינה נאמרת מפיו אלא נאמרת כפירוש על ידי האנליטיקאי;
שני מנגנונים אלה מתארים את הצמצום אל הסמלי בהתנסות האנליטית – צמצום הדיבור, האקראי, המבולבל והשופע – לצורות מסמן בסיסיות.
- המנעות:
מילר מפתח מושג זה, כמנוגד לשתי הפעולות הקודמות אך ככזה המתאפשר על ידן. את פתוח הפעולה הזו והלוגיקה שלה נדמה לי שלמדנו בשעורים הקודמים בהתייחס לחבורת קליין. לאקאן פיתח את הלוגיקה הזו במבוא למכתב הגנוב מתוך ניסיון להראות כיצד ניתן לייצר חוקיות מתוך אקראיות
לאקאן מעמיד כייצוג את היחס המיני בין האשה לגבר – או יותר נכון את האין יחס מיני.את הקשר הלוגי ביניהם - המייצג של מה שאין, שנמנע -הוא מכנה בשם הפאלוס.
על פי הלוגיקה הזו של הבלתי אפשרי, ההמנעות איננה נוכחות, אלא צמצום של מה שמילר מכנה ה"צמצום אל הממשי." הצמצום הזה איננו צמצום מסמני כמו שתי הפעולות הקודמות. על גביהן מתרחש צמצום הנוגע ברובד שונה. ברובד שמנסה לענות על השאלה מדוע משפט זה או אחר השפיעו בצורה כל כך נוקבת על גורלו של הסובייקט? מה מאפשר את פעולת הרישום בנפשי? מה קובע?
באנליזה כשאנחנו שואלים את עצמנו את השאלות הללו אנחנו תמיד נתקלים בקונטינגנטי, באקראי. בהיסטוריה הפרטית הסובייקט נתקל בדבר מה, אקראי, שאפשר ברגע נתון עצירה שיצרה רישום. נקודת העצירה הזו מייחדת אותו. בנקודה זו, המקבלת ארטיקולציה מסמנית, נוסף מימד אחר, מימד שהוא שונה מהמימד שבשפה – המימד ההתענגותי. אותו מימד אשר פרויד קרא לו הליבידו. המסמן מקבל "הטענה ליבידינלית". קיים מימד ממשי בגוף שהוא מעבר למילה כשלעצמה. ההתענגות היא זו שלמעשה אחראית על עצם החזרה, מקבעת אותה.
הפתרונות שלאקאן מוצא בקשר לסוגיית הקשר בין המסמן להתענגות, אליבא ד'מילר, הם:
- מה שכינה "ההזדהות הפאלית" הכוללת בחובה את רעיון ההזדהות – שבו מחד גיסא קיימת הבבואה, נמצא הדמוי, ומאידך גיסא נמצא המסמן. יחד עם זאת לא מדובר בכל דימוי אלא בדמוי בעל משמעות – הפאלוס אותו כינה "מסמן ההתענגות";
- הפמטזמה, הפתרון המועדף. "הפנטזמה היא המקום המובהק שבו מתאחדים המסמן וההתענגות. זהו פתרון טוב, כי מתאחדים בו הדמיוני, הסמלי והממשי. הפנטזמה לכשעצמה היא ייצוג, סצינה מהרובד הדמיוני, היא ארטיקולציה של המסמן שנוכח בה הסובייקט של המסמן, וכמות ליבידנלית, המסומנת ב a קטנה, משלימה בה את הנוכחות הזאת."
כתיבת הנוסחא של הפנטזמה ($◊a) מבליטה את שונותם, את שוני מקורותיהם של שני המרכיבים הללו – מצד אחד המסמן ומצד שני ההתענגות.
לסיכום, אם כך האקט האנליטי מתאפשר למעשה בהליך הצמצום . קיים שימוש רווח במינוח חצייה: חציית הדמיוני, וחציית הפנטזמה כדבר מה שקורה בסוף אנליזה. בעבר חשבתי כי מדובר בחצייה אשר מהדהדת את השיסוע של הסובייקט. היום אני מבינה כי מעצם הכניסה לאנליזה כבר קיים שיסוע בסובייקט. לא אפרט לגבי המנגנונים הללו. כן אולי כדאי לומר במאמר מוסגר כי לאקאן משווה את ה"פאס" בסוף אנליזה ל Witz, וטען שלשניהם מבנה דומה. בשניהם מתרחשת קפיצה. בשניהם קיים גורם הפתעה מעין punch line שאיננו ניתן לחיזוי מראש. הוא קורה.
כתוצאה מהאקטים של האנליטיקאי והדבור של האנליזנט מתרחשת הפחתה של אותה הטענה ליבידינלית, הפחתה של ההתענגות, הפחתה של ה plus du jouir. מתאפשרת הכנסה של מסמנים לוגיים וההכרה באובייקט אותו הפקדנו אצל האנליטיקאי – אובייקט החוזר לבעלותינו עם חיות מספקת במקום עודפת. אובייקט שתופש את מקומו בשנית כאובייקט סיבת האיווי – הפעם של האנליטיקאי להבדיל מאובייקט סיבת האיווי של הכניסה לאנליזה.
- התחבר בכדי להגיב
