ההיסטרית בת זמננו היא קצת יותר פסיכוטית

הדיון בקליניקה של ההיסטרית בת זמננו הוא דיון מהותי. השאלות שהוא מעורר חורגות מהעיסוק בהגדרה ובגבולות של הסימפטום ההיסטרי ונוגעות לאבולוציה של הקליניקה הפסיכואנליטית ולמתח המתמיד בין המציאות הקלינית לבין הצורך הבלתי נמנע בהבניה והמשגה. פרויד במחקרים על ההיסטריה ציין כי ההיסטריה אינה קיימת כקטגוריה נפרדת וכי במציאות הקלינית אנו מוצאים תמיד תערובת של סוגים שונים של נוירוזות שצורתן הטהורה היא עניין לטקסטבוק של פסיכולוגיה בלבד. אנחנו נצבים היום מול ההכרזה בדבר מותה של ההיסטרית. בשדה של הפסיכיאטריה ההיסטרית הנוירוטית הודחה, הוצאה מהקטגוריות הפסיכיאטריות של ה-  DSM ומה שנותר שם הוא הפרעת האישיות ההיסטריונית שאף היא נחשבת שנויה במחלוקת וממעטים להשתמש בה כקטגוריה אבחנתית. זה מכוון לנסיגה באבחנה המבדלת של הנוירוזות לטובת הפרעות האישיות. בממסד של בריאות הנפש מוטלת החובה להתייחס לציר של הפרעות האישיות בכל אבחנה, בלעדיו לא תוכל אבחנה של הפרעה נוירוטית, פסיכוטית או תגובתית להיות שלמה. הקליניקה הפרוידיאנית וגם הלאקאניאנית עד שנות השבעים היא קליניקה מבנית שנשענת על ההבחנה שבין נוירוזות, פסיכוזות ופרוורסיות. לאקאן באותה תקופה מנסח ומזהה את עצמו עם קליניקה חדשה שתחילתה במודל של ארבעת השיחים ובתוכם גם השיח של ההיסטרית. מודל זה הוא עדיין מבני במהותו, אך לאקאן משתמש בפורמליזם הקפדני שלו בדרך רדיקאלית שמאפשרת לייצר תנועה בתוך המבנה ומצביעה על המימד של הבלתי אפשרי בתקשורת בין האלמנטים שמאכלסים את העמדות השונות שלו.  המשכה בקליניקה של הקשרים הבורומאים והסינטום שנוגעת במעמד הפריבילגי של הסמלי, שמה דגש על היסוד של הממשי ומייצגת לוגיקה חדשה, השלישית של לאקאן. אפשר לתאר את השינוי הזה בפרספקטיבה של אבולוציה פנימית, מואביאנית, בהוראה של לאקאן, אך גם כשינוי שמביא לידי ביטוי את אי-הנחת החדשה בתרבות שתחילתה במהפכת הסטודנטים של סוף שנות השישים ובעקבותיה גל הטרור שפורץ בשנות השבעים עם הבריגדות האדומות באיטליה וקבוצת באדר מיינהוף בגרמניה. בעיצומה של מהפכת הסטודנטים כשסטודנטים היסטריים הפריעו לאותו סמינר שבו לאקאן הכין את התאוריה של ארבעת השיחים, לאקאן אמר להם בקור: "אתם רוצים אדון ויהיה לכם אחד". האופן שבו ארבעת השיחים מייצגים בין השאר ארבעה סוגים של קשר חברתי מחזיר אותנו לאמירה של פרויד בדבר "הפסיכה המתפשטת במרחב" ונוגע באמירה של לאקאן: "הנפשי הוא החברתי". אמירה שמעלה מחשבה גם לגבי הקשר שבין הסימפטום לרוח הזמן וכפועל יוצא ממנה את השאלה - האם צריך וניתן לעשות הפרדה בין המופעים הסימפטומטיים המשתנים לבין מבנה או מנגנונים נפשיים שהינם קבועים. הקליניקה האחרונה של לאקאן אינה נטולת מבנה אלא שהיא מנסה בדרך חדשה לתת מענה למתח המתמיד שבין הקבוע המבני למופעים המשתנים, לתת ביטוי למבנה שאינו מונוליטי וקפוא, אלא כזה שבמהותו מבטא את האפשרות של שינוי ותנועה בין אם זה ברבע הסיבוב של השיחים או בהתרה ובקשירה המחודשת של הקשרים ובהוספה של הטבעת המתקנת של הסינטום. הלוגיקה השלישית של לאקאן מאפשרת לכלול בתוכה את המפגשים במציאות הקלינית עם הפסיכוזה האורדינרית, עם אפקטים של דחייה ולא רק עם הדחייה המוכללת ועם ההרחבה של הסימפטום כמה שכולל בתוכו לא רק את התגובה אל האחר אלא גם תגובה אל הממשי, את מה שנותר ואינו ניתן לצמצום להגדרות מבניות ואולי אף לא ניתן להיאמר. לוגיקה שמביאה אותנו כפי שאמר גבריאל בסמינר, לקליניקה שלא יכולה להיות מבוססת על בינאריות ולא על קונטרדיקציה. בקליניקה כזאת ההיסטרית לא רק שלא מתה אלא היא נוכחת מתמיד.

נעבור לטענה שהנחתי בכותרת הדברים של היום: ההיסטרית בת זמננו היא קצת יותר פסיכוטית, ואתחיל בשדה של האחר. פסיכואנליטיקאית אמריקאית בשם אליזבת זצל-רוזנברג פרסמה בשנת 1968מאמר ב- International Journal of Psychoanalysis שכותרתו: The so called good hysteric"" זצל טוענת במאמר לקיומם של שני מבנים אלטרנטיביים באישיות ההיסטרית: האחד מייצג פתולוגיה חמורה יותר שגרעינה נעוץ ביחסי אם-תינוק ראשוניים מבית מדרשם של מלאני קליין ודונאלד וויניקוט. לפי תפיסה זאת ההיסטריה מהווה הגנה שנועדה לשמור מפני התפרצות של חרדות פרימיטיביות יותר ופסיכוטיות. השני הוא מבנה אינטגרטיבי ובשל יותר הנשען על ההמשגה הפרוידיאנית בדבר הקיבעונות הפסיכו-סקסואליים, במקרה הזה בשלב הפאלי או הגניטלי המוקדם ורואה בסימפטומים ובמבנה ההיסטרי ביטוי של קונפליקט אדיפלי לא פתור. זצל מצביעה על הצורך הקליני להבחין בין שני המבנים כאינדיקציה או קונטראינדיקציה לאפשרות של טיפול אנליטי. זה מה שעומד בעצם מאחורי מה שמכונה "היסטרית טובה" או "היסטרית רעה". אם אקשור את זה לדברים ששרי אדלשטיין הביאה בפנינו בשבוע שעבר הרי שניתן לומר שההיסטרית הטובה היא זאת שצוחקת במפגש הטראנספרנציאלי עם הלא-מודע והרעה היא זאת שעושה אקטינג-אאוט ושורפת את המכתבים או גרוע מכך, עושה מעבר לאקט והורגת את ילדיה. המטופלת שמציגה מארי-הלן ברוס במאמר היסטריה וסינטום הייתה זוכה ללא ספק לכינוי "היסטרית רעה" בהתייחס לחזיונות שהיא רואה ולחרדה העמוקה שמלווה אותם. אם היא הייתה מגיעה לטיפול במרפאה ציבורית לבריאות הנפש, אני מוכנה להמר שהיא הייתה מקבלת אבחנה של הפרעת אישיות כזאת או אחרת עם גלישות פסיכוטיות, או בהתייחס לאלימות המתמשכת של האב כלפיה בילדותה והאירוע שבו האב רצה להרוג אותה ואת אימא עם רובה, אבחנה של הפרעה תגובתית- קומפלקס PTSD.

אני רוצה להתייחס למאמר של מארי-הלן ברוס היסטריה וסינטום, שפורסם לראשונה בשנת 1997, כפרספקטיבה של קריאה ביחס לנושא שלנו. מארי-הלן בחרה להציג מקרה של מטופלת היסטרית שהוא ייחודי. ניתן לראות בו מקרה פרדיגמטי בן זמננו שמוביל למחשבה על הקליניקה העכשווית של ההיסטריה ואולי אף על הקליניקה העכשווית של הנוירוזות ככלל. היא אומרת, ואני מצטטת: "הייחודיות של המקרה הזה טמונה בכך שהוא דורש מחשבה על שאלת ההגדרה והגבולות של הסימפטום ההיסטרי, בו-בזמן שהוא נשאר מהובר למה שמייצג את המבנה שלו, דהיינו השאלה של האישה". היא עושה הבחנה בין הסימפטום ההיסטרי למבנה ההיסטרי, הבחנה שמאפשרת למתוח את גבולות הסימפטום, להניח את קיומם של מופעים משתנים שלו ולעמוד על מגוון של יחסים שיכולים להתקיים בין הסימפטום ההיסטרי לעמדה הנשית. יחד עם זה היא מניחה תנאי, הריבוי הזה חייב להיות מהובר לגרעין קבוע, לייצוג של המבנה. אותו היא מנסחת כשאלה של האישה. בסמינר 3 לאקאן טוען כי ההיסטריה אינה אלא שאלת הנשיות עצמה. מארי-הלן מוסיפה את הדברים הבאים: "הודות לסוג הסימפטום ששלט בארגון הנפשי ובאנליזה שלה, המטופלת הזאת הובילה אותי לחשוב על האפשרות להציג את הסינטום בבעייתיות ההיסטרית בדרך של השערת עבודה". עולה כאן בעצם שאלה כפולה: האם אפשרי תאורטית לייבא מושג שמקורו בקליניקה אחת לקליניקה אחרת ולהגדיר אותו ע"י המשתנים של אותה קליניקה. במקרה הזה לייבא את המושג של הסינטום שמקומו בקליניקה של הקשרים אל הקליניקה המבנית שמגדירה את ההיסטריה ולהשתמש בו להשערת עבודה. והשאלה השנייה שהיא אולי אף יותר מורכבת: האם אפשרי לחבר בין הסינטום אותו ניסח לאקאן מהדיון בג'ויס ולכן מהפסיכוזות, לבין ההיסטריה השייכת מבנית לקטגוריה של הנוירוזות. היא שואלת שאלה נוספת: "אילו אפשרויות חדשות הצגה זאת פותחת בפנינו בשאלה ההיסטרית על הנשי כאינו מהובר עוד אך ורק ביחס לפאלוס, אלא גם ביחס ל- לא כולן"? בשלב הזה אנחנו עוד לא יודעים דבר על המקרה מלבד הקביעה הברורה שהמטופלת היא היסטרית. אנחנו יכולים להניח שיחד עם הקביעה הזאת מארי-הלן נתקלה בכך שאלמנטים מסוימים של המקרה אינם עונים להגדרות של הקליניקה המבנית וחורגים מהקואורדינטות שלה. המטופלת היא לא כולה תחת הפאלוס ולכן גם לא כולה תחת ההגדרות של הקליניקה הזאת. מארי-הלן פונה לכן ללוגיקה השלישית של לאקאן כדי להבנות את המקרה ותנסה להראות לנו איך הלוגיקה הזאת מאפשרת לכלול בתוכה גם את אותם חלקים, נקרא להם חריגים, מבלי לאבד את הציר של המבנה ההיסטרי.

בהמשך המאמר מארי-הלן מציגה את ההמשגות התאורטיות הרלוונטיות למקרה שבו היא עומדת לדון. ראשית היא מתייחסת להגדרה המתקדמת של הסימפטום. זאת של אמצע שנות השבעים בסמינר R.S.I ובסמינר על הסינטום. לאקאן מדבר על הסימפטום כפונקציה ורושם אותו f(x). הפונקציה הזאת אינה מתייחסת עוד למסמן או לשרשרת המסמנית, אלא לאות שהינה מופרדת מכל משמעות שהיא, תו של הממשי. יש בזה היפוך ביחס להיסטריה הפרוידיאנית, לסימפטום המובנה כמו מטאפורה ולהתענגות הקשורה להגחה של משמעות. הסימפטום בהגדרה החדשה מאפשר לסובייקט לרשום את זהותו כלא מוגדרת ע"י משמעויות, רישום שאינו מטונימי אלא מקבע את הסובייקט כזהה לעצמו. ההתענגות בהתאמה אינה התענגות של פענוח אלא יותר התענגות של התקבעות. זהו סימפטום שנוטה אל הממשי, שנושא את התו של מה שאינו עובר רישום, שחומק מן ההצפנה. ההגדרה הזאת של הסימפטום מניחה שלא את הכל ניתן לצמצם לתגובה אל האחר. אם בגישה הראשונה הסימפטום הוא המסר המוצפן של תגובת האחר לשאלה של הסובייקט בדבר קיומו או המגדר שלו, הרי שבגישה השנייה הסימפטום הוא תגובה אל הממשי. ההרחבה הזאת של הסימפטום בהקשר של המבנה הפסיכוטי נוגעת גם למבנה הנוירוטי. אפשר לומר שבסימפטום ההיסטרי, באופן דומה, אותו החלק שמתחמק מתגובה אל האחר, הוא תגובה אל הממשי. האם קיים בכל זאת הבדל בין הנוירוזה לפסיכוזה? התשובה היא כן, בנוירוזה בניגוד לפסיכוזה התגובה אל הממשי נשארת ברת-ניסוח לאחר, כלומר מצביעה על סירוס ואם לדייק על סירוסים. לאקאן בכנס שכותרתו "השלישית" אומר שלא ניתן לדבר על סירוס ביחיד, אלא רק על סירוסים ברבים",  על אופנים של סירוס: סירוס סימבולי, סירוס דמיוני וזה הממשי. ההפיכה הזאת לריבוי מייצרת רלטיביזציה של הניגוד המחמיר שבין הדחייה הפסיכוטית להדחקה הנוירוטית ומאפשרת לתת מענה לאותם חריגים שהזכרתי קודם המתגלים בקליניקה בצורה שאינה בינארית או – או. מהלך דומה נעשה ביחס לשם האב ולגביו נכון יותר להשתמש במילה הפחתה, שכן ההפיכה לריבוי, לשמות האב, עושה הפחתה לשם האב היחיד האבסולוטי ולפנטזיה שמתקשרת אליו. לאקאן מתייחס לנושא הזה בסמינר ה- R.S.I ובסמינר הסינטום ועושה את ההבחנה בין האב הסימבולי לאב הדמיוני ולזה הממשי. הוא עושה גם הבחנה בין דחיה של שם האב כלומר דחיה של הפונקציה האבהית לחורבן ravage)) שאינו בדבר שם האב אלא ביחס לאב של הממשי המנסה לגלם את החוק כאדם, כאידאל חי ולכן אכזרי. זהו אופן של התענגות, לאקאן ינסח זאת כוורסיה סינגולרית של התענגות אבהית שמהדהדת את המושג פרוורסיה (perversion). וורסיות מסוימות כאלה יכולות לייצר אפקטים של דחייה וצריך להבחין בין דחייה מוכללת של שם האב לדחייה של וורסיה של האב, כלומר של וורסיה של התענגותו. דחייה פרטיקולרית כזאת היא לא נטולת אפקטים, היא משפיעה על הסובייקט בדרכים שונות ופגיעתה רעה, אך היא אינה נוגעת בנקודת הכפתור של הפונקצייה האבהית.  

זה מחזיר אותנו לקליניקה ולאפשרות להתייחס לתופעות פסיכוטיות בתנאים מסוימים ותחת בחינה מדוקדקת לא כאל פסיכוזה מוכללת אלא כביטוי של אפקט של דחיה לוקאלית. כך גם בסימפטום שאליו מתייחסת בהרחבה מארי-הלן במקרה של המטופלת שלה. "תופעה מסוימת שנמצאת בנקודת המוצא של החרדה שאוחזת אותה עם רדת הלילה ושעליה התוודתה אחרי כשנה של אנליזה בדרך של חריגה במהלך פגישה. זהו, הבה נקרא לו סימפטום, הדבר הבא: ברחוב, בפתחי הביוב, על המדרכה וגם בתוך הבית היא רואה חיות מתות. גויות אלה עבורה הן סיבה נכרת להתייסרות. אין משמעות שנקשרת עם הדבר הזה ומראות אלה נשארים עבורה חידתיים". מארי-הלן מבקשת להראות לנו שמראות אלה אינם הלוצינציות פסיכוטיות היא בוחנת בדקדקנות את הסימפטום הזה על כל היבטיו. החל בהתקלות של המטופלת בגויה הממשית של החיה התקועה בסורג בדרכה לכיתת הכנה למבחן כניסה חשוב שנשא טעינות רבה בקשר שבינה לבין אביה, והמשך באסוציאציות של המטופלת ביחס לסימפטום. מארי-הלן רואה באסוציאציות אלה את הקו המנחה היחידי הבטוח שיש לנו בקליניקה, החוט של אריאדנה שיכול להוביל אותנו במבוך המתגלה השכם והערב במציאות הקלינית. היא מצביעה בפנינו על כך שאין אחר שמעורב בתופעה הזאת לא כסמבלנט ולא כרודף וגם על כך שזה לא נוגע לגוף של המטופלת. בסופו של דבר היא מובילה אותנו לראות כי מראות אלה הם לא בלי קשר לסימבולי, הם יכולים לשאת ולנייד מסמנים והם מאורגנים במידה מסוימת בהתאם לעיקרון של חזרת המודחק כפי שזה בא לידי ביטוי באמצעות שרשרת האסוציאציות. יחד עם זאת ההתמדה העיקשת של הסימפטום למרות העבודה המתמשכת של האסוציאציות והפירוש, מצביעה על הנטייה שלו אל הממשי וגם על משהו שמתנגד לפאלוסיזציה שיש בהפיכה של הדימוי למטאפורה, למובן שיש בו צמצום. ההתנגדות הזאת מובילה אל אותו חלק של המקרה שבו הדיון נוגע במבנה ההיסטרי, בשאלה של הנשיות. מארי-הלן מצביעה על הדואליות שמתגלה בקשיים של ההזדהות הנרקיסיסטית במטופלת, המטופלת מסרבת לדמותה שלה ומפגינה כעס ודחיה מידית כלפי כל אדם שמעז להתעניין בה ולדבר אתה על דמותה. יחד עם זה היא דואגת לטפח את עצמה, היא יפה מאד ואלגנטית ונראה כי היא מחויבת לחלוטין לגלם בעצמה את המסתוריות הפאלית. היא מציינת גם שהתשוקה המינית שברירית במיוחד עבור המטופלת ולא נכנסת ליחסים בינה לבין בעלה. מארי-הלן מנסחת כיצד היו עבור המטופלת בוורסיה של האב הממשי, אפקטים של דחיה, דחיה של המסמן של האישה. העדר הרישום הסימבולי של מסמן זה אינו מונע, אלא להפך, מעודד את יצירת הדמיונות ואת המטאפורות של הנשי. כל זה מוביל אל הסינטום שנשזר עוד קודם לכן בתיאור המקרה. הסינטום טמון בעבודה הספרותית של המטופלת. היא כותבת ומפרסמת שירה. הטקסטים שלה חגים סביב המסמנים: בשר – בשר חי – פגר,  שהם גם הממשי של המראות הקשורים לאי היכולת שלה לייצג את עצמה בתוך גוף. הכתיבה מאפשרת לה לשנות את המראות האמורפיות האלה לאותיות של כתב ולהצליח לחיות אתם, להתייסר פחות. הכתיבה יכולה להקנות לה גוף, לקשור את הנפש לבשר ולתת לו שם, שם אחר של אישה בשירים שלה שיזהה אותה וישרת כסינטום, כהשלמה להיעדר היכולת של שם האב במקרה שלה להעביר איווי שיעשה האנשה של האובייקט הנשי. הסינטום הופך להיות דרך של חיפוש, חיפוש אחר פתרון לשאלה שבעצם אין לה פתרון, שהתשובה היחידה אליה טמונה בחיפוש עצמו, בחיפוש אחר איך להיות אישה אחת.