מותה ותחייתה של ההיסטרית

ההיסטרית, דרכה מצא פרויד עם "הריפוי בדיבור" את הנתיב לריפוי האנליטי, מתה. הודחה מהקטגוריות הפסיכיאטריות של ה- DSM, בזכות הנומינליזם (1), אין יותר היסטריות היום.

החזרה בצורה של מגיפה

עדיין, כפי שיכולנו לראות במאמר עיתונות אמריקאי שהתפרסם ב- Courier International, אחרי 11\9 והשמועות בדבר טרוריסטים המפזרים חיידקי אנטרקס, אנשים צעירים, בעיקר נשים צעירות, בנות עשרה בקולג'ים אמריקאים, הוכו במגיפה של עקצוצים ופריחות עור שלא ניתן היה למצוא להן כל סיבה רפואית. ההיסטרית, סובייקט שדוכא בידי השררה של מדיניות בריאות הנפש, חזרה בצורה של מגיפות המוניות. אנו יכולים להוסיף לסוג זה של מגיפות גם את השכיחות העולה של הפרעות האכילה העכשוויות. צורה זאת של מגיפה מציגה את התפקיד היסודי של ההזדהות, המגדיר כפי שפרויד הראה בדיוק כה רב, את הדרך המהותית שבה ההיסטרית מתפקדת.

העובדה שאלה סימפטומים גופניים רק מדגישה את המיקום ההולם לחזרה של המודחק בהיסטרית. עם כך, רחוקה מלמות, ההיסטרית במידה רבה חיה ובועטת. המימד הפוליטי שתמיד ליווה את ההיסטרית, נוכח עכשיו יותר מתמיד: מהאקט הסינגולרי של התרסה כנגד המוסר הבורגני, ההיסטרית הודות להיותה אובייקט של דיכוי, זזה בכיוון של אמת פלנטרית. היא יכולה להגיב לטירוף הצרכני באמצעות איבוד משקל כפוי ומרשים הנולד מהתשוקה להיות רזה, או שהיא יכולה לעורר את הדאגה בדבר ביטחון סניטרי ספציפי לחברות מתפתחות.

מה עלה בגורלה של ההיסטרית בשדה האנליטי שנפתח ע"י פרויד? בימי הלימודים של שנת 2011 ב- Ecole de la Cause Freudienne, ראינו אנליטיקאים דנים באופן פומבי במקרים קליניים ונוכחנו שמשהו חסר: נראה כי הקטגוריה הזאת של אבחנה מבדלת, החיונית לדיון הקליני בנוירוזות, נסוגה, לפחות בשיח. האם ירידה של ההיסטריה? מה שעדיין לא מופיע בברור בעבודה שלנו באוריינטציה הלאקאניאנית, כבר הפך לדומיננטי ב- IPA, שם נראה כי ההיסטרית עבר זמנה. אם זאת, הפניות אל ההיסטריה נשארו חשובות עבור לאקאן, אפילו בהוראה המאוחרת שלו. מדוע?

פתרון רדיקלי ושערורייתי

האלמנט הקובע הראשון הוא עלייתה של ההיסטריה לקטגוריה של שיח. אנו יודעים כי לאקאן יצר מודל של ארבעה שיחים, ביניהם השיח של ההיסטרית הקשור בקשר קרוב לשיח האנליטי. שינוי זה מקטגוריה קלינית לשיח נדון ע"י לאקאן בסמינר 17: L` envers de la psychanalyse. הוא ניסח מחדש את נתוני אי-הנחת בתרבות לאור אירועי שנות ה- 70 והתקדמות הוראתו. לאקאן פירש מחדש את מערכת היחסים האוהדת (rapport) של פרויד עם ההיסטריה ואת הידע שיכולנו למצות ממנה עבור הפסיכואנליזה: הפצע שההיסטרית מרגישה עקב החסך הפאלי, אינו ניתן לפיצוי ע"י הסיפוק שהמחזיק בפאלוס יכול לקבל מלפייס אותה. נהפוך הוא, הפצע מתעורר מחדש ע"י נוכחותו, בצורה של החרטה שגורמת לפצע הזה. זה מנקודה זאת ואילך שניתן להבין שההיסטרית מסמלת אי-סיפוק ראשוני. זאת הסיבה להיותה הדוברת של פתרון רדיקלי: היא בוחרת באיווי דרך אי-סיפוק, ושערורייתי: היא מתנגדת לרעיון של האושר הטמון בפאלוס ומעדיפה לעזוב את האובייקט הזה למישהו אחר. כמובן שבדרך זו היא אך תורמת להעצמה של מה שהיא מוקיעה. בעשותה כך, היא מגלה את מה שבעבורה היא האמת: בהוויות המדברות, המשחק של האיווי מבוסס על הדרה פאלית.

1 נומינליזם- שיטה פילוסופית ימיביניימית לפיה מושגים מופשטים הם מילים בלבד ואינם מיוצגים במציאות הממשית.

התענגות ספציפית של החסר

היסטריות לימדו את הפסיכואנליזה שכל שיח נושא את עצמו רק מעמדה של התענגות, בגלותו את עצמו בתוך העברה (טרנספרנס). הדיבור, ככל שהוא מהווה קישור, הינו מכשיר של התענגות. זאת היא האמת שההיסטרית מגלה בחקירה הפסיכואנליטית. השיח של ההיסטרית מוסדר ע"י התענגות ספציפית, זאת של החסר. פרויד חילץ את מסמני האדון מהתאוריה האדיפלית של הפסיכואנליזה, אבל באותו זמן הוא נתקל בשאלה שעצרה אותו במקומו: "מה רוצה אישה"?

התשובה של ההיסטרית לשאלה זאת היא: "אדון, לשלוט עליו", כפי שדורה מראה. אך האם מה שהיא רוצה הוא מה שהיא מתאווה אליו? בדבר הזה פרויד רומה. בוודאי שהיא רוצה אדון והיא מחפשת את האב האידאלי, אבל האיווי שלה הוא לחשוף את האימפוטנטיות שלו על מנת לאפשר את ניצחונה, כלומר, לשים במקום של האמת את הידע בדבר האימפוטנטיות של האדון-אב. ההיסטרית היא זאת שחושפת את האימפוטנציה של מסמן האדון, את הסמבלנט שלו, ובאותו זמן היא מגלמת את ההתענגות הנשית כהתענגות של החסך, כמה שנמנע ממנה ע"י האם, ע"י האישה האחרת. אלה הן שתי הנקודות האחרונות שנחשפו בפרקטיקה הקלינית עם היסטריות- נשים או גברים במובן הביולוגי. בשתי נקודות אלה בדיוק, כפי שלאקאן מצביע, פרויד אינו הולך בעקבות "פיות הזהב" ("Golden Mouths"). הוא מפסיק להקשיב להן ושם במקום מילותיהן את המיתוס האדיפלי עם הכוח של הפונקצייה האבהית, שזה לא בדיוק מה שהן אומרות ואם להיות כנים, גם עומד כנגד המיתוס של טוטם וטאבו.

בניגוד לכך, האוריינטציה הלאקאניאנית, בדרך רדיקלית החל בשנות ה- 70, אינה מתכווצת אל מול הסקנדל של שיח ההיסטרית. היא מעדיפה אותו על פני המיתוס הפרוידיאני של האב. מעבר לתסביך האדיפלי, בלוגיקה של הסקסואציה כמו גם בקליניקה הבורומאית של הסינטום, ההיסטרית נלקחת באופן מילולי (Literally), על פי עיקרון הפירוש: "אלה הן מילותיך, לא מילותיי". הליכה בעקבות הלוגיקה של אופן ההתענגות ההיסטרית, מרמזת על הקרבת חלום האושר באמצעות הפאלוס והאוניברסליות של המשמעות האבהית. על תזוזה מההכרזה של  "כל הנשים" (All women).

התזוזה מההכרזה של "כל הנשים"

יש לכך שלוש השלכות:

ההשלכה הראשונה- היא בהגדרה מחדש של ההיסטריה. ב- 16 ליוני 1971, בסמינר 18, "D`un discours qui ne serait pas du semblant", אומר לאקאן: " לשאלה מה היא היסטרית? התשובה של שיח האנליסט היא "אתם תראו", אתם תראו ע"י כך שתתבוננו לאן שהיא לוקחת אותנו". היא דוחפת אותנו להגדיר את הפאלוס כסמבלנט ולהתקרב לבלתי-אפשרי של היחס המיני.

ההשלכה השנייה- קלינית בעיקרה, היא שההגדרה מחדש של ההיסטריה, המתחילה מהרעיון של שיח, מאפשרת לחצות אל מעבר לקנאת הפין, נקודת החסימה של הריפוי הפרוידיאני, שזאת רק המשמעות שפרויד נתן לאיווי שאינו מסופק ע"י המשמעות הפאלית.

בגלל שההיסטרית מסוגלת לעשות גם את מה שלאקאן קורא לו "כל גבר" (All man), ה- "כל גבר לעצמו, באמצעות הדמיון". היא אינה זקוקה לאנליזה לשם כך. ההיסטרית  אינה מצפה להשיג את הפאלוס מהטיפול האנליטי שכן מלכתחילה היא תופסת את עצמה כמסורסת ומכיוון שזה לא ללא התענגות. לא, התוצאה של טיפול אנליטי עבורה היא לעזוב את האמירה "כל הנשים" (All women) היקרה לליבה יותר מכל פרטנר, ושצריך להבדיל אותה מ- "כל ה-נשים" (All the women) על מנת שהיא תוכל להפוך ל- אישה אחת (a woman), זה לומר, במונחיו של לאקאן בשיעור מה- 9 ביולי 1971: לא להשתמש ב- "לא יותר מ-אחד של היותה עבור כל המצבים האפשריים". זהו קניין יסודי המשנה את הכיוון של הריפוי באנליזה.

ההשלכה השלישית- היא הראיה החדשה של העמדה הנשית, עליה מצביעה ההיסטרית בדרך של שלילה, שעל מנת לפעול כגבר, היא אינה נמצאת במחאה גברית (viril).

ההוקעה של יחס מיני "מולאם" etatise))

הדיבור של ההיסטרית הוא זה של מחאה: הוא משמש כתמיכה עבור תנועת המחאה הפמיניסטית, אבל באופן כללי יותר הוא מהווה התקוממות כנגד החוק של חילופים סימבוליים. זאת הסיבה לכך שניתן לבחון אותו כמודל. כל שיח שמאורגן סביב ניסיון להפחית את הבלתי-אפשרי של היחס המיני למסמני אדון, יכול להעלות את תגובתה של ההיסטרית: היא מנסה ליידע בדבר הווייתה ע"י כינונה מחוץ לחוק, בהתאימה את עצמה לסימן של גבול השפה. ב- 19 במאי 1971, לאקאן מראה שכאשר היחס המיני, לפי הביטוי שלו, "מולאם", כלומר, כאשר מישהו מנסה להכיל אותו בתוך מסמני אדון, (שיש להם את האפקט של גילוי המבנה הפיקטיבי של האמת), מופיעה ההכרזה שמעידה על- "הפגם הבולט של סוג מסוים, כמעט שרירותי, של העלאה פיקטיבית בדרגה של היחס המיני".

ההיסטרית מנסה לעשות את עצמה הסובייקט של מכתב ההוקעה של היחס המיני המולאם. למשך זמן מה, המכתב הזה נכתב עם גופה בדרך תיאטרלית שתמיד גרמה לתדהמה. באותו שיעור לאקאן מוסיף: "היסטריות הן אלה שאומרות את האמת על היחס המיני. קשה לדמיין איך הפסיכואנליזה הייתה מוצאת את דרכה בלעדיהן". אבל ההתקדמות של השיח האנליטי בביסוס האמת הזאת על הידע- זה של הלא-מודע, גרמה להן לוותר על המימד התיאטרלי שהיה דרכן למלא את החלל שהושאר ריק מהיחס המיני. כך שהיום האין-יחס מיני לא מזעזע יותר אף אחד. היסטריות מודרניות אינן משתמשות יותר במימד התיאטרלי כדי לביית את האדון. הן משתמשות במקום זה באימז'ים,

ההדגמה הזאת של לאקאן מרשה לנו לשרטט ואפילו לצפות את האופניות הפוליטיות החדשות של שיח ההיסטרית, כמודל של תגובה לכל הצורות של הלאמה, לכל המופעים של מסמני אדון חדשים.

הממשי אינו מגיב לחוק של האב

כמו האנליטיקאי, להיסטרית יש רק את הלא-מודע על מנת להתמיד. זהו המכנה המשותף בין ההיסטרית לאנליטיקאי, "ההיסטרית ואני" כפי שלאקאן מבטא זאת, הלא-מודע של ההיסטרית נתמך בידי האהבה לאב, כאשר אחרי אנליזה, מסמן האדון חושף את הזיקה שלו- לא אל האב, אלא אל אופן ההתענגות הנקבע ע"י האובייקט. במילים אחרות, בהיסטריה, הסימבולי כולל את שני המימדים האחרים, כפי שגם קורה באנליזה המצריכה היסטריזציה. אבל על מנת שאנליזה תוביל אל השיח האנליטי ככזה, הכרחי עבור הסימבולי לאבד את מעמדו הפריבילגי, בכדי לשחזר את הקשירה של שלושת המימדים, על מנת שהדמיוני והממשי לא יהיו כלולים יותר "בפרקטיקה של האנליזה עצמה".

כך, בזמן שההיסטרית זקוקה למשמעות על מנת שלא לשים את הלא-מודע שלה בעמדה של האמת שאליה היא מקריבה את עצמה, הפסיכואנליזה באופן פרדוקסלי מתנגדת, מראה שהמשמעות היא תמיד אופן של התענגות, שהממשי אינו עונה לחוק של האב ושהלא-מודע אינו שונה מהמודע.

מתה, ההיסטרית? כמובן שלא. היא השתנתה עם הזמנים וחושפת פוליטיקה חדשה שאינה מתיישבת עוד עם תמיכה ביחס המיני. להיסטרית יש רק את האנליטיקאי כפרטנר הראוי לה, מכיוון שהוא אינו אדון הוא חומק מהתרשים שלה. בדרך זאת הוא יכול לגלות את הערך של הסימפטום, זה לומר- למחות על איווי שאינו ניתן להפחתה לשיח של המדע על המיני.