הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

הנפש איננה מושג בפסיכואנליזה אלא רק מושגים מיתונימיים לה

מאת: 
שגיא חורב

"הנפש איננה מושג בפסיכואנליזה אלא רק מושגים מיתונימיים לה"

 חלק I

אנו בחרנו להציב את עצמנו על קו התפר, בטרה-אינפרמה, שבין הפסיכואנליזה והפילוסופיה. אנו עושים זאת, מבלי שמובטח לנו שאדמה זו פוריה. מתוך אמונה בשיח ובשיחה. מתוך יחס אל המשתה האפלטוני, ומחוייבות אל המושג המהווה את מושא חקירתנו – זו הנפש.

הנפש אצל אריסטו היא אותו דבר באדם שיודע את יעד הספינה. הפסיכואנליזה לא יכולה להרשות לעצמה יומרות שכאלו. הפער שבין האני המדבר והידיעה נתפס באפקטים של הידיעה כמדוברת. במעשה-הכשל כאקט, כמעשה שהצליח היכן שאני נכשלתי – הפסיכואנליזה מקבלת הצצה אל תוך הנפשי. התקף החרדה המשתק את הסובייקט, הגוזל ממנו את ההצלחה בה הוא חושק על פני השטח, מתפרש על ספת האנליזה כהצלחה של הנפש. הפסיכואנליזה, לכן, אינה מסוגלת לקבוע אם הנפש מורכבת אטומים, חלקיקי אבק, מכלול זרעים או היפעלות השכל, הנוס (nous). היא אינה יכולה לבודד את מניע הנפש, רק מניעים נפשיים. לפסיכואנליזה, לכל היותר, חלון אל ההיפעלויות של הנפשי. אובייקט חלקי, סביל-פועל, הלא-מודע.

בדוסטויבסקי ורצח-האב מבצע פרויד חיתוך ראשון ביחס לסימפטום. הוא מבחין בין הסימפטום הנפשי והגופני בכך שהוא מעלה את האפשרות כי קיימים התקפים אפילפטיים שמקורם נוירולוגי, והתקפים נוירוטים שאינם נבדלים מאלה אלא בהיותם סימפטום שאינו מוחי.

ההתקף הופך להיות מושג מתונימי לנפש של דוסטויבסקי.

לפסיכואנליזה שורשים בשיח המדעי, יש כאלו שמוצאים את זה מפתיע עקב חוסר הנאמנות, אפשר לומר, של זו לשורשיה. אך מתוקף שורשים אלו, לפסיכואנליזה אין חובה להנחה המקדימה מימים עברו בדבר הנפש. כלומר, כבר בדיבור הזה על הנפש, אנו נמצאים במהלך פרשני – שהרי הנפש, אם לחזור על כותרת תחתה אני מדבר, אינה מושג בפסיכואנליזה.

אם נעקוב אחר השורש הזה, נמצא את הלוגוס שבפסיכולוגיה, כמה שמאפשר את ההראות של הפסיכה – כמכשיר הרגיש לפעילות הנפשית.

אם הנפש האריסטוטלית היא מקום מושבן של התאוות, העוז וההגיון – אצל דוסטויבסקי הנפשי ממוקם דווקא בכשלונו המוסרי והאנושי. כשהחמיץ את ההזדמנות להיות למורה וגואל והפך משרת לסוהרי האנושות, הצאר, הנציונאליזם, ואלוהי הנוצרים.

הסימפטום מהותו להסדיר דרך הגוף מאסות-של-רחשים, שאין הסובייקט יכול לתת להם פורקן נפשי ובאופן זה, הופך למתווך אל הנפשי. לעולם חלון צר-מידי. הוא מכתיב את גורל הסובייקט, היכן שזה לא יכול לתת דין וחשבון לעצמו על משאת-נפשו.

אני רוצה להביא בפניכם קטע קצר מתוך מובי דיק, מהפרק בעל השם ההולם – "הנביא". הקטע מתרחש מיד לאחר מעמד החתימה בו ישמעל וידידו עובד הכוכבים קוויקווג התחייבו למסע ציד-הלוויתנים, מבלי לדעת יותר מדי על המסע כסימפטום אובססיבי:

“נשכרתם להפליג בה?” חזר ושאל.
“אתה מתכוון לספינה 'פיקווד', אני מניח,” אמרתי, בנסותי להרוויח עוד מעט זמן כדי לתת בו מבט ממושך.
“אמנם כן, 'פיקווד' – הספינה הזאת שם,” אמר [...]
“כן,” אמרתי אני, “עתה-זה חתמנו על החוזים.”
“כתוב שם משהו על נשמותיכם?” [...] “הו, אולי אין לכם בכלל,” נחפז ואמר. “אבל זה לא חשוב, מכיר אני הרבה ברנשים שאין להם כל נשמה – מזלם הוא זה; ורק טובה צמחה להם מכך. נשמה היא מין גלגל חמישי לעגלה.” [...]
“אבל ה ו א יש לו די-והותר למלא כל מה שחסר מבחינה זו אצל ברנשים אחרים,”

אני חושב שהקטע הזה תופס ביד אומן משהו מן היחס של הפסיכואנליזה לנפש – זו אינה מגיעה לעולם אל ספת האנליזה, במקומה מגיעים אי-אילו אובייקטים נפשיים שיכולים להעיד עליה – אך ורק כאשר משהו משתבש, כאשר הכישלון הופך להיות מנת חלקו הברורה של הסובייקט. ולכן, מתוך השגות אינדוקטיביות, יכולה הפסיכואנליזה להעיד על קיומם של אובייקטים נפשיים אלו רק אצל אלו שדבר-מה בנפשם השתבש – וייתכן, כפי שהעיד הנביא לישמעל, שאלו שדבר לא השתבש בנפשם, הרי זאת אך ורק כי זו לא היתה שם מעולם. הוא, שיש לו למלא את כל מה שחסר בברנשים חסרי הנשמה – הוא בעל הסימפטום האובססיבי שסביבו נרקמת עלילת הנקם האבסורדית בלוויתן שלקח את רגלו – בנפשו אין לנו ספק.

אם אריסטו ממשיל את הנפש לחיתוך והגוף לגרזן, לאקאן עושה לו כבוד לא מובטל כשהוא מודיע לנו שהנ"ל לא טעה לחלוטין. כל עוד האנטלכיה, המימוש הסופי, מכוונת אל עבר ההתענגות. הנפש יודעת דבר מה על התענגותו של הגוף – זו שהסובייקט אינו יודע עליה חצי דבר.
לכל היותר חצי – זו מנת-חלקה של הפסיכואנליזה, בכדי לדבר על השלם, אנו זקוקים לפילוסופיה.

חלק II
הנפש אינה מושג בפסיכואנליזה, אני חוזר על כך שכן ככל הנראה הייתי פחות ממשכנע בפגישה הקודמת. ברצוני לנסות ולחקור את שאלת הנפש בפסיכואנליזה בדרך אחרת מזו שבה בחרתי אז – אם בפעם שעברה עסקתי בהבניה, כעת אני מעוניין לראות לאן יוביל אותי התכסיס האהוב על אוקלידס – reductio ad absurdum, אולי הנחה בשלילה תוביל אותי לגלות דבר מה ביחס לשאלה העומדת על הפרק.

שורש ל-2. זו בעיה ממשית. בכדי שיהיה בכך אמת, אנו צריכים להראות כי קיימים a ו-b כך ש- . כלומר ש-a²=2b², כאשר a וb שלמים וגדולים מאפס. נציב a = 2c ונקבל כי 4c² = 2b². אם נחלק בשתיים, b²=2c². כאשר b ו c שלמים וגדולים מאפס. נוצרת כאן סדרה אינסופית של הצבות אפשריות של מספרים שלמים וגדולים מאפס אשר הופכים קטנים יותר ויותר בסתירה לעובדה הבסיסית כי סדרה אינסופית של מספרים שלמים שהולכים וקטנים תגיע בשלב מסויים לאפס.

מדוע אני מטריח אתכם בהוכחה הזו, מלבד היותי רשע מרושע? שכן היא מדגימה כי כמו השורש של שתיים, גם בנפש יש משמעות לשדה בו נשאלת השאלה. נניח כי הנפש היא אובייקט בשדה.

כאשר אותה אונה שמאלית מפורסמת של אחד פיניאס גייג' נפגעה, התעורר משהו אפל בסובייקט של המדע – מה שהמוט השמיד, שם שוכנת הנפש, או לפחות חלקיה שנפגעו מן התקרית. אגב, זה חושף את המדע יותר מאשר את הנפש.

ה-res cogitans, התשובה של דקארט לשאלה "מי אני?” הופך ל-res extensa. הדואליזם של הפילסופיה נסגר לאחדות מטריאליסטית.

יונג נותן תשובה הפוכה מזו של דקארט. אני רוצה להפנות אתכם לעמ' 80 ב"על החלומות", בכדי שתוכלו לראות זאת בעצמכם. זו הדרך לפטור אותנו מעונשו של הגוף – הוא נעלם בתוך האובייקט הנפשי. כשפרויד אמר ליונג את אותה אמרה מפורסמת על כך שאין הם [האמריקאים] יודעים שהם מביאים את הדבר לעולם החדש, אנו יכולים בהחלט להניח בבטחה כי גם ליונג לא היה חצי מושג בקשר לכך.

הפסיכואנליזה לא הולכת עם הריפוי, אלא עם הנפשי, שמנוגד לו, כלומר, עם הסימפטום. זו לא הנפש שמדברת. זהו ההימור של הפסיכואנליזה על הדיבור, על הסובייקט שלא יכול שלא לדבר ביחס לאקסטימי שלו. זה הימור על החיבור בין S1 לS2.

“When the space of a lapsus no longer carries any meaning, only then is that one is in the unconscious. One knows ” SEM XI

רק כשאנו הופכים את השאלה של דקארט – "מה אינני?” אנו יודעים – זה זה! את הנפש מחליף הסובייקט הריק – הלא-אובייקט. רק בהליכה עד הסוף עם הריפוי, כלומר – כשאנו מתים. אנו הופכים את הנפש לאובייקט.

הפסיכואנליזה מציעה ללכת עם הפיספוס, הלאפסוס, הסיפמטום – וכמו שהצעתי בפעם שעברה, אלו מהווים חלון אל הנפש.

דברים שהובאו במסגרת "הקליניקה של המושג" על ידי שגיא ח.