נשיות כמסכה

                                                                                                                                                                                                                                  בסמינר 18 שכותרתו "על שיח שאינו מן הסמבלנט" אומר לאקאן בפרק 10 את הדברים הבאים: "בואו נגיע עכשיו אל ההיסטרית, כיוון שאני רוצה להתחיל מההיסטרית ולראות להיכן החוט מוביל אותנו. ההיסטרית, האם לא שאלנו את עצמנו מה זה? אבל בדיוק, זאת המשמעות, זה לשאלה הזאת: 'מה זה?', מה זה אומר, ההיסטרית באופן אישי? (in person). נראה לי שעבדתי זמן ארוך מספיק החל מהדמיוני, כדי להצביע על כך 'שבאופן אישי', אם נזכר בפשטות במה שכבר נרשם במונחים 'באופן אישי' זה - 'בתוך מסכה': (in person – in mask), ... לשאלה 'מה זאת ההיסטרית?', התשובה של שיח האנליטיקאי היא: 'אתם תיראו'. אתם באמת תראו, בדיוק בכך שתלכו בעקבותיה לאן שהיא מובילה אותנו." אני לקחתי 'באופן אישי' את ההמלצה הזאת שגם מקפלת בתוכה את ההכוונה אל הקליניקה, אל המפגש עם ההיסטרית באופן אישי ואת הביקורת כלפי פרויד שבשלב מסוים הפסיק להקשיב לה ונשאר עם השאלה "מה רוצה אישה?" לאקאן כבר בשנת 1956 בסמינר 3 מאמץ את הקישור המסורתי בין היסטריה לבין הנשיות וטוען כי למעשה ההיסטריה אינה אלא שאלת הנשיות עצמה, השאלה שניתן לנסחה: "מהי אישה?" זה היה קצה החוט שבו אחזתי: in person – in mask, נלך ביחד ונראה לאן נגיע.

המאמר שבקשתי מכם לקרוא נכתב בידי פסיכואנליטיקאית אנגליה בשם ג'ואן ריבייר, ופורסם ב- International Journal of Psychoanalysis  בשנת 1929. זהו המאמר המוכר ביותר שלה וללא ספק גם בעל החשיבות האנליטית הרבה ביותר. הקונטקסט המיידי שלו הוא העבודה שנעשתה ע"י אנליטיקאים בשנות העשרים על ההבדל המיני ובמיוחד על המיניות הנשית. פרויד ואנליטיקאים נוספים כמו קרל אברהם, קארן הורני, מלאני קליין וארנסט ג'ונס שאל עבודתו "ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית" מתייחסת הכותבת בתחילת מאמרה. יעברו הרבה שנים עד שהרעיון של נשף מסיכות יזכה לתשומת הלב הראויה עם חידוש הוויכוח סביב המיניות הנשית, בעת ובעונה אחת, הן בפסיכואנליזה והן בביקורת הפמיניסטית עליה. רגע המפתח היה בהערות של לאקאן על ארנסט ג'ונס והשלב הפאלי במאמר "המשמעות של הפאלוס" בשנת 1958 שם הוא החייה גם את רבייר ונשף המסכות שלה.

אני רוצה לספר לכם על ריבייר עצמה. זה יכניס אותנו לנושא ותראו שזה לא מנותק מהמקרה שממנו היא בחרה לצאת ולנסח את האמירה שלה על הנשיות. ריבייר נולדה ג'ואן וורל בשנת 1883 לאב עורך דין ולאם שהייתה בתו של כומר. ג'יימס סטראצ'י עורך כתבי פרויד, תאר את חינוכה כ-"קצת לא סטנדרטי". בהקשר זה ניתן להצביע על שתי נקודות שהייתה להן השפעה על המסלול של חייה: ראשית, בגיל 17 היא נשלחה לגרמנייה לשהייה של שנה ולמדה את השפה הגרמנית על בוריה. שנית דודה היה ארתור וורל, מלומד קלאסי וראש קתדרה בטריניטי קולג' בקיימברידג'. שנודע בתרגומיו ובפרשנויות מאתגרות ולא אורתודוכסיות למחזאים היווניים. ג'ואן בקרה בבית דודה לעיתים קרובות ונחשפה לחוגים האינטלקטואליים של קיימבריד'ג. בביתו התקיימו גם המפגשים של מה שנקרא 'האגודה למחקר נפשי' בהם גילתה רבייר את עבודותיהם של פרויד וארנסט ג'ונס. וכך למרות שהיא מתוארת כמי שבתחילה גילתה נטיות אמנותיות ואף עסקה במשך תקופה בעיצוב ותפירה של שמלות היא פנתה בהמשך לעיסוק בפסיכואנליזה בדרך שאפיינה את הנשים האנליטיקאיות של תקופתה. משבר נפשי בעקבות מות אביה הוביל אותה בשנת 1916 לאנליזה אצל ג'ונס. ואף למנוחה קצרה בסנטוריום' באותה שנה. האנליזה שלה המשיכה עד 1920. ג'ונס התרשם מהבנתה ויכולותיה, היא החלה 'לראות' מטופלים בשנת 1919 והצטרפה כחברה לאגודה הפסיכואנליטית. עם זאת יחסיה עמו היו אינטנסיביים וטעונים. במכתב שהיא שולחת לג'ונס בשנת 1918 היא מדברת על "הטרגדיה המתמשכת של יחסי אתך" וג'ונס מתאר אותה כמטופלת בתור "הכישלון הגרוע ביותר שהיה לי". תיאור זה נמצא במכתב ששלח ג'ונס ב- 1921 בו הוא ממליץ לפרויד לקבל אותה לאנליזה. אני רוצה לצטט לכם קטע קצר מהמכתב הזה: "זהו מקרה טיפוסי של היסטריה, הסימפטומים הכמעט יחידים הם אנסתזיה מינית וחרדה לא מאורגנת, יחד עם מספר עכבות מטבע כללי... יש לה את הנרקיסיזם הקולוסלי ביותר שניתן לדמיין, במידה רבה שניוני לסירוב של אביה לתת לה תינוק ובעקבות כך הזדהות זכרית אתו". זה לא מצב נדיר בשנים הראשונות של הפסיכואנליזה. חילופי הגברי של אנליטיקאים בעקבות העברות ארוטיות ואף יחסים בפועל עם מטופלות. ג'ונס נוקב בצורה ישירה בערך החליפין של ריבייר: "מתרגמת יקרת ערך וחברה של האגודה". לאקאן מדבר על האישה כאובייקט של חליפין. על כך שהדחיפה לעמדה הזאת היא בדיוק זו היוצרת את הקושי של העמדה הנשית: " עבורה ישנו משהו שאי אפשר להתגבר עליו, או נאמר, שלא ניתן להסכים לו, בעובדה שהיא מוצבת בעמדה של אובייקט בסדר הסמלי, שאליו, מצד שני היא כפופה לחלוטין, לא פחות משהגבר כפוף לו". משמעות הדבר הוא שלאישה "יש יחס מדרגה שנייה לסדר הסמלי הזה" (סמינר 2). זה בולט בניתוח שלאקאן עושה למקרה של דורה, לאי הסכמתה להיות אובייקט של חליפין בין אביה למר ק'. אולי זה אומר משהו לגבי הבחירה של ריבייר אחרי שהיא עוברת אנאליזה אצל פרויד, לעבור בהמשך לאנליזה אצל מלאני קליין ולעבוד איתה בצמידות בלונדון בפיתוח של הטיפול אנליטי בילדים. עיקר עבודתה האינטלקטואלית של ריבייר הייתה בתרגום כתבי פרויד לאנגלית. היא פיקחה וערכה את התרגומים של הכרכים 1, 2, ו- 4 ונחשבת למתרגמת הטובה ביותר שלו. בנוסף היא הייתה עורכת התרגום של הירחון הבינלאומי של הפסיכואנליזה מיסודו ב- 1920 ומשך 17 שנה. ריבייר הייתה האנליטיקאית של סוזן אייזיק, ג'ון בולבי ודונאלד וויניקוט ומדריכה של רבים נוספים. כולם משבחים את המקוריות והאינטלקט שלה, את רגישותה ונדיבותה, את הידע התרבותי הרחב שעמד לרשותה כמו גם את לשונה החדה ואת עוצמתה.

השאלה של מה זה להיות אינטלקטואלית ואישה - אישה אינטלקטואלית, היא נגזרת של השאלה מה זה להיות אישה. השאלה הזאת בוודאי רלוונטית לתחילת המאה שעברה ואולי לא פחות גם לזמננו אנו. אם נתייחס לתיאור המקרה ונניח בצד את הסגנון הפרשני שלו כמו גם את העובדה שעשיתי 'ספויילר' לעצמי והצגתי את גילו של המאמר , הרי שזה יכול היה להיות בקלות תיאור מקרה בן זמננו. אני רוצה לחזור לרגע להתכתבות של ג'ונס ופרויד סביב ריבייר. בשנת 1922 במכתב לפרויד ג'ונס מבטיח לפרויד שיחסיו עם ריבייר מעולם לא היו מיניים והוא אומר כך: "היא לא הטיפוס שימשוך אותי באופן ארוטי, למרות שיש לי ללא ספק הערצה לאינטליגנציה שלה כמו שיכולה להיות לי לזאת של גבר." ג'ונס מעלה את הנקודה הזאת שוב הפעם ביחס לפרויד והקשר שלו לריבייר, בספרו: 'זיגמונד פרויד: חיים ועבודה' בקטע קצר שנדחס בין התייחסות לשאלה של פרויד: "מה רוצה אישה?" להערה על האובייקט המיני האקטואלי של פרויד כ- "אחד שהוא עדין ונשי." בקטע הזה אומר ג'ונס: "פרויד התעניין גם בטיפוס אחר של אישה, מהסוג שהוא יותר אינטלקטואלי ואולי זכרי. נשים כאלה שחקו מספר פעמים תפקיד מסוים בחייו, תוספת לחבריו הגברים אם כי מקליבר קטן יותר, אבל לא הייתה להן כל משיכה ארוטית אליו. החשובות שבהן היו קודם כל גיסתו מינה ברניס ואחריה בסדר כרונולוגי: אמה אקשטיין, לו קאהן, לו סלומה, ג'ואן ריבייר ומארי בונפרט." חשבו על כך. יש כאן מלכוד מובנה. מה יכולה לעשות אישה שלא רוצה לטשטש את האינטליגנציה שלה ולא רוצה לוותר על המשיכה הארוטית של גברים כלפיה?

 המאמר ישיר בסגנונו לפחות עד לנקודה מסוימת וענינו באישה שהמשאלה הלא מודעת שלה היא לגבריות וששמה מסכה של נשיות כהגנה על מנת להסיט את החרדה שמשאלה זאת מעלה ואת הפחד מפני ענישה על כך מצד הגברים. ריבייר מספרת על אישה אמריקאית שתיאורה כמו לקוח מכתבת פרופיל של מגזין נשים: היא אשת מקצוע בתחום שקשור לתעמולה שהעיסוק העיקרי בו הוא של דיבור וכתיבה. אתם יכולים לדמיין פוליטיקאית, דוברת, אשת יחסי ציבור או פרסומאית. יחסיה עם בעלה היו מצוינים. הקשר ביניהם היה אינטימי ורוחש חיבה וכלל הנאה מינית תכופה ומלאה. היא התגאתה על מיומנותה כעקרת בית והתקדמה בקריירה המקצועית שלה בהצלחה בולטת במשך כל חייה. רמת ההסתגלות שלה למציאות הייתה גבוהה והיא הצליחה לשמור על יחסים נאותים כמעט עם כל מי שהיא באה אתו במגע. מושלם! תשאלו ובצדק מה מביא אישה כזאת אל ספת האנליזה? ריבייר ממהרת להבהיר שעם זאת תגובות מסוימות בחייה הצביעו על כך שיציבותה לא הייתה זורמת כפי שזה נראה. במהלך כל חייה היא סבלה ממידה מסוימת של חרדה, לעיתים חמורה מאד, אחרי כל הופעה פומבית כמו דיבור בפני קהל וזאת למרות ההצלחה הלא מוטלת בספק שלה, הן במישור האינטלקטואלי והן במישור הפרקטי ויכולתה להחזיק את קהל שומעיה: "אם לדבר באופן כללי, ניתוח של התנהגותה אחרי ההופעה הראה שהיא מנסה להתחיל עם סוג מסוים של גברים בפלירטוט והתנהגות קוקטית בדרך שהייתה פחות או יותר מצועפת. אי ההלימה היוצאת דופן של הגישה הזאת בהשוואה לגישה האימפרסונלית והאובייקטיבית במהלך ההופעה האינטלקטואלית שקדמה לכך, היוותה בעיה." הגברים שנבחרו למטרה זאת, מהם היא גם ניסתה להשיג חיזוק ישיר לביצועיה, היו תמיד מבלי לטעות, דמויות אב. ריבייר גם מציינת שהמטופלת כמעט לא הייתה מודעת להתנהגות הזאת עד שהאנליזה הבהירה אותה. היא מצביעה על כך שהמטופלת התחתנה בגיל 29, גיל מאוחר יחסית למקובל באותה תקופה ושהייתה לה חרדה גדולה לגבי ביתוק הבתולים. היא פנתה סמוך לנישואיה לרופאה אישה וביצעה את החתך בפרוצדורה כירורגית. ריבייר לא מזכירה את הטאבו על הבתולים של פרויד. היא מצביעה על כך שהיה משהו גברי  בגישה של המטופלת לנושא של המין. המטופלת לדבריה, הייתה נחושה לחוות ולהשיג עונג מיני עליו ידעה שהוא נחלתן של מספר נשים ושניתן לומר שהיא פחדה מאימפוטנציה במובן הזה בדיוק כמו גבר. הגישה הזאת תואמת לגישה של ארנסט ג'ונס שמדבר על 'אפניזיס', על פחד מפני אבדן היכולת להתענג, מחיקה של ההתענגות, שמשותף לגברים ולנשים כאחד ונמצא בבסיס של חרדת הסירוס.

קארל אברהם כתב בשנת  1922 מאמר רציני ששמו: "ביטויים של תסביך הסירוס הנשי". בפתיחת המאמר הוא אומר שהתופעות הפסיכולוגיות שאנו משייכים למה שמכונה תסביך הסירוס של המין הנשי הן כה רבות ומגוונות  שאפילו תיאור מפורט לא יכול לעשות עמן צדק. לדבריו, נשים רבות סובלות באופן זמני או קבוע, בילדות או בבגרות מהעובדה שנולדו נשים. הפסיכואנליזה מראה בנוסף שמספר רב של נשים הדחיקו את המשאלה להיות גברים. אנחנו נתקלים במשאלה הזאת בכל התוצרים של הלא-מודע, בעיקר בחלומות ובסימפטומים נוירוטיים. התדירות היוצאת מגדר הרגיל של תצפיות אלה מציעה שמשאלה זו היא משותפת ומופיעה אצל כל הנשים. אברהם מתרכז במאמרו בתצורות הנוירוטיות שמקורן בתסביך ואומר שניתן לחלק אותן לשתי קבוצות: התופעות של הקבוצה האחת נשענות על תשוקה חזקה לא מודעת לאמץ את התפקיד הגברי, על הפנטזיה להחזיק באיבר הגברי ואלה של הקבוצה השנייה באות לידי ביטוי בסירוב לא מודע של התפקיד הנשי ובתשוקה מודחקת לנקמה בגבר שמחזיק בעמדה המועדפת. אברהם מזדרז לומר בעצמו שאין אבחנה חדה בין שתי הקבוצות ושהן משלימות זו את זו, אם כי, בהתבוננות קלינית ניתן להבחין בעליונות של האחת על חברתה. אפשר לנסח את זה בדרך אחרת: כתגובות מהסדר של מילוי משאלה לעומת תגובות מהסדר של נקמה. הוא מציין שתי צורות פתולוגיות של תגובות מודעות לתסביך הסירוס הנשי: האחת היא הומוסקסואלית והשנייה ארכאית-נוקמת. ניתן לראות את היחס שבין שתי התגובות האלה באותו אופן שבו פרויד מעמיד את היחס הכללי בין הפרוורסיות לנוירוזות, כלומר, התגובות הנוירוטיות הן הנגטיב של הטיפוסים ההומוסקסואלי והסדיסטי, הן מכילות את אותם מניעים ונטיות אבל בצורה מודחקת. בהמשך אברהם פורש בפנינו בזו אחר זו, שורה ארוכה ומפחידה של תופעות קליניות. אציין שתיים מהן: תגובה מהטיפוס 'הארכאי' של מתקפה אלימה ואימפולסיבית כלפי הגבר שביתק את קרום הבתולין ואותה הוא מקשר למאמר של פרויד 'הטאבו על הבתולין'. אם נחזור למטופלת של ריבייר הרי שהיא גלתה כנראה אינטואיציה מופלאה במעשה של ביתוק הבתולים בהליך רפואי ולא ע"י בעלה. תגובה נוספת שאברהם מציג בצורה מעניינת היא זאת של הנטייה לאכזב. הוא רואה בה מודיפיקציה נוספת של נטייה אגרסיבית שבשל משחק ניגודי כוחות יוצרת אמביוולנטיות מודחקת ואינה יכולה להתבטא באופן ישיר ולכן היא לובשת צורה של לעורר ציפיות ואז לאכזבן. בספירה של תסביך הסירוס הנשי ניתן להציג את הנטייה הזאת בצורה הבאה: שלב ראשון- אני שודדת אותך ממה שיש לך מכיוון שאני חסרה את זה. שלב שני- איני שודדת ממך כלום, אני אפילו מבטיחה לך את מה שיש לי לתת לך. שלב שלישי- אני לא נותנת לך את מה שהבטחתי.

ריבייר מציגה ניתוח מפורט של הבעיה בהתייחס לקונפליקט האדיפלי ובמונחים של תסביך הסירוס. אעלה רק כמה נקודות מרכזיות. ריבייר הולכת בעקבות ג'ונס ומלאני קליין ומציגה את הגישה שמייחסת חשיבות לשילוב שבין היחס הקדם אדיפלי בעיקר בקשר עם האם בשלב האוראלי והאופן שבו הוא נשזר לתוך הקונפליקט בשלב האדיפלי. היא מדגישה את האלמנט של עצמת היריבות כגורם משמעותי בתסביך וכי האנליזה של המטופלת מגלה עצמה רבה של יריבות כזאת הן כלפי האם והן כלפי האב ויחד אם זה הזדהות עם האב שהיה איש ספרות ופנה בהמשך לחיי פוליטיקה. העבודה האינטלקטואלית של המטופלת מעידה על ההזדהות הזאת. נגזרות נוספות של הקונפליקט באות לידי ביטוי בחייה הבוגרים של המטופלת ברגשות מודעים של יריבות ועליונות כלפי אותן 'דמויות אב' שמצד אחד היא תפסה את עצמה, תוך התנגדות עזה, ככפופה לשיפוט ולביקורת שלהם ומצד שני רצה לקבל את אישורם ועגבה אחריהם. ריבייר מסבירה את ההתנהגות הזאת בניסיון לא מודע להסיט את החרדה בציפייה לגינוי מאותן דמויות אב אחרי ההצגה האינטלקטואלית שסימנה עבורה באופן לא מודע את ההצגה של עצמה כמחזיקה את הפין של אביה אחרי שסירסה אותו והחרדה הנוראית מפעולת התגמול שלו. ריבייר אומרת שבכך היא תואמת באופן ברור לאחד מטיפוסי הנשים שג'ונס שירטט במאמר שאליו היא מתייחסת בפתיחה 'ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית', הקבוצה הראשונה של מה שהוא מכנה נשים הומוסקסואליות שאינן מגלות עניין בנשים אחרות ואם זאת משאלתן היא לזכות בהכרה בזכריות שלהן מגברים שהן רואות את עצמן כשוות או אף עולות אליהם ובמילים אחרות להיות גברים בעצמן.

בשלב זה של האנליזה עולה פנטזיה שהופיעה לעיתים קרובות בילדות ובנערות של המטופלת שגדלה במדינות הדרום של ארה"ב: אם כושי יבוא לתקוף אותה, היא התכוונה להגן על עצמה בכך שתפתה אותו, תגרום לו לנשקה ולהתעלס אתה באופן שיאפשר לה אח"כ להסגיר אותו לרשויות החוק. התוכן הזה מופיע גם בחלום: היא לבד מפוחדת בבית, כושי מגיע ורואה אותה מכבסת כששרווליה מופשלים וזרועותיה חשופות. היא מתנגדת לו עם כוונה נסתרת למשוך אותו באופן מיני והוא אכן מתחיל להעריץ את זרועותיה וללטף אותן ואת החזה שלה. הפרשנות של החלום מרחיקת לכת ובתוכה יש אלמנט מעניין שמוביל לנקודת מפנה במאמר. ריבייר אומרת שבחלום המטפלת מתחפשת ללא יותר מאישה מסורסת. במסווה הזה הגבר לא מוצא רכוש גנוב שכדי להשיבו הוא צריך לתקוף אותה, יתרה מכך, הוא יכול למצוא אותה אטרקטיבית כאובייקט של אהבה. זה מוסיף עוד נדבך ביחס להתנהגותה של המטופלת : המטופלת לא רק רוצה להבטיח אישור מחדש ע"י כך שהיא מעוררת רגשות ידידותיים כלפיה מצד הגברים, אלא גם להיות משוכנעת בביטחון שלה ע"י כך שהיא מתחפשת כנטולת אשמה וחפה מפשע. זהו ההיפוך של ההופעה האינטלקטואלית שלה והפעולה הכפולה הזאת מביאה לידי ביטוי את כך שחייה כמכלול הורכבו לחלופין מפעילויות זכריות ונשיות. בהמשך המאמר מביאה ריבייר את מה שאנו יכולים לקרוא לו הפנטזמה, הפנטזיה הלא-מודעת של המטופלת שמהותה בעליונות שלה מעל האובייקטים ההוריים. רבייר אומרת שבאמצעותה המטופלת הצליחה לספק את הסדיזם הינקותי ויחד עם זה להסיט את הנקם המצופה כתגובה. היא אמצה לשם כך את השימוש בתצורות היפוך ובהסתרה של העוינות שלה: "כך היא הצליחה לספק את דחפי האיד, את האגו הנרקיסיסטי ואת הסופר-אגו שלה בעת ובעונה אחת. הפנטזמה הזאת הייתה הציר המרכזי של כל חייה ואופייה והיא כמעט הצליחה להביא אותה לידי שלמות". אלא שיש שם נקודה חלשה, האופי המגלומני שקיים מתחת לכל התחפושות. כשעליונות זאת הופרעה באופן רציני במהלך האנליזה המטופלת נפלה לתהום של חרדה, זעם ושפל דכאוני. לפני האנליזה היא נפלה לתוך מחלה. 

רבייר מביאה חלום נוסף של המטופלת שלה, חלום שהתמה שלו הופיעה בוורסיות שונות בחלומות חוזרים: אנשים שמים מסכות על פניהם כדי להימנע מאסון. באחד מהם מופיע מגדל גבוה העומד על גבעה ונדחף ליפול על תושבי הכפר שמתחתיו. אלא שהם שמים מסכות על פניהם ובורחים מפציעה. ריבייר אומרת משפט יפה: " אם כך, ניתן להניח לגבי וללבוש את הנשיות כמסכה, הן כדי להסתיר את הקניין של הזכריות והן על מנת להימנע מהתגובות הצפויות אם יימצא שהיא מחזיקה בו – במידה רבה כמו שגנב יהפוך את כיסיו ויבקש שיחפשו עליו, כדי להוכיח שאין ברשותו את הסחורות הגנובות."   

הגענו לנקודת המפנה. יש לנו כבר בנקודה הזאת את "המסכה של הנשיות". המטופלת של ריבייר בפנטזיה, בחלום ובמציאות חייה מתחפשת, מסווה את עצמה כאישה מסורסת גרידא, כנטולת אשמה וחפה מפשע. מתחפשת במעטה של נשיות. ניתן היה לעצור כאן, בתיאור של המהלך הזה והמאמר היה אז מן הסתם נשאר בשכחה. אלא שבמרכז מאמרה של ריבייר מונחת שאלה לגבי ההזדהות הנשית והיא מופיעה כך: "הקורא יכול לשאול עכשיו כיצד אני מגדירה נשיות או היכן אני מותחת את הקו בין נשיות אותנטית לבין המסכה. ההצעה שלי מכל מקום היא שאין כל הבדל. בין אם רדיקלי או שטחי, הן אותו הדבר. היכולת לנשיות הייתה שם באישה הזאת ואפילו ניתן לומר שהיא קיימת גם באישה שהיא לחלוטין הומוסקסואלית. אלא שכתוצאה מהקונפליקטים שלה, היא לא ייצגה את ההתפתחות העיקרית שלה והשימוש שנעשה בה היה יותר כמתקן עבור הימנעות מחרדה מאשר כצורה ראשונית של הנאה מינית." זאת אמירה רדיקלית, בנשף המסכות האישה מחקה נשיות אותנטית, אלא שנשיות אותנטית היא חיקוי כשלעצמה. אישה בהווייתה היא העמדת פנים שמסתירה זכריות יסודית.

צריך היה להגיע להסתכלות על האדיפוס כלוגי, על השימוש הדמיוני בסירוס כסמבלנט ועל הפאלוס כמסמן על מנת שאפשר יהיה לקחת את הטענה הרדיקלית הזאת של ריבייר ולהתבונן בה בדרך חדשה. במאמר המשמעות של הפאלוס לאקאן אומר את הדברים הבאים: "ניתן להצביע על המבנה ששולט על היחסים בין המינים בהתייחסות פשוטה לפונקציה של הפאלוס. יחסים אלה סובבים סביב 'להיות' או 'שיהיה לי' שמכיוון שהם מתייחסים למסמן- הפאלוס, יש להם אפקטים מנוגדים: מצד אחד, הם מקנים לסובייקט ממשות בתוך המסמן הזה, אבל מצד שני, הם הופכים ללא-ממשיים את היחסים שאותם יש לסמן. זה מובא ע"י ההתערבות של משהו שמופיע כ- (paraitre) שמחליף את 'ההיות' במקרה האחד על מנת להגן עליו, ומכיוון שכך כדי לכסות את החסר במקרה השני, ושהאפקט שלו הוא לחלוטין להשליך את האידאל או את הביטויים הטיפוסיים של ההתנהגות של כל אחד מהמינים, כולל האקט של ההזדווגות עצמו, לתוך התחום של הקומדיה... ככל שהנוסחה הזאת עשויה להראות פרדוקסלית, אני אומר שזה על מנת להיות הפאלוס- כלומר, המסמן של האיווי של האחר – שאישה דוחה חלק מהותי מהנשיות, כלומר, את כל התכונות של זה, בנשף המסכות. זה עבור מה שהיא לא, שהיא מצפה להיות נחשקת כמו גם נאהבת. אבל היא מוצאת את המסמן של האיווי שלה בגופו של האדם שאליו מופנית התביעה שלה לאהבה" במאמר אחר, 'החתירה של הסובייקט והדיאלקטיקה של האיווי' לאקאן מדבר על מה מסתתר מאחורי המעטה של האישה: "כזו היא האישה המוסתרת מאחורי המעטה שלה: זה העדרו של הפין שעושה אותה הפאלוס, האובייקט של האיווי." לאקאן מצביע על העמדה המינית הנשית במאמר של ריבייר. בסמינר 11 הוא אומר: "הסיכוי הלא סביר של האישה להכין את עצמה כך שהפנטזיה של הגבר בתוכה מוצאת את רגע האמת שלה." המסכה משמשת להראות את מה שאין לה, פין, בכך שהיא מראה את הקישוט, את התכשיט, משהו אחר- הפאלוס, היא תומכת בזהות של הגבר ובסדר של חילופין שבו היא האובייקט. בסמינר 2 לאקאן מנסח זאת כך: "האישה היא תכשיט, היא קיימת מצועפת, רק כך יכולה היא לייצג חסר, להיות מה שמבוקש: חסר אינו מוצג לעולם אחרת מאשר כהשתקפות על מעטה." כשהיא מחפשת את עצמה כאישה מסורסת, היא מייצגת את האיווי של הגבר ומוצאת את זהותה בדיוק כאישה. נשיות אותנטית והמסכה הם אכן אותו הדבר, יש בזה מעין קריסה של היושרה  של האחת אל תוך התחבולה של השנייה ובקריסה הזאת משהו חומק והופך להיות חידה ולכן גם סכנה. אם כך ההנחה בדבר קיומה או אי-קיומה של מסכה מקפלת בתוכה לא רק את האיווי אלא גם את האפשרות לסכנה חבויה, שהרי אם המסכה קיימת יש גם את מה שמסתתר מאחוריה.  

בחיבור על ליאונרדו ד-ווינצ'י בחלק שעוסק בציור המפורסם של המונה ליזה, פרויד באופן משוחרר יותר אומר משהו על הנשיות שמזכיר את רוח הדברים האלה. פרויד מתייחס כמובן לחיוך יוצא הדופן של המונה ליזה שהוא בעת ובעונה אחת מקסים ומעורר תמיהה. פרויד אומר שזהו החיוך שליאונרדו מעלה על שפתותיהן של נושאי הציור הנשיים שלו. זהו חיוך שאינו משתנה, על שפתיים ארוכות וקמורות, שהפך לסימן המציין את סגנונו וזכה לשם – "ליאונרדסק". האין זה נשמע קצת כמו חיוך מולבש, מסכה- המונה ליזה עוטה חיוך על פרצופה. הפנים היפות באופן מוזר של האישה הפלורנטינית מפיקים אפקט חזק ומבלבל ביותר על כל מי שמתבונן בהן. החיוך הזה קורא לפירוש והוא זכה לרבים ומגוונים שאף לא אחד מהם היה מספק. פרויד בוחר להזכיר קטעים קצרים ממספר פירושים כאלה של היסטוריונים ומבקרי אומנות: האחד אומר שמה שבמיוחד מטיל כישוף על הצופה זה הקסם הדמוני של החיוך הזה. חיוך שלעיתים נדמה כמפתה, כמכוון אלינו, ולעיתים נדמה כחיוך קר, נטול נשמה המופנה אל החלל ריק.  ייצוג מושלם של הניגוד השולט בחיי הארוטיקה של אישה: הניגוד בין ריסון ופיתוי, בין הרכות המסורה ביותר לחושניות התובעת ללא רחמים – המכלה את הגברים כאילו היו אלה חוצנים. בן תקופה נוסף שהיה עסוק מאד בשאלה של פרויד מה רוצה אישה?" הוא הפילוסוף ניטשה שלו אנו זוכרים בוודאי את האמירה המפורסמת בדבר האישה והשוט.. מה שמחבר את פרויד וניטשה היא האישה- לו סלומה שאליה כיוון פרויד את שאלתו המפורסמת, ושבעקבות דחייתה ניטשה שקע בדיכאון. ניטשה היה עסוק בשאלה בכל מאודו, בגופו ובנפשו. יש הרבה דברים פיוטיים שהוא כתב על האישה ואני רוצה להביא אחד מהם שמתקשר לנושא של הציעוף. בספרו המדע העליז הוא אומר כך: "... ואחרון-אחרון: הנשים. תן דעתך על כל תולדותיהן של הנשים- האם לא הכרח הוא להן להיות בראש ובראשונה שחקניות? שמע מה בפיהם של רופאים אשר הפנטו גבירות, לבסוף, אהוב אותן – הנח לעצמך להיות מהופנט על ידיהן! מהי תמיד התוצאה מכך? שהן משחקות במסירות גם כשהן מתמסרות.. האישה היא כה ארטיסטית.." המשפט בגרמנית שתורגם ל- "שהן משחקות במסירות גם כשהן מתמסרות." יכול להיות מנוסח גם כ- "שהן עוטות משהו גם כשהן פושטות הכל." בסרט נוטינג-היל, קומדיה רומנטית שמספרת את סיפור האהבה הבלתי אפשרי של כוכבת סרטים הוליוודית- ג'וליה רוברטס ובעל חנות ספרים לונדוני- יו גרנט, יש סצנה יפיפייה שמדגימה את האמירה הזאת של ניטשה. רוברטס מתדפקת על דלת ביתו של גרנט ומציעה לו חברות. יו גרנט אומר לה באיפוק אנגלי שככל שזה מחמיא לו הוא מסרב. זה לא ילך, העולמות שלהם רחוקים מרחק שנות אור. רוברטס מקשיבה לו בשתיקה עם עיניים מבריקות ולחות וכשהוא מסיים היא אומרת לו שבסופו של דבר היא רק בחורה שעומדת מול בחור ומבקשת ממנו שהוא יאהב אותה. גרנט לא קונה את זה. גם כשהיא מסירה את המסכה של השחקנית ומופיעה בפניו כאישה מתמסרת- היא משחקת במסירות. היא עוטה משהו גם כשהיא פושטת הכל. הפילוסוף מבטא במכתם הזה את ההיקסמות והאיום מול האישה. עבורו כמו גם אולי עבור פרויד ועבור כל הגברים, האישה היא נקודת המגוז שלגביה הם נטולי כל פרספקטיבה אמיתית, שכן הפרספקטיבה שיש להם ערבה לכך שהם אינם יכולים לדעת אודותיה. במקום אחר מתייחס ניטשה למסכה, לא זאת של האישה דווקא, אלא בנושא של מה שתורגם לעברית כתדמית ואנחנו יכולים לקרוא לו סמבלנט: "... וכי מה אני יודע על ישות כלשהי, פרט לתאריי תדמיתה! כמובן שאין זו מסכה נטולת-חיים, שאתה יכול להלביש אותה על פני איקס אלמוני ואף להורידה ממנו! התדמית היא לדידי הפועל והחי עצמו..." במאמר מציינת ריבייר שבמהלך האנליזה המסכה של הנשיות קולפה מעל המטופלת והיא התגלתה או כמסורסת- חסרת חיים, לא מסוגלת להנאה, או כמביעה את המשאלה לסרס ולכן פוחדת לקבל את הפין באמצעות סיפוק.

נחזור ללאקאן והפעם לנקודות הכפתור של ההיסטריה והנשיות. בסמינר 3 שעוסק בפסיכוזות יש שני פרקים שעוסקים דווקא בהיסטריה וליתר דיוק בשאלה של ההיסטרית. זו כמובן אינה טעות, לאקאן משתמש בהעמדה הזאת של הנוירוזה מול הפסיכוזה כדי לומר משהו על האופן שבו השפה מבנה את כל אחת מההפרעות וגם על המקום של הפנייה אל האחר. בפרק השביעי של הסמינר, מעלה לאקאן את תיאור המקרה של גבר הונגרי, מבקר כרטיסים בחשמלית שנפצע באורח קל בעת שמעד ונפל מהחשמלית תוך כדי נסיעה. הוא נשלח לביתו לאחר שעבר בדיקה מקיפה בבי"ח שלא גילתה כל פגיעה פנימית. אם זאת הוא החל לסבול בהדרגה מהתקפי כאבים שהמוקד שלהם היה בצלע הנמוכה והם התפשטו סביב. הכאבים היו מחזוריים, נמשכו בכל פעם כמה ימים וניסיונותיו של האיש להקל עליהם ע"י שכיבה על צד שמאל של הגוף והצמדת כרית רכה לחסום את הכאב נכשלו. הכאבים הגיעו לעתים לעוצמה שגרמה לו לאיבוד הכרה. בירור רפואי מקיף נוסף שנעשה לא העלה דבר. הרופאים חשדו שמדובר במקרה של היסטריה טראומטית ושלחו את המבקר שלנו לאנליזה. מה שהתרחש שם באנליזה בטרנספרנס הטיפולי גילה שאכן הוא מתנהג באופן מובהק כמטופלת. לאקאן אומר שהאנליטיקאי במקרה המדובר השתייך לדור הראשון של האנליטיקאים והוא חקר הכל, מהקצה לקצה. אבל הוא לא ראה את כל האימפליקציות של החומר האנליטי ועבד עם סט מחשבתי מובנה מראש שהיטה אותו לכיוון השני. ובכן מה רואה לאקאן? שבזמן של הבדיקות בבי"ח בהם נחשף האיש למכשירים 'מסתוריים' שהמשברים שלו מתעוררים. משברים אלה, המובן שלהם, הסדירות שלהם וסגנונם קשורים בצורה בולטת לפנטזיה על הריון! כל האלמנטים שבהם הבחין האנליטיקאי במהלך האנליזה ואותם קשר בתיאור המקרה תפוסים בשאלה אחת מרכזית שעולה מהטיפול: "האם אני או- לא, מישהו שמסוגל להתרבות?". שאלה שממוקמת במישור של האחר ככל שהאינטגרציה שלה לתוך המיניות קשורה להכרה סימבולית. העניין העומד על הפרק עבור המטופל שלנו הוא השאלה – "מה אני?", או "האם אני?", יחס של הוויה, מסמן יסודי. זה במידה ששאלה זאת התעוררה כסימבולית, ולא הופעלה מחדש במישור הדמיוני, שהאי-ספיקה של הנוירוזה שלו התעוררה והסימפטומים הפכו למאורגנים. יהיו אשר יהיו איכותם, טבעם, החומר שממנו הם שאולים, לסימפטומים שלו יש את הערך של פורמולציה, רה-פורמולציה או אפילו התעקשות של השאלה הזאת. לאקאן מוסיף ואומר שהאופי הנשי של שיח המטופל ניתן להבחנה מידית ושהמטופל עצמו סיפר לאנליטיקאי שהרופא שבדק אותו בבי"ח אמר לאשתו: "אני לא מצליח לראות מה לא בסדר אתו, נראה שאם הוא היה אישה הייתי מצליח להבין אותו הרבה יותר טוב." דבר זה כמו דברים רבים נוספים שעלו באנליזה הם רק חומרים שהמטופל משתמש בהם כדי לבטא את השאלה שלו, ניתן להבין זאת רק מתוך המשלב של ההבניות הלשוניות. מאחורי כל יחס נמצאת שאלה יסודית:  "מי אני? גבר או אישה? והאם אני מסוגל להתרבות?" ברגע שמישהו מחזיק את המפתח הזה, ניתן להכיר בכל חייו של הסובייקט מנקודת המבט שלהם. בנקודה זאת לקאן עובר למקרה של דורה על מנת לנסח את השאלה היסודית הזאת בצורה נוספת. לאקאן שואל היכן דורה מסיימת למעשה, אם לא כשהיא ניצבת מול השאלה היסודית בנושא המין שלה. לא השאלה על איזה מין היא, אלא השאלה "מה זה להיות אישה?" וספציפית, "מה הוא האיבר הנשי?". לאקאן מצביע בפני מי שלא שם לב, שאנו מוצאים את עצמנו בפני משהו משונה- האישה תוהה בדבר מה זה להיות אישה, בדיוק כמו שהסובייקט ממין זכר תוהה בדבר מה זה להיות אישה. וכאן טוען לאקאן משהו מעניין על ההזדהות האדיפלית וההיסטריה. עבור האישה המימוש של מינה אינו מושג בתסביך האדיפלי בדרך שהינה סימטרית לזו של הגבר, לא ע"י הזדהות עם האם, אלא להפך, ע"י הזדהות עם האובייקט האבהי, זה מציב בפניה עיקוף נוסף. אלא שהחיסרון הזה של האישה ביחס לסקסואציה שלה כאישה, הופך ליתרון בהיסטריה תודות להזדהות הדמיונית שלה עם האב, שהוא לגמרי נגיש עבורה. בפרק השני שעוסק בהיסטריה פרק 8 של הסמינר, לאקאן מתייחס שוב לאי-הסימטריה שפרויד מניח ביחס לאדיפוס ואומר שדבריו של פרויד עצמו מובילים אותנו לראות שהאי-סימטריה ממוקמת באופן מהותי ברמה הסימבולית, כלומר במסמן. למען הדיוק-  לא קיימת סימבוליזציה של המין הנשי ככזה, ובכל מקרה הסימבוליזציה אינה אותו הדבר, אין לה את אותו מקור, את אותו אופן גישה כמו לסימבוליזציה של המין הגברי וזאת מכיוון שהדמיוני מספק רק העדר בזמן שבמקום האחר יש סימבול. הגישה של האישה לתסביך האדיפלי, ההזדהות הדמיונית שלה, מושגת דרך האב, בדיוק כמו במקרה של הילד ושתי הדרכים גורמות לשניהם לעבור את אותו הנתיב, זה של הסירוס. לכאורה כל המרכיבים הם שם עבור הילדה, על מנת שתהיה לה התנסות ישירה של העמדה הנשית סימטרית להשגה של העמדה הגברית. ובכל-זאת, הניסיון מראה הבדל ענק- אחד מהמינים נדרש לקחת את הדמות של המין האחר כבסיס להזדהות שלו. ניתן לפרש עובדה זאת רק מהפרספקטיבה שממנה הארגון הסימבולי הוא זה שמסדיר את הכל. היכן שאין חומר לסימבולי, יש מכשול, פגם, בדרך של ההבאה להזדהות החיונית להשגת המיניות של הסובייקט. הפגם הזה מקורו בכך שבנקודה אחת הסימבולי חסר את החומר- והוא אכן דורש חומר. המין הנשי מאופיין ע"י חסר, ריק, חור. שם מופיעה האי-סימטריה המהותית. כשדורה מהרהרת "מה זאת אישה?" היא מנסה לעשות סימבוליזציה של האיבר הנשי ככזה. ההזדהות שלה עם הגבר, המחזיק של הפין, היא עבורה אמצעי להתקרב להגדרה שחומקת ממנה. היא משתמשת בפין פשוטו כמשמעו כמכשיר דמיוני על מנת לתפוס את מה שהיא לא הצליחה לעשות בסימבוליזציה. ולכן יש הרבה יותר נשים היסטריות מגברים היסטריים- זאת עובדה שעולה מן הניסיון הקליני. להיעשות לאישה ולתהות מה זאת אישה, הם שני דברים שונים מהותית. ואפשר להרחיק לכת ולומר שזה בגלל שאישה אינה נעשית אישה שהיא תוהה ועד לנקודה מסוימת לתהות זה ההפך מלהיעשות.

אנחנו יכולים לשאול את עצמנו האם היסטריה היא מסכה שנכשלה? האם ההיסטרית לא מוכנה לשחק את המשחק, מחמיצה את הזהות שלה כאישה? מצאתי דברים שאומר אנליטיקאי בשם מוסטפה ספואן, שבשמו נתקלתי בשאלות שהוא מעלה בסמינר 11, על נשף המסכות של ריבייר. ספואן קורא לזה "לשחק את המשחק": "כשהמטופלת נופלת לתוך נשף המסכות, זה מתוך יריבות. מה שאני קורא לו לשחק את המשחק הוא לנטוש את נשף המסכות ככל שזה מכסה יריבות כזאת." המשחק שיש לשחק אותו הוא להיות הפאלוס. האדיפוס דוחף לחלוקה, להבדלים בין המינים. אלא שבחלוקה הזאת מסתבר שלאף אחד אין את הפאלוס, הפאלוס הוא מסמן, המסמן הראשוני של החסר בהוויה שקובע את היחס של הסובייקט למסמנים. הפאלוס רושם את הסובייקט ביחס לאיווי כמחולק ומקצה את הסובייקט לחלוקה המינית: בן או בת , למי שיש לו, או למי שאין לו את הפאלוס. לאף אחד אין את הפאלוס, אלא שהסדר של הפאלוס כמסמן יחידאי, ראשוני, מזהה את הסובייקט כיש לי או אין לי. הסובייקט מכונן כשיסוע, כחסר והאישה מייצגת חסר. ברגע האדיפלי של הארטיקולציה של ההבדל המיני כזהות: גבר או אישה, האישה מוותרת על ההתענגות הפאלית, החפיפה הפרוידיאנית של ההטרוסקסואליות המלאה עם הגניטליות. האישה מכתירה את הגבר כזה שיש לו את הפאלוס, אבל היא לא יכולה לעשות את זה בלי המשאלה להיות היא עצמה, עבורו, הפאלוס. בסופו של דבר היא מוצאת את היותה לא כאישה אלא כפאלוס. זה המובן של הניכור היסודי של הווייתה. במילים אחרות היא הופכת להיות האישה שהגברים רוצים, המונח של הזהות הפאלית, אובייקט החליפין הפאליים. ההיסטרית זועקת בדרכים רבות את האמת הזאת. היא זועמת בנוסח של "גם לי גם לך- לא יהיה" ועלולה בסופו של דבר להגיע לחורבן ולהקריב את עצמה בנוסח "תמות נפשי עם פלישתים". לאף אחד אין את הפאלוס אבל הפאלוס הוא הסימן הגברי, הייעוד הגברי. האם זה מצביע על יתרון שמקורו באפשרות החומרית לייחס את הפין לעצמיותו? הזכריות של הגבר, עולמו הגברי הוא בתיקוף של הפאלוס כתמיכה בכך שיש לו אותו. אם לאישה יש את נשף המסכות הרי שלגבר יש את המסכה שלו, המשחק שלו. לאקאן קורא לזה "התהלוכה", המצעד הגברי, המדים וכל הקישוטים שעליהם. כל כפתור, דרגה, מדליה לוכדים את האוטוריטה, ההירארכיה, הסדר, המעמד ומייצגים את הכוח והשליטה הגבריים. שני המינים משחקים את המשחק סביב המסמן של הפאלוס. בסמינר 11 בפרקים שעוסקים במבט כאובייקט a קטנה לאקאן מדבר על התופעה של חיקוי mimicry בעולם החי, שבה בעל החי נותן מעצמו או מקבל מהאחר משהו שהוא כמו מסכה, כפיל, מעטפה, עור שנפטרים ממנו, שנזרק על מנת לכסות את הצורה של מגן. זה הדבר שמופעל, שמוכנס למשחק, באופן ברור, הן באיחוד המיני והן במאבק לחיים ולמוות. בשני המקרים הייצור כמו נשבר, בדרך יוצאת מן הכלל, בין היותו-  לסמבלנט שלו, בין עצמו לנמר הנייר שהוא מציג לאחר. זה דרך הצורה המפוצלת של עצמו שהיצור מוכנס לאפקטים של החיים והמוות, של ההתרבות והכיליון. זה ללא ספק דרך התיווך של המסכות, שהגברי והנשי נפגשים בדרך שהינה הכי אקוטית, הכי אינטנסיבית. אלא שאנו עוסקים בהוויות מדברות, בסובייקטים, ולכן הסובייקט האנושי, הסובייקט של האיווי, אינו תפוס לחלוטין כמו החיה בלכידה הדמיונית. הוא ממפה את עצמו בתוכו. ואיך הוא עושה זאת? הוא מבודד את הפונקצייה של המסך ומשחק איתה. האדם יודע איך לשחק עם המסכה שמאחוריה נמצא המבט. המסך כאן הוא האתר של התיווך. בתופעה הזאת שגם בעולם האנושי קל לתפוס אותה קודם כל כדמיונית, כמראית עין, כרפרזנטציה מקפלת בתוכה גם את האיווי וגם את הסמלי.

זה מוביל אותנו לשלושת האפוריזמים הגדולים של לאקאן אלה שאולי מבטאים יותר מכל את הדרך שלאקאן עשה בעקבות ההיסטרית ושהובילה אותו אל הנשיות עצמה, מהמקום שבו פרויד הגיע אל המבואות הסתומים שלו: מה רוצה אישה וסלע הסירוס\קנאת הפין כמכשולים הגדולים של סוף האנאליזה: האישה אינה קיימת: הגרעין האחרון של ההדחקה בהיסטריה, הלא ידוע שאינו יכול להיות ידוע, שמשמעו היא שאין מסמן עבור הנשיות. זה גם הבסיס לאינטואיציה שהובילה את ריבייר לנשף המסכות. אין האחר של האחר: שזה מצביע על החיפוש הבלתי אפשרי של ההיסטרית לאדון מושלם שלא נכשל, זה שיספק את התשובה האולטימטיבית לשאלה שלה, ומעבר לזה מצביע גם על הכישלון של המיתוס הפרוידיאני של טוטם וטאבו, המיתוס של האב הקדמוני הלא מסורס. אין יחס מיני: הגבר והאישה שסובבים סביב הפאלוס, המסמן הנמצא בתווך של הקשר ביניהם. שזה גם מכוון לאשליה שבאידיאל הגניטלי ובהרמוניה בין המינים. עבור לאקאן בנוסחאות הסקסואציה של סמינר 20, ההיסטרית ממוקמת בצד של הפאלוס. כשהיא שואלת את השאלה מה זה להיות אישה היא מחפשת כלל, תשובה אחת מהותית שמגדירה מה זה להיות אישה עבור כל הנשים. כלל כזה אינו קיים באופן שהוא קיים מבנית בסקסואציה הגברית, מגדיר את הקבוצה של כל הגברים עם היוצא מן הכלל של האב הקדמון הלא מסורס. ה-אישה בהא הידיעה אינה קיימת. היא תמיד לא כולה. התשובה שצריכה להינתן על השאלה שלה היא- "תהיי אשר תהיי", שזאת בעצם התשובה עבור כל סובייקט יהיה מינו הביולוגי אשר יהיה. ההיסטרית צריכה למצוא את הקומפוזיציה שלה בתור אישה אחת, סינגולרית. אפשר לומר שבמובן מסוים זאת המשימה גם של כל גבר למרות האופציה המבנית הזמינה עבורו. הדרכים הן רבות: להיות הפאלוס עבור הגבר, הסימפטום של הגבר, לקבל ממנו ילד, לגלם עבורו את האחרות וכך גם להיות האחר עבור עצמה, להיות קצת אבודה. כל הדרכים הן לא ללא מחיר, שכן הניכור שהופך לתנאי המבני של להיות אישה הוא שיכבה שמכסה מעל את הניכור שהוא עבור לאקאן התנאי המבני של הסובייקטיביות באופן כללי, השיסוע של הסובייקט בסמלי שניתן כפי שראינו להעביר את מיקומו לדמיוני, ל- "לשחק את המשחק".

ולסיום אחזור לפרויד, למילים שבסוף המאמר במבוא לפסיכואנליזה - סדרה חדשה של הרצאות, הרצאה 33 – 'הנשיות': "הרי זה כל מה שהיה בפי לומר לכם בעניין הנשיות. ודאי אין הדברים שלמים אלא מקוטעים, גם לא תמיד נשמעים הם ספוגי אהדה. אבל אנא אל תשכחו, כי לא ניסיתי לתאר את האישה אלא כשיעור היקבעות מהותה בתוקף תפקודה המיני. אמנם מעמיקה מאד ההשפעה הזאת, אך אין אני מעלימים עין מן העובדה, כי האישה הנפרדת יצור אנוש היא מכל בחינה אחרת. אם רצונכם לדעת יותר על הנשיות, למדו מניסיונות חייכם שלכם , או לכו אל המשוררים, או חכו עד שיהיה לאל ידו של המדע לתת אינפורמציה מעמיקה יותר ומגובשת."