הבעיה הכלכלית של המזוכיזם - לזכרו של אדם
לרגל יום שנה למותו של אדם, יולי 2015 - בעקבות הקריאה בתרגום העברי של אדם.
נטיית ליבי היא להתעכב על דבר מה, על דבר מה כלשהו, זעיר ככל שיהיה ובלבד שתהא טמונה בו באחת גם נגיעה אל עבודת התרגום של אדם וגם אל עבודת ההרהור נטולת הרחמים של פרויד אשר באה לידי ביטויה בכתוב הזה אשר זה עתה חתמנו את קריאתו. זוהי קריאה טקסית כלומר, קריאה אות באות, שלא יכולה שלא להזכיר להללו שבינינו שבזמן זה או אחר של חייהם ידעו רגליהם להוליכם אל מקדשי המעט את התפילה והקריאה בספר התורה שנהגה בהם תחת קרבן החיה, שהרי על כך למדונו לומר ונשלמה פרים שפתינו. אלא שעל אף שאין זה בא לומר שבהיעדר ממשות אחרת היו אלה הפרים שהעניקו אותה למילים, שהרי באותם זמנים כוחן של המילים היה עדיין גלוי "לעיני קול", כמו בשבועה, בנדר, או בחרמות, בכל זאת נשאלת השאלה במה זכתה המילה שיהא גלום בה דבר שהוא מן הכוח שהיה גלום בקורבן, האם מן האפשר הוא שמה שנסתתר עד לאותו רגע ונתגלה לעיני קול הוא שהמילה היא שהופכת אותנו בהכרח לקורבנותיה עד כי אין עוד לא לנו ולא לאלוהויות שעלינו חפץ בקרבן נוסף, וכל מעשי האדם מן הקצה אל הקצה, בין אם הם מכוונים לזולתו ובין אם הם מכוונים אליו אינם כי אם תמיד ההכפלה בפועל על גבי מה שבהכרח מתרחש ללא קול, אף אם הוא מלווה בהתקוממות הקולנית של התינוקות שלו אותה הוא לא חדל משום מה לשמוע דווקא כהמיות חדווה, בשעה שהאדם נכבש על ידי השפה והמילה אשר חומסת את קולות גופו ומפקיעתם לצרכיה במעשה של זיווג מאונס והופך לקרבנה מבלי האפשרות להיחלץ ממנה? האם מן האפשר שכך היא?
מאוד ריכך עניין זה עבורנו פרויד באמרו שהמילים שאנו משתמשים בהן בדיבורנו היום יומי אינן אלא כישוף שאיבד מחיוניותו, כביכול, אליבא דפרויד, עלינו להשיב למילה את חיוניותה, קרי את הכוח המכשף שבה שאבד בעוד שלאמתו של דבר לא רק זאת שהמילים לא אבדו מכוח הכישוף שלהן אלא שבכוחנו כבר להרוג בעצמנו, באהובינו, בשונאינו, בזולתנו באשר הוא, באמצעותן לבדן, כמעט ללא הבחנה בעודנו מכושפים מהן ללא תקנה.
שלושה טעמים עימי על כך שנתעכבתי בעניין זה של המילים והקורבן: את האחד תיכף ומיד אביא בפניכם מתוך התרגום שמוטל עלי להניח שנעשה כולו בידיו של אדם, השני הוא מתוך כך שעניין הקורבן ועניינו של החיבור שזה עתה קרינו כרוכים זה בזה, והשלישי הוא מתוך שעלה מלפני זִכְרָם של דברים ששלח אלי אדם בעניין הדיבור והמילים: " חשבתי לתומי, כך הוא כתב לי בשעה שאיזה עניין היה מונח לפנינו, שמזל הוא שישנה עוד הבחנה כזו בין בטלנים לפילוסופים ואפשר שלעתים היא מתלכדת, במיוחד כאשר הבטלנים אומרים דברי טעם והפילוסופים מייצרים פטפטת אינסופית סביב האלוהים האחרון שלהם, אבל מה שבאופן מובהק עלה בדעתי וחשבתי שראוי לחלוק היא העובדה שאין יותר קדושים וצדיקים, ובוודאי שאין התלכדות ביניהם, גם לא ברחובות כלכותה" כך ב- 13 בינואר 2010. על גבי עניין זה יכולנו להתלכד הוא ואנוכי במהלכן של לא מעט שנים סביב כתביהם של הבטלן הידוע לאקאן והפילוסוף הפטפטן היידגר שלא היו קוטלי קנים בעניין של ונשלמה פרים שפתנו, קרי הם ידעו לשחוט לא מעט פרות קדושות.
ובכן הריהו לפניכם אותו עניין זעיר שנתקלתי בו במהלך הקריאה: " מזוכיזם זה עשוי, אם כן, להיות עדות ושארית לאותו שלב התעצבות שבו התרחשה הפעולה החשובה ביותר לחיים – סִגְסוּגָם של דחף המוות ושל הארוס" – כך בעמ' 18 במהדורה שובת הלב שממנה קראנו. סגסוגם, המילה הזו הבלתי שכיחה כמובן לא יכולה הייתה להופיע בכתוב הזה אלא כתוצר של תשוקה שהייתי מכנה "אדמית", שכן אדם לא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי שהיה גלום עבורו במילים מעין זאת. אמנם את בת משפחתה סיגים יכולנו כבר לפגוש במקרא בספר ישעיהו: וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ... בישעיהו א' 25 אלא שבהטיה הזאת, סגסוגם, אינני יודע אם היא זכתה להופיע אי פעם בעוד חיבור של זמננו בשפתנו, כך שאפשר שאדם הוא זה שגאל אותה לראשונה מן המילון, קרי מן המקום בו אנו נוקמים במילים על מה שעוללו לנו כל חיינו וקוברים אותן קבורת מילים מלומדה.
אלא שכאן תיכף ומיד עולה התהייה וכי מה לה למילה הזאת במקום הזה? הוראתה ערבוב של סיגים בתוך מתכת יקרה, והסיגים לעומתה אינם אלא חומר הפסולת הנוצר אגב יצירת פלדה או בתהליך של צריפה. אם כך היא, מהי בעניין שלפנינו המתכת היקרה ומהם הסיגים? היעלה על דעתנו להניח שדחף המוות הינו במשל שלנו המתכת היקרה ואילו הארוס אינו חשוב אלא כתוצר לוואי שלו? ומנגד היעלה על הדעת להקצות לדחף המוות את המקום המשני של סיגים בעודו ממלא מקום כל כך מכריע בגורלותיהם של מעשינו?
מה גם שפרויד עצמו בסופו של דבר מותירם עבורנו שקולים זה לזה. כך הוא יעיד על חיבורו מעבר לעקרון ההנאה: המוות הינו החבר, הבן-זוג של האהבה. יחדיו הם שולטים בעולם...בתחילה הפסיכואנליזה הניחה שהאהבה היא החשובה מכול. היום אנו יודעים שהמוות שווה לה בחשיבותו. אלא שהאנושות אינה בוחרת בהתאבדות, משום שהחוק של הווייתה מתעב את המסלול הישיר לעבר מטרתה. על החיים להשלים את מעגל ההתקיימות שלהם. אצל כל אדם ברגיל משאלת החיים חזקה דיה כדי להוות משקל נגד למשאלת המוות על אף שבסוף משאלת המוות גוברת... אנו אף יכולים להשתעשע באפשרות הדמיונית שהמוות בא עלינו על גבי רצוננו...במובן זה אפשר שיהא זה מוצדק לומר שכל מוות הינו התאבדות מוסווית" – אלה הן מילותיו של פרויד לעיתונאי וִירֶק בשנת 1926 לרגל יום הולדתו השבעים.
אזי הנה מוטלת לפנינו "סגסוגם" של דחף המוות וארוס, מילה אחת זהה לעצמה שכשלעצמה הינה בפועל כור היתוך לשני מרכיבים שאינם ממוקמים זה ביחס לזה בעמדה זהה, בהיררכיה שכול כולה אינה כי אם פרי שעבודה של ההוויה המדברת לשפה שאינה יכולה ללא ההיררכיה הזאת שהרי לא תעלו בדעתכם שמה שאנו מכנים "טבע" מכיר בהיררכיה של המתכות. ואת מעשה ההיתוך הזה יותר לי להניח ברשותכם לאותו להט של אדם להניח בתוככי העברית את מה שנתקל בו בתוככי הגרמנית שעל גביה הוא נתקל בפטפוט של הפילוסוף שהותיר בו את רישומו. כמו על גבי מילת ההיתוך הזאת בין הלא שווים הוא מייצר על דרך הפיתול את השוויון הזה השפתי שעינג אותו כל חייו יחד עם כך שעינה אותו בשעה שנטש אותו עירום ועריה ללא קול.
אי אפשר לנו מתוך כך שלא נעלה לנגד עינינו את הילד שמצטייר לנו מתוך החיבור הזה שקראנו, הילד הפרוידיאני, שאשם בכך שהתמסר להתענגות המזוכיסטית שאותה שבה התנסה, שאותה הוא מפיק על גבי הנטייה אשר דוחפת אותו להיהפך למודח של האחר, לסיג שלו בשיח שנכפה עליו. מעין נכונות נמהרת למושפלות, מעין נדיבות אשר מעניקה לאחר את קיומו, זהו המזוכיזם ההיולי הזה שפרויד כתב אותו, אשר דוחף את הילד לסבול מן המושפלות הזו תוך שהוא מפיק ממנה סיפוק מולד, התענגות. זהו קורבנו של הילד, זהו הילד כקורבן כאשר בלב ההוויה שלו ישנו הדבר הזה שמתעקש כמו היה הכרח ראשוני והוא שחושף אותו לחסדי האחר לנוכח האפשרות שיופקר על ידו בהתנסותו להשגת שם. על כן הילד אינו תמים, הוא אשם תמיד בהכרח, הוא אשם בהתענגות שהוא מפיק מן המילה שקובעת את ההסכמה שלו למזוכיזם ההיולי שלו, היא ולא הביולוגיה, הוא אשם בכך שבלית ברירה הוא הופך לאדם.
- התחבר בכדי להגיב
